קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתננות מאתיופיה לישראל: 1. בפני ערעור המדינה על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין לביקורת משמורת") מיום 28.3.3.12, על פיה שוחררה המשיבה על ידי בית הדין לביקורת משמורת בתנאים שנקבעו על ידו. המשיבה אזרחית אתיופית אשר הסתננה לישראל ביום 30.8.11 דרך גבול ישראל מצרים. בשימוע שנערך למשיבה ע"י ממונה ביקורת גבולות, סיפרה המשיבה כי הייתה עצורה באתיופיה בעקבות השתייכותה למפלגת "קנגט" וכי לאחר שחרורה ממעצר, עזבה את אתיופיה למצרים בדרכון אתיופי, חיה במצרים 4 שנים והסתננה לישראל בגלל שחברה מוסלמי והיא נוצרית והדבר יצר בעיות. כנגד המשיבה הוצאו צווי ההרחקה מהארץ וצווי משמורת ובדיונים שנערכו בבית הדין למשמורת, הותיר בית הדין לביקורת משמורת את צו המשמורת על כנו תוך שהנחה את המערער לקיים ראיון ביחידת RSD לבדוק את בקשת המשיבה להגנה עקב השתייכותה למפלגת האופוזיציה בארצה ואת זכאותה למקלט מדיני בישראל. ביום 08/02/12 נערך לעותרת ראיון RSD ובעת בחינת בקשתה למקלט במסגרתו, נמצאה המשיבה לא אמינה, ועל כן נדחתה בקשתה למקלט. ביום 18/03/12 הוגשה לבית הדין לביקורת משמורת בקשת ב"כ המשיבה לשחרור המשיבה ממשמורת לאור היותה מבקשת מקלט הממצה הליכים כחוק הזכאית למקלט עקב היותה נרדפת על רקע פוליטי באתיופיה ולחילופין מטעמים הומניטאריים. 2. בית הדין נעתר לבקשה על יסוד האמור בעמ"נ (מחוזי חיפה 222/08 פלוני (קטין) נגד משרד הפנים, תק - מח 2008 (2), 8496, 8499 (להלן: פסק דין "פלוני") בו נקבע כי כאשר מסרב מוחזק במשמורת לצאת את הארץ לארצו, בטענה כי בארצו צפוי לו מוות והוא מבקש למצות הליכים ולקבל הכרה של פליט מהגורמים המוסמכים בארגון האומות המאוחדות, במקרה זה אין די לקבוע כי קיים העדר שיתוף פעולה בהליכי ההרחקה כדי להורות על המשך החזקת המוחזק במשמורת. יש לברר את טענתו וכן אם באמת ובתמים נוקט הוא בהליך לקבל מעמד של פליט או לחילופין אם ממצה הוא הליכים בפני בית המשפט המוסמך כדי לשכנע, בהליכים הקבועים בחוק, כי יש לאפשר את המשך שהייתו בישראל. בית הדין לביקורת משמורת קבע כי המשיבה ממצה הליכים לגיטימיים, על יסוד הצהרת באת כוחה כי תגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אם בקשתה תידחה.  עוד קבע בית הדין לביקורת משמורת כי קמה עילה לשחרור המשיבה גם מטעמים הומניטאריים, זאת על יסוד דברים שאמרה המשיבה כבר בראיון הראשוני אשר נערך לה עם כניסתה לישראל, לפיהם עברה בסיני, בדרכה לישראל, התעללות מינית. בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המדינה נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 5.4.12 בנימוק כי לא הוכח חשש שלא ניתן יהיה לאתר את המשיבה לאחר מיצוי ההליכים על ידה, היינו לאחר הגשת עתירה לבית המשפט המוסמך. יחד עם זאת, קבעתי כי לא היה די בתנאי השחרור שקבע בית הדין למשמורת, כדי להבטיח את איתורה של המשיבה ועל כן הוחמרו תנאי השחרור על ידי וכן נקבע כתנאי לשחרור מועד הגשת העתירה לבית המשפט המוסמך. המשיבה לא עמדה בתנאי השחרור ועל כן הובאה מעת לעת בפני השופטים התורנים של בית משפט זה ובהחלטת כב' השופט אבו טהה מיום 10.4.12 הופחת סכום ההפקדה שנקבע על ידי ל-10,000 ₪ והועמד על סך של 5,000 ₪. בסופו של דבר שוחררה המשיבה לאחר שקוימו על ידה תנאי השחרור הכוללים לבד מההפקדה הנ"ל, ערבות עצמית וצד ג' על סך 50,000 ₪ כל אחת להבטחת עזיבת המשיבה את הארץ אם תדחה העתירה שתגיש לבית המשפט המוסמך, התייצבות שבועית במשרדי רשות ההגירה ומסירת כתובת מגורים קבועה. 3. לטענת המערערת קביעת בית הדין לביקורת משמורת לפיה רואים מי שמבקש להגיש עתירה כמשתף פעולה עם הרחקתו, כך שאין עוד עילה להחזקתו במשמורת, בהתעלם מהנסיבות האחרות המצביעות על כך שמדובר במהגרת עבודה המצהירה כי אינה מוכנה לחזור למדינת המוצא שלה, מנוגדת לחוק הכניסה לישראל ומביאה לחשש בוודאות גבוהה לסיכול האפשרות המעשית של הרחקת המוחזקת מישראל. המערערת הצביעה על דברי המשיבה במהלך הדיונים בתיק זה בהם הביעה את רצונה באופן חד משמעי להישאר בישראל על מנת לעבוד וחוסר רצון מוחלט לחזור למדינת המוצא. לטענת המערערת, מטרת הגעתה העיקרית של המשיבה לישראל היא כלכלית בלבד. לטענת המערערת סיכויי העתירה שבדעת המשיבה להגיש נמוכים לאור הערכת הבקשה למקלט שקבעה, בין היתר, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להציג פחד מבוסס היטב והעובדה שיצאה ממדינת המוצא בצורה מסודרת באמצעות הדרכון האתיופי שלה. אשר לטענת המשיבה על כך שעברה התעללות מינית, טוענת המערערת כי על פי דיווח מרפאת המתקן, לא דיווחה המשיבה על מקרה אונס בדרכה ואף לא בפני העובדת הסוציאלית וכי בן זוגה של המשיבה נשאל בראיון שנערך לו בכניסתו לישראל אם עבר התעללות כלשהי והשיב כי בדרך לישראל ניסו לאנוס את אשתו אבל לא קרה לה כלום כי הוא שמר עליה. על כן טוענת המערערת, כי גם טענה זו של המשיבה "כנראה שאין לה בסיס". בעניין זה, הפנתה המערערת הפנתה לבר"מ 1662/11 גברמדהין דסלאם בירהה נ' משרד הפנים ואח', שם נקבע כי העלאת טענה, על ידי מבקש, כי בדרכו להסתנן לישראל נפל קורבן לסחר בבני אדם מחייבת בירור בטריבונלים המוסמכים, אולם אין הם מחייבים את שחרורו של המבקש מן המשמורת רק מעצם העלאתם. 4. המשיבה טענה מנגד, כי החלטת בית הדין לביקורת משמורת הינה סבירה ותואמת את פסיקתו של בית המשפט העליון, לפיה מיצוי הליכים מול משרד הפנים, לרבות בדרך של הגשת עתירה לבית המשפט אינה יכולה להיחשב כחוסר שיתוף פעולה המצדיק את המשך החזקתו במשמורת. המשיבה הפנתה לפסיקה (בר"מ 629/11 למלם מספין גברה נ' משרד הפנים, , בר"מ 845/11 למלם הפטה נ' משרד הפנים ). חיזוק לטענתו מוצא ב"כ המשיבה גם בבר"מ 6689/11 מדינת ישראל נ' חנה אסמורום (להלן: "עניין אסמורם") שם דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגיש משרד הפנים, על החלטת בית משפט זה שקבעה כי יש לשחרר מוחזקת שמיצתה הליכים להסדרת מעמדה. בית המשפט העליון קבע שם, כי שאלת מיצוי הליכים איננה שאלה משפטית ומשכך אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור. עוד טוען ב"כ המשיבה כי המשיבה הופלתה לרעה בידי המערערת. לטענתו, ישנם עשרות מבקשי מקלט שבית הדין לביקורת משמורת נתן בעניינם החלטה דומה לזו שניתנה בעניין המשיבה ואולם, המערערת לא מצאה לנכון לערער על אותן עשרות החלטות. לעניין הסדרת מעמדה של המשיבה, טוען ב"כ המשיבה כי עניינים אלה יוסדרו בעתירה המנהלית שהוגשה לבית המשפט. דיון 5. בדיון בפני שנערך ביום 30.05.12, הופנו הצדדים על ידי לסעיף 13 כא (ב) לחוק: "13כא. (א) החלטת בית הדין נתונה לערעור לפני בית משפט לענינים מינהליים. (ב) הוגשה עתירה לבית משפט לענינים מינהליים נגד החלטה לפי פרק זה בענין הרחקה, והיה תלוי ועומד, באותו מועד, ערעור מינהלי על החלטת בית הדין לפי סימן זה בענין המשמורת או השחרור בערובה, ידון בית המשפט במסגרת העתירה גם בענין המשמורת או השחרור בערובה, והערעור יימחק; ואולם אם טרם הגיש העותר ערעור מינהלי בענין המשמורת או השחרור בערובה יכלול גם ענינים אלה במסגרת העתירה". השאלה שהועלתה על ידי הייתה, אם אין מקום למחיקת הערעור, משהוברר כי הוגשה עתירה על ידי המשיבה, שעה שערעור מינהלי זה תלוי ועומד, לאור הוראות סעיף 13 כא(ב) הנ"ל, לפיהן, בית המשפט ידון במסגרת העתירה גם בעניין המשמורת או השחרור בערובה והערעור ימחק. הדיון נדחה לצורך הודעת עמדת המדינה בשאלה זו אך התקיים דיון לגופו של עניין והצדדים הסכימו כי היה והערעור לא ימחק, פסק הדין יינתן על יסוד כל החומר שהיה מונח באותה עת בפני בית המשפט. המדינה הודיעה עמדתה לפיה, אין בהוראת סעיף 13 כא (ב) הנ"ל כדי לחייב את בית המשפט למחוק ערעור שהוגש מטעם המדינה על החלטת בית הדין לביקורת משמורת, זאת לאור פרשנותה את הסעיף הנ"ל, לפיה מטרת סעיף זה הייתה למנוע פיצול הליכים בניהול הליכים במקביל בעניינו של אותו אדם, מטעמו של אותו אדם, באופן שיש בו כדי להביא לניצול לרעה של ההליכים היינו, כאשר העורר והעותר חד הם. ואילו במצב, כמו בענייננו, בו המערער היא המדינה והעותר הוא המשיבה לא חל הסעיף. לאור לשון הסייפא של הסעיף ודברי ההסבר בהצעת החוק, נראה כי יש ממש בעמדת המדינה, אך לא מצאתי להכריע בשאלה זו ואדון בערעור לגופו. 6. הערעור המנהלי שבפניי איננו בא להכריע בשאלת מעמדה של המשיבה אלא, מטרתו היא להכריע האם החלטת בית הדין למשמורת, אשר קבע כי יש לשחרר את המשיבה ממשמורת וכי אין עוד עילה להחזקתה במשמורת, סבירה. שאלת מעמדה של המשיבה בישראל וההחלטה אם להרחיקה לארץ מוצאה ואם לאו, תוכרע בעתירה המנהלית אשר הוגשה לבית המשפט. המסגרת הנורמטיבית בענייננו הינה חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: "החוק"). סעיף 13(א) לחוק קובע כדלהלן: "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונמצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה- שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן". סעיף 13 א(ב) קובע: "שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת (בפרק זה - ערובה), לפי הוראות פרק זה; וסעיף 13 ו העוסק בשחרור בערובה קובע, בין היתר: "(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה: השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיו קושי באיתורו אם לא יצא מישראל במועד שנקבע; השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו, החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה: (1)הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל....". משילוב ההוראות הנ"ל עולה כי מקום ששוהה שלא כדין מוחזק במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות יש לשחררו בערובה אלא אם, ובין היתר, הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידו להסדרת הליכי הרחקתו מישראל. בענייננו, שהתה המשיבה במשמורת יותר מ- 60 ימים ברציפות ועל כן עלתה השאלה אם הרחקתה מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידה להסדרת הליכי הרחקתה מישראל בשל הליכים שנקטה לקבלת זכאות למקלט מדיני שאם לא כן יש לשחררה בערבות. בפסק דין פלוני נקבע מפי השופט ר. שפירא כי: "כאשר בוחנים סירוב של שוהה שלא כדין לצאת את הארץ יש להבחין בין מקרים שונים. אם מדובר בסירוב לשתף פעולה עם הרשויות המוסמכות בדרך של העלמת מסמכים או סירוב לצאת את הארץ ללא כל סיבה נראית לעין, הרי שמתקיימים התנאים המפורטים בסעיף הנ"ל. שונה המצב כאשר, למשל, מסרב המוחזק למשמורת לצאת את הארץ לארצו בטענה כי בארצו צפוי לו מוות והוא מבקש למצות הליכים ולקבל הכרה של פליט מהגורמים המוסמכים בארגון האומות המאוחדות. במקרה זה אין די לקבוע כי קיים העדר שיתוף פעולה בהליכי ההרחקה כדי להורות על המשך החזקת העורר במשמורת. יש לברר את טענתו וכן אם באמת ובתמים נוקט הוא בהליך לקבלת מעמד של פליט או לחילופין אם ממצה הוא הליכים בפני בית המשפט המוסמך כדי לשכנע בהליכים הקבועים בחוק יש לאפשר את המשך שהייתו בישראל". אומנם הדברים נאמרו במקרה של מסתננים שהיו קטינים, כטענת המערערת, אך כמצוטט לעיל לא נאמרו הדברים בהסתייגות לקטינים בלבד. עוד נקבע בעת"מ (ת"א) 1268/09 דוראן הרדם נ' בית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין, מפי השופט ע. פוגלמן: "ככלל.... יורה הממונה, כל אימת שמתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 13ו (א)(4) לחוק, (שהייה במשמורת יותר מ-60 יום - ח.ס.) ואין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 13ו (ב) לחוק (היעדר שיתוף פעולה עם ההרחקה מישראל - ח.ס.), על שחרור המוחזק.... לא מצאתי כי בענייננו קיימת הצדקה עניינית לחרוג מן הכלל האמור. הרחקת המבקש לא מתעכבת בעטיו, כי אם בשל הסדר נורמטיבי, המקובל על המדינה, לפיו כל עוד לא תסתיים בחינת בקשת המקלט לא תתבצע ההרחקה..." הנה כי כן, נראה כי בתי המשפט המחוזיים השונים לא ראו במיצוי הליכים להסדרת מעמד בישראל, כהיעדר שיתוף פעולה להרחקה מישראל המצדיק אי שחרור בערובה. לאחרונה, ביום 02.05.12 פסק בית המשפט העליון ברוח זו בעניין אסמורום: "טענות אחרות מכוונות לקביעות שונות בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת. דא עקא, שאלה אינן משמשות יסוד להכרעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים. זה האחרון הניח כי לא מוצו ההליכים בטענות שהעלתה העותרת בדבר נתינותה וזכאותה למעמד עקב נישואיה, ולפיכך לא ראה לקבוע כי הרחקתה מישראל מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מצידה. גם אם נניח - לטובת המבקשת ומבלי להכריע בכך - כי נפלה טעות בהנחתו זו, הרי מדובר בטעות עובדתית ולא בשאלה משפטית המצדיקה מתן רשות לערער". היינו, שלא נמצאה טעות משפטית בהנחה שהניח בית משפט זה בעניין אסמורום, לפיה, מיצוי ההליכים בדבר קביעת הנתינות, אין בו כדי לקבוע כי הרחקתה של אסמורום מישראל מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מצידה. בענייננו, העותרת הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך בעניין אי הנכונות להכרה בה כפליטה. עתירה זו טרם נידונה ועל כן, טרם מוצו ההליכים בטענות שהעלתה העותרת בדבר זכאותה להכרה כפליטה. אכן, במהלך הדיון בערעור סירבה תחילה המשיבה להתחייב לעזוב את הארץ אם תידחה עתירתה ואולם, בסופו של דבר הסכימה לכך. ייתכן, כי סירובה נבע מפחדה לשוב לאתיופיה ומאחר וטענותיה בעניין זכאותה להכרה כפליטה על רקע פוליטי, טרם הוכרעו, אין לזקוף לחובתה את סירובה הראשוני. נראה אפוא, כי אין לומר בענייננו כי הרחקתה של המשיבה מישראל נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצידה. בנוסף, הוחמרו על ידי בהחלטתי, בבקשת המערערת לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין למשמורת, תנאי שחרורה של המשיבה באופן שבנוסף על הפקדה שהועמדה על סך של 5,000 ₪, (לאחר שנקבע תחילה סך של 10,000 ₪ שהמשיבה לא הצליחה להשיג) נחתמו ערבות עצמית וצד ג' על סך 50,000 ₪ כל אחת וזאת לצד תנאים נוספים של התייצבות שבועית במשרדי רשות ההגירה, מסירת כתובת מגורים קבועה והתחייבות להודיע על שינוייה וכן, כאמור, התחייבות לעזוב את הארץ אם תידחה העתירה שהוגשה על ידה. נראה שיש בתנאים אלה כדי להבטיח את גירושה של המשיבה מהארץ היה ועתירתה תידחה. 7. כזכור, שני טעמים עמדו בבסיס החלטת בית הדין לביקורת משמורת לשחרורה של המשיבה; האחד, הקביעה כי הרחקת המשיבה מישראל אינה מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מצידה של המשיבה והטעם השני, הוא הטעם ההומניטארי. בעניין זה, נקבע בסעיף 13 ו (א)(3), כי הממונה על ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין שלגביו קיימים טעמים הומניטאריים המצדיקים את שחרורו בערובה. אכן, נפסק כי אין די בהפרחת טענה מסוג זה בעלמא ואולם, בענייננו, נמצא חיזוק לטענתה של המשיבה בדבר התעללות מינית שעברה בדרכה לישראל, בדברי בן זוגה בראיון שנערך לו בכניסתו לישראל. נראה אפוא, כי שני הטעמים שעמדו בבסיס החלטת בית הדין למשמורת, בדין יסודם ועל כן אני דוחה את הערעור. בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב המערערת בהוצאות.משרד הפניםמסתנניםהעליה האתיופית