הכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה

רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה:   תביעה זו עניינה להכיר בפגיעה בתאונת דרכים "כתאונת עבודה".   עובדות המקרה התובעת, מזכירה במשרדי מס הכנסה בשדרות שז"ר באר-שבע, נפגעה ביום 9.3.03 בשעה 8:30 בבוקר, בתאונת דרכים בסמוך לקניון הנגב. התובעת אשר מקום מגוריה הינו בשכונת רמות בבאר-שבע, לוקחת מידי בוקר בדרכה לעבודה את בנה הפעוט לחמותה ברח' זיסו בשכונה ג' בבאר-שבע ומשם ממשיכה בדרכה למקום עבודתה. התובעת מתחילה לעבוד בשעה 8:30. ביום 9.3.02 התכוונה התובעת להסיע את בנה לחמותה לפני נסיעתה לעבודה. אולם עקב מחלתו של הבן, נסעה תחילה לרופאה בשכונת נווה זאב ומשם נסעה לקניון הנגב לרכוש עבורו תרופה. בדרך לרכישת התרופות אירעה לתובעת תאונת הדרכים נשוא דיון זה. באי כח הצדדים הסכימו, כי מדובר בילד חולני וכי מסלול זה נעשה לעיתים די קרובות. הצדדים לא חלקו כלל באשר לפרטי האירוע. טענות הצדדים לטענת התובעת, מדובר בילד חולני ובמסלול שכיח. הסטייה מהמסלול הקצר הינה קטנה ביותר הן מבחינת המרחק והן מבחינת הזמן, והיתה נלוות להסעת הילד למטפלת, ומשכך על פי הפסיקה זכאית התובעת להכרה באירוע כבתאונה שאירעה לה בדרכה לעבודתה. לטענת הנתבע, משסטתה התובעת מדרכה לעבודה ומשסטייה זו היתה גדולה הן מבחינת היקף הזמן והן מבחינת אורך הדרך, הרי שאין להכיר בתאונה כבתאונת עבודה. זאת ועוד, טוען הנתבע, כי אין חולק כי בעת שאירעה התאונה לא היו פניה של התובעת מועדות לעבודתה, אלא כוונתה היתה לקנות תרופות בקניון. משכך, הרי שהתובעת לא חזרה בעת התאונה מהסטייה בדרכה, ואין להכיר בפגיעה כבתאונת עבודה. המצב המשפטי 8. הוראות סעיף 80 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 קובעות "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;" סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 קובע, כי תתכנה סטיות מהדרך המקובלת אשר לא תמנענה את ההכרה בתאונה שאירעה במהלכן, כבתאונת עבודה - "(א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות. (ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם; (2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל." 9. בתי הדין נדרשו רבות לשאלה מהי "הדרך המקובלת" ומהי "סטייה של ממש" הנזכרות בלשון החוק. בפסק הדין קרמני - המוסד לביטוח לאומי, נקבע כי - "בתנאי העיור של היום, ברור שיותר מדרך אחת מביאה ממקום אחד למשנהו, ולא הדרך הקצרה ביותר היא מן ההכרח הנוחה ביותר, ועל כן המקובלת. אין כל צורך בראיות לכך שבכל עיר גדולה יגיעו הנוהגים בכלי רכב לעבודתם בדרכים שונות, אף אם נקודת המוצא היא אותה. יש ואחד יעדיף דרך 'מרומזרת', יש ואחד יעדיף סמטאות שאין בהן תנועה רבה, אף אם היא ארוכה יותר, יש ואחד יעדיף את דרך המלך, ויש ואחד יעדיף דרך חד-סטרית. 'הדרך המקובלת' בהקשר הדברים היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר. אם יוכח שפלוני נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסויימת הרי היא הדרך המקובלת. כמובן שבטרם ישתכנע בית-דין כי הדרך שבה מדובר היא 'הדרך המקובלת' על אותו עובד, יתן בית-הדין את דעתו לשאלת הסבירות. ... המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו.". (דב"ע לא/38-0, פד"ע ב ,312, 315) (ההדגשות שלי י.א.ש). בפסק דין זה הדגיש בית הדין כי המבחן לצורך קביעת הדרך המקובלת הנו מבחן סוביקטיבי, וכי חשיבות עליונה תינתן לשאלה האם באמת היה העובד בדרכו לעבודה או שמא, עשה לעצמו. הכרעה 10. בדיון שלפנינו, אמנם הצדדים לא חלקו בעובדות המקרה, אך מנגד חלקו בפרשנות אותה יש לייחס לעובדות. התובעת טענה כי "הסטייה היתה קטנה ביותר הן מבחינת המרחק והן מבחינת הזמן" (סיכומי התובעת סע' 14). לעומת זאת טען הנתבע כי "התובעת סטתה ממסלולה באופן ניכר והאריכה את זמן הגעתה לעבודה בזמן רב ביותר" (סיכומי הנתבע סע' 21). 11. עיון במפת העיר באר-שבע מעלה, כי התובעת סטתה סטייה ניכרת ביותר מהמסלול המקובל לנסיעה משכונת רמות לבית חמותה בשכונה ג' ומשם למקום עבודתה בשדרות שז"ר. בנסיעתה לשכונת נווה זאב הכפילה התובעת את מסלול נסיעתה יחסית למסלול הרגיל מביתה לשכונה ג'. בסיכומיו הפנה ב"כ התובעת לפסק הדין בדב"ע נז/148-0 המל"ל נ' שולמית ארמי עבודה ארצי לא(1), 167, שם אמנם קבעה כב' השופטת ברק כי הארכת זמן הנסיעה בחמישים עד שבעים וחמישה אחוז הינו בגדר סטייה סבירה, אך במקרה הנדון באותו עניין לא היתה הפסקה בהליכה לעבודה, בעוד שבמקרה שלפנינו אין חולק, כי התובעת הפסיקה את הליכתה לעבודה עת פנתה לקבלת טיפול רפואי עבור בנה, באיזור אחר של העיר אשר אינו מצוי כלל במסלול נסיעה סביר לעבודה ולבית חמותה, אלא בצידו השני של העיר, מעבר למקום עבודתה. זאת ועוד, בפסק הדין בפרשת ארמי חזרה התובעת למסלולה הרגיל בעוד שבמקרה שלפנינו נפגעה עת היתה בדרכה לקניית תרופות לבנה ועדיין לא חזרה למסלולה הרגיל. 12. משאין חולק כי התובעת היתה הדרכה לטיפול בבריאותו של ילדה, ענין השונה מהותית מעבודתה. ומשבעת הפגיעה טרם חזרה למסלולה הרגיל, הרי שדין התביעה להדחות. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות. זכות ערעור, לשני הצדדים, תוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. תאונת דרכיםהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה