הסדר חובות הקיבוצים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסדר חובות הקיבוצים: השופטת מ' נאור: 1. זוהי עתירתם השנייה של העותרים וגם היא עוסקת בהסדר פרעון חובות קיבוץ האון. את העתירה הקודמת דחינו בהרכב זה בפסק דין לאחר דיון במעמד הצדדים (ראו בג"ץ 1333/10 שרמן נ' ממשלת ישראל (, 21.7.2011)). בפסק דיננו קבענו כי יש מקום לקבל את טענת המשיבים, לפיה העותרים מכוונים את עתירתם כנגד מעשה עשוי. כמו כן הוספנו כי אל היות הסדר הפירעון בגדר מעשה עשוי מצטרפת השתהות העותרים בהגשת העתירה ביום 18.2.2010 כשמונה חודשים לאחר שהסדר הפירעון אושר בצורה סופית על ידי  אסיפת החברים בקיבוץ ביום 22.6.2009. עוד קבענו כי גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בהסדר הפירעון, בין היתר מאחר ש"ההסדר, במהותו, מביא את האינטרסים הנוגדים של כל המעורבים לכלל איזון מידתי, תוך שהוא מספק ביטחון כלכלי לחברי הקיבוץ (וביניהם העותרים) על ידי רישום דירותיהם על שמם והסדרת פנסיה עבורם" וכי "העותרים לא הצליחו, אף לגופם של דברים, להצביע על עילה כלשהי להתערבות בהסדר הפירעון או בהליכי גיבושו". 2. בעתירה החדשה טוענים העותרים כי עתירתם הקודמת נדחתה בעיקר מטעמים של מעשה עשוי והשתהות. לטענת העותרים, לאחר שנדחתה העתירה הקודמת נתגלו להם עובדות חדשות וביניהם כי לא ניתן לראות את החלטת האסיפה מיום 22.6.2009 כאישור סופי להסדר שהרי רק בחודש אוגוסט 2011 נתכנסה האסיפה לאשר באופן סופי את ההסדר. לכן, כך טוענים העותרים, עד מועד זה היו לכל היותר אישורים למתווה של ההסדר אך לא אישור סופי של ההסדר עצמו כך שלא היה מקום לקבוע כי הם השתהו בהגשת העתירה הקודמת. העותרים מוסיפים וטוענים כי פעולות שבוצעו בהתאם לאישור המתווה להסדר, להבדיל מאישור ההסדר עצמו, אינן יכולות לעמוד לזכות אלה שעשו אותן. העותרים שבו והעלו טענות כנגד הסדר הפירעון גופו. העותרים הוסיפו "למען הגילוי" כי הגישו בקשה לדיון נוסף על פסק דיננו אך זו נדחתה על ידי רשם בית המשפט מפאת האיחור בהגשתה. 3. לאחר שעיינו בעתירה ובמסמכים שצורפו לה הגענו למסקנה כי דין עתירה זו להדחות על הסף בלא לבקש תגובות. העותרים מבקשים למעשה כי נבטל את פסק דיננו הקודם נוכח גילויין של "עובדות חדשות" שמובילות לדעתם למסקנה כי לא היה מקום לדחות את עתירתם הקודמת מחמת שיהוי. ואולם, גם אם נניח בלי לפסוק בדבר שקיימת אפשרות לביטול פסק דין נוכח גילויין של עובדות חדשות שמראות, על פי הטענה, כי לא היה מקום לדחות את העתירה הקודמת מחמת שיהוי, הרי שכפי שפורט לעיל, העתירה הקודמת כלל לא נדחתה רק מחמת שיהוי. העתירה הקודמת, כפי שנקבע מפורשות בפסק הדין, נדחתה גם לגופו של עניין כאשר לא מצאנו מקום להתערב בהסדר הפירעון עצמו. הדברים כבר הוזכרו ואין צריך לחזור. בכך די כדי לדחות את העתירה הנוכחית על הסף, שהרי אין ב"עובדות החדשות" בעניין השיהוי כדי להביא לביטול פסק הדין שניתן לגופו של עניין. 4. בבחינת למעלה מן הצורך נעיר כי ממילא אין לקבל את הטענה כאילו רק בחודש אוגוסט 2011 התקבל באסיפת הקיבוץ אישור סופי להסדר וכי העותרים לא השתהו בהגשת העתירה הקודמת. הסדר הפירעון לחובות קיבוץ האון הינו הסדר מורכב וכפי שציינו בפסק דיננו הקודם בגיבושו לקחו חלק גופים רבים לרבות ממשלת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, המועצה האזורית, ארגון הקניות (המשיב 7), בנקים וגופים נוספים. במסגרת הסדר הפירעון ועל פיו נערכו במהלך השנים הסכמים כאלה ואחרים בין המעורבים השונים בהסדר. כך, למשל, נכרת הסכם למכירת כפר הנופש של הקיבוץ, נכרת הסכם למכירת תחנת דלק של הקיבוץ, נכרת הסכם בין ארגון הקניות לבנקים, הוחלט על מכר מניות הקיבוץ בתנובה ועוד ועוד (להלן "הסכמי המשנה"). ביום 23.1.2007 אושר באסיפת חברי הקיבוץ הסדר הפירעון אך הוחלט כי באשר למכירת נכסי הקיבוץ "לפני כל מכירת נכס מנכסי הקיבוץ יובא העניין לאישור סופי באסיפה". באותה ישיבה אושר אגב גם הסכם מכירת כפר הנופש שהוא כאמור אחד מהסכמי המשנה שנכרתו במסגרת ההסדר. 5. ואכן, בהתאם לאותה החלטה הדורשת את אישור אסיפת החברים בקיבוץ לפני מכירת נכסים מובאים מפעם לפעם היבטים של ההסדר בפני האסיפה. כך, למשל, ביום 25.2.2008 אישרה האסיפה את מכירת מניות תנובה. העותרים שלא היו מרוצים מן ההסדר הכולל פתחו בהליכים שונים שבסופם הובא העניין שוב בפני אסיפת החברים שהחליטה פעם נוספת ביום 22.6.2009 לאשר את הסדר הפירעון. באותה ישיבה אגב אושרה גם מכירת תחנת הדלק וכן אושר למורשי החתימה בקיבוץ לאשר הסכם עם ארגון הקניות. אלו הם כולם חלק מאותם "הסכמי משנה" המהווים חלק מן ההסדר. מכל מקום, נוכח החלטת האסיפה ביום 22.6.2009 לאשר שוב את ההסדר הכולל קבענו בפסק דיננו הקודם כי במועד זה "אושר בצורה סופית" ההסדר על ידי אסיפת החברים בקיבוץ. 6. העותרים טוענים כזכור כי לאחר פסק דיננו נתגלתה להם "עובדה חדשה" והיא כינוסה של אסיפת הקיבוץ בחודש אוגוסט 2011 לאשר באופן סופי את ההסדר. על כן, כך טוענים העותרים, העתירה הקודמת שהוגשה ביום 18.2.2010 לא הייתה נגועה בשיהוי. במועד הגשתה, כך נטען, לא היה אישור סופי להסדר אלא לכל היותר אישור למתווה ההסדר. העותרים טוענים שבנסיבות אלה "לא ניתן לקבוע כי השתהינו בפנייתנו לערכאות אלא אולי אף הקדמנו את המועד לפנייה, שהרי רק בחודש אוגוסט 2011 הובא ההסכם לאישור סופי של האסיפה". לתמיכה בטענתם מצרפים העותרים זימון לאותה אסיפת קיבוץ שנערכה באוגוסט 2011. והנה, עיון בזימון האמור מלמד כי אין מדובר באישור הסדר הפירעון (פעם נוספת) אלא רק באישור הסכם בין קיבוץ האון לבין מינהל מקרקעי ישראל. יש להניח כי הסכם זה אינו אלא אחד מאותם "הסכמי משנה" המובאים בפני האסיפה כפי החלטתה. אכן, ייתכן שמדובר ב"הסכם משנה" בעל משקל רב אך בוודאי שאין בזימון שהוצג כ"ראיה חדשה" כדי לתמוך בטענה כאילו עד כה לא ניתן באסיפת החברים אישור סופי להסדר. המסקנה המתבקשת היא אפוא כי גם אם העתירה הקודמת הייתה נדחית רק מחמת שיהוי הרי שלא היה ב"עובדה החדשה" כדי לבסס מסקנה אחרת או לומר כי רק עתה אושר הסדר הפירעון באופן סופי. מכל מקום, העתירה הקודמת נדחתה כאמור גם לגופו של עניין. 7. אשר על כן העתירה (הנוכחית) נדחית על הסף. באשר להוצאות - בעתירה הקודמת קבענו כי העותרים יישאו בשכר טרחה של 4,000 ש"ח לכל קבוצה מבין המשיבים. לאחר מתן פסק הדין הגישו העותרים בקשה כי נבהיר שעל הקיבוץ דווקא לשלם את ההוצאות שנקבעו וזאת בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), התשס"ה-2005. בעניין זה קבענו בהחלטה מיום 8.12.2011 במסגרת העתירה הקודמת כי "מדובר בסוגיה משפטית נפרדת, שאין מקום לבררה בבית משפט זה, וזאת מבלי להביע דעה כלשהי לגבי הטענה האמורה". בעתירה הנוכחית לא ביקשנו תגובות ולכן לא נפסוק הוצאות לטובת המשיבים אך נוכח התנהלות העותרים אין מנוס מלפסוק הוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. כדי לחסוך הליכים נוספים אנו מבהירים כי על העותרים לשאת בעצמם ביחד ולחוד בהוצאות אלה לטובת אוצר המדינהחובקיבוץ