התיישנות תביעה של קטין

פ''י חוק ההתיישנות, היותו של התובע קטין בעת הארוע מביאה לכך שיכול היה להגיש תביעתו עד 7 שנים מאז הגיעו לגיל 18. התובע הגיע לגיל 18 ביום 20.7.98, ומכאן כי התביעה הוגשה בכחודש וחצי לאחר התיישנותה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה של קטין: 1. בפני בקשה לסלק על הסף את התובענה בתיק העקרי 17828/98 מחמת התיישנותה. הנימוקים לבקשה כעולה מהבקשה הן: כי הארוע, נשוא התביעה, התרחש ביום 27.9.88. התובע עפ''י כתב התביעה, הינו יליד 20.7.73 וביום הארוע היה כבן 15. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 7.9.98 דהיינו 10 שנים לאחר הארוע הנטען. עפ''י חוק ההתיישנות, היותו של התובע קטין בעת הארוע מביאה לכך שיכול היה להגיש תביעתו עד 7 שנים מאז הגיעו לגיל 18. התובע הגיע לגיל 18 ביום 20.7.98, ומכאן כי התביעה הוגשה בכחודש וחצי לאחר התיישנותה. המבקשת טוענת כי העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה בעת שהגישה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, ואף חזרה על טענתה זו בכתב הגנתה. עוד טוענת המבקשת כי משהתיישנה עילת התביעה, הרי שדינה להידחות ו/או להמחק על הסף. 2. הבקשה הועברה לתגובת המשיב (התובע) המתנגד לה. בתגובתו מיום 24.4.01. הוא טוען כי הוא מסתמך על סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ''א- 1981. ועל תקנות בתי המשפט וההוצל''פ (אגרות), התשמ''ג 1983. בהתאם לכך, תקופת הפגרה לא תבוא במניין הימים של תקופת ההתיישנות. זאת ועוד בשל שביתת בתי המשפט בימים שבין 1.9.98 ועד 6.9.98, התובע הגיש את תביעתו ביום 7.9.98. התובע מסתמך על סעיף 17 לחוק ההתיישנות, התשי''ח 1958 וכן תקנה 5 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצל''פ (סדר הדין בתקופות שביתה) התשמ''א 1981. עוד טוען התובע כי טעם נוסף לדחיית טענת המבקשת (נתבעת) הוא שגם בשנת 1997 התקיימה שביתה בבתי המשפט בתאריכים שהיו בשנה האחרונה של תקופת התיישנות תביעתו של התובע. התובע טוען כי על פי סעיף 17 לחוק ההתיישנות היה רשאי להגיש את תביעתו עד ליום 8.12.98 שהוא שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט. 3. הוריתי על הגשת סיכומים בנוגע לטענת ההתיישנות. הנתבעת בסיכומיה מיום 24.5.01, טוענת כי דין טענות המשיב העולות בתגובתו להדחות מאחר וטענותיו לא פורטו כנדרש בכתבי הטענות. לטענתה, המשיב אשר טוען לטעמים עובדתיים, היה עליו להקדים ולהעלות טענותיו אלו כבר בכתב התביעה או לחילופין להעלותן באמצעות הגשת כתב תשובה משנמנע מעשות כן הוא מנוע להעלות טענותיו בשלב זה. 4. המבקשת טוענת לעניין ימי פגרת בית המשפט כי עניין מניין ימי פגרת בית המשפט הוסדר ספציפית בתקנה 529 לתסד''א, התשמ''ד 1984. הסדר זה הוא בבחינת הוראה אחרת לעניין הנדון כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפרשנות, משעסקינן בסוגיית ימי פגרת בית המשפט הרי שאין עוד תחולה להוראות חוק הפרשנות עליו מסתמך התובע. בתקנה 529 גילה מתקין התקנות דעתו כי תחולת החריג לפיו לא יובאו במניין הימים ימי פגרת בית המשפט-יחול אך ורק באשר למועדים הקבועים בתסד''א או שנקבעו ע''י בית המשפט להבדיל מאלו שנקבעו בחיקוק או חוק אחר. בכך יש לראות משום הסדר שלילי ממצה לעניין זה טוענת הנתבעת. יתר על כן, בפרק השלישי לחוק ההתיישנות שכותרתו ''חישוב תקופת ההתיישנות'' מוגדרות בסעיף 10-15 לחוק אותן סיטואציות להן נתן המחוקק דעתו כי לא יובאו במניין תקופת ההתיישנות. משהוסדרו באופן מפורש ומפורט בחקיקה כל אותם מקרים שעניינם התיישנות - אין לקרוא לתוכם מקרים נוספים להארכת התקופה. עניין שביתת בית המשפט הנתבעת מסתמכת על תקנה 7א לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצל''פ (סדרי הדין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ''א 1981. בהתאם לסעיף האמור, פתוחה היתה הדרך בפני התובע להגיש תביעתו גם במהלך השביתה, ואין בשביתת בית המשפט כדי להוות הצדק להגשת כתב התביעה לאחר תום תקופת ההתיישנות. 5. עוד מוסיפה הנתבעת לעניין זה כי לא בכל בתי המשפט בארץ התקיימה שביתה, משהוגשה תביעה נגד מדינת ישראל-הרי שניתן היה להגישה בכל אחד מבתי המשפט בעלי הסמכות העניינית בארץ. בסעיף 7 לתקנות השביתה קבע מחוקק המשנה דרך להגשת תביעה בתקופת שביתה. משכך הרי לא מתקיימים התנאים היסודיים לתחולת סעיף 17 לחוק ההתיישנות שכן לא ''נבצר מן התובע'' להגיש תביעתו ולמעשה לא ''נסגר בית המשפט''. לא נבצר מהתובע להגיש תביעתו בשנה האחרונה להתיישנות גם בדרך של הגשה ישירה לאחד מבתי המשפט שנותרו פתוחים במהלך השביתה. כפי שעולה מההודעות על שביתות המכריזות רק על בתי משפט בהם התקיימה שביתה. תכליתו של סעיף 17 להקנות לתובע שנה להגשת תביעתו-מקום שנמנע ממנו הדבר עת נסגר בית המשפט למשך כל השנה האחרונה. פרשנות שתאפשר הארכת תקופת ההתיישנות משך שנה שלמה עת התקיימה בבית המשפט שביתה בת ימים ספורים בלבד-תפגע בעקרונות שביסוד מועדי ההתיישנות, תהא נוגדת את רוח החוק ותפגום באיזון שבין אנטרס התובע לאנטרס הנתבע העשוי להוותר חשוף לתביעה משך שנים ארוכות מפאת ימי שביתה בודדים מידי שנה. דיון ומסקנות 6. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו ונראה לי כי הדין עם הנתבעת ויש לדחות את התביעה על הסף. אבהיר מסקנתי זו. חישוב תקופת התיישנות היא בד''כ עניין של חישוב אריתמטי גרידא, חשבון של עבירת הזמן למן יום הוולד העילה עד להגשת התביעה, כל זאת בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי''ח 1958. תחילה לטענת הנתבעת כי היה על התובע להקדים ולהעלות טענותיו אלו כבר בכתב התביעה או לחילופין להעלותן באמצעות הגשת כתב תשובה. אינני מסכים עם הטענה הנ"ל. בספרו של ד''ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית ע' 280-279 נכתב כי: ''לא יהא זה נכון ואף לא נבון מצד התובע, להביא טענת התיישנות בכתב התביעה. לא נכון, מפני שאין כתב התביעה צריך לפרט אלא את 'העובדות המהותיות' המעמידות את העילה, ...והטענה אינה נמנית עם עובדות אלה, כל עוד לא שמענו מפי הנתבע טענת התיישנות ומה חשיבות יש לעובדה המבטלת את ההתיישנות? והשופט לא ידון בעניין ההתיישנות, עד שלא טען הנתבע בכתב הגנתו, כי התביעה התיישנה...לא נבון, מפני שיתכן, כי הנתבע כלל לא חשב לטעון התיישנות, והתובע יזכיר לו בדרך זו,כי יש בידו להתגונן בטענה,ורק עקב כך יטען כי התביעה התיישנה... לאמור, הגנת הנתבע היא המחסום, ורק לאחר שנטען בה, כי חלה התיישנות, הגיע תור הטענה הבאה להשיב על טענה זו. לשם כך מרשה תקנה 61 לתובע להגיש כתב טענות נוסף, הוא התשובה על כתב ההגנה. המועד להגשת כתב התשובה בבית משפט השלום הוא 8 ימים. (כיום לאחר תיקון תשנ''ט- המועד הוא 15 ימים) ודוק: לא כדי לכפור בטענות הנתבע שבכתב ההגנה צריך התובע להגיש תשובה, שכן טענות אלה הן תמיד בחזקת טענות מוכחשות, כתוצאה מכך כבר נוצרה פלוגתה..., אלא כדי להעלות לפני השופט עובדות חדשות המשיבות על הגנת הנתבע, שבדרך זו יוכל התובע ליטול מטענות הנתבע את העוקץ שבהן, היינו תוצאה משפטית העלולה לנבוע מן ההגנה, אם ישארו דברי הנתבע ללא תשובה''. 7. לעניין טענת התובע לתחולתו של סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות; והפירוש שנותן לו ב"כ התובע לפיו אם תקופת הפגרה החלה כולה או מקצתה בתוך תקופה הקבועה בחיקוק לעשיית פעולה, מובאת בחשבון מניין ימי התקופה הקבועה, אולם אם היום האחרון שבתקופה חל בעיצומה של הפגרה נדחה היום האחרון שבתקופה הקבועה עד למחרת תום הפגרה. יש לדחות פרשנות זו כפי שהדבר עולה מהפסיקה ומהדין שיפורטו להלן. בת.א. (ת''א) 95487/95 טעימה נגד מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר כי סעיף 1 לחוק הפרשנות מסייג את תחולת החוק. מניין ימי פגרת בתי המשפט זכה להסדר ספציפי במסגרת תקנה 529 לתקסד''א, התשמ''ד 1984. הסדר זה הוא בבחינת ''הוראה אחרת לעניין הנדון'' כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפרשנות. על פי תקנה 529, אי הבאתה במנין של תקופת פגרה של בית משפט מתייחסת רק לאותם מועדים שעניינם נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו חוק ההתיישנות שהינו חוק ספציפי דן בפירוט באותן תקופות שלא תבואנה במנין תקופת ההתיישנות, סעיפים 10-15 עניינם בכל אותם מצבים בהם מוארכת למעשה תקופת ההתיישנות על דרך אי מניין ימים מסויימים. אין לקרוא לתוכו מקרים נוספים לפיהם תוארך למעשה תקופת ההתיישנות. התכלית החקיקתית של הפרק השלישי לחוק ההתיישנות הינה שלא לשלול מהתובע ימים ממניין תקופת ההתישנות, מקום שנמנע מהתובע בעל כרחו להגיש את התביעה. עמדה זו הובאה בת.א. (ת''א) 56306/94 רמת אביבים נ. פרידמן נאמר ע''י כב' השופט א. גולדין כי: ''סבור אני, כי בנסיבות המקרה דנן חל הסייג לתחולת חוק הפרשנות (הקבוע בס' 1 לחוק) מאחר שהן מבחינה מבנית והן מבחינת התכלית החקיקתית הוראות חוק ההתיישנות לעניין מנין תקופת ההתיישנות אינן מתישבות עם הוראת סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות. מעיון בהוראת חוק ההתיישנות, עולה כי המחוקק קבע שהימים הבאים בגדר תקופת ההתיישנות, יימנו באופן רציף, החל מיום הולדת עילת התביעה. רק בכמה מקרים, המפורטים בסעיף 10 עד 17 לחוק, יסטה בית המשפט מכלל זה. המחוקק, אשר פירט שורה של חריגים לכלל, לא כלל בגדרם את המקרה הנדון, שבו תמה תקופת ההתיישנות במהלך ימי פגרת בתי המשפט.אשר על כן, סבור אני כי כוונת המחוקק הנלמדת מהיעדרה של הוראה מפורשת בדבר חריג זה, הוא כי בנסיבות העניין הכלל לפיו מניין הימים הבאים לחישוב תקופת ההתיישנות יכלול אף את ימי הפגרה. כוונת המחוקק עולה, לדעתי, אף מהתכלית החקיקתית העומדת בבסיס חוק ההתיישנות והחריגים הקבועים בו...התכלית החקיקתית של הפרק השלישי לחוק ההתיישנות הוא שלא לשלול מהתובע ימים ממנין תקופת ההתיישנות, מקום שהתובע מנוע בעל-כורחו מלהגיש את תביעתו. נראה לי, כי ניתן להקיש מהדבר לענייננו ולומר, כי מאחר שבימי פגרת בתי המשפט נותרות דלתותיו של בית המשפט פתוחות להגשת תובענות חדשות, לא נפגעת התכלית החקיקתית שביסוד החוק. אשר על כן, סבור אני, כי יש למנות את ימי פגרת בתי המשפט במניין ימי תקופת ההתיישנות''. בכל הכבוד מסכים אני עם העמדה של ביהמ"ש בפרשה הנ"ל ונראה לי כי היא ישימה גם למקרה שבפני. 8. זאת ועוד; ברע''א 5814/90 זילברשטיין נגד חברה לאחזקה ונאמנות בני משה נקבע כי מטרתה והגיונה של הוראה 529, הם בדחייה במישור הזמן של פעולות השלובות עם עבודת בית המשפט ותפקודו. יש לפרשה בדרך שלא תסכל את הוראות בית המשפט, הנוגעות ליחסים שבין בעלי הדין בינהם לבין עצמם ואשר אין בינהן לבין עבודת בית משפט ופגרתו ולא כלום. כוונת תקנה זו היא לסוגי מועדים או תקופות שנקבעו בתקנות או נדונו בהן ואשר לגביהם הוענקה לבית המשפט או לרשם, בנסיבות מוגדרות, הסמכות לקבוע מועדים שהם לאו דווקא אלו שנקבעו בתקנות. משמע, שמבחינת סיווג הנושאים שהתקנה דנה בהם, הכוונה היא לאלו שבהם נדרשת או מותרת קביעת מועדים לפי האמור בתקנות. 9. ולבסוף, על פי תקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצל''פ (סדרי הדין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים) התשמ''א 1981. ''מסמך''-לרבות כתב בי-דין במשמעותו בתקנות סדרי הדין האזרחי, התשכ''ג 1963. סעיף 7(א) ''מסמך שחייבים או שמותר להגישו לבית המשפט או ללשכה, רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה,ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה''. בבש''א 223/91 עזבון המנוחה שושנה פיינגולד ז''ל נגד המגן חברה לביטוח בע''מ נקבע כי קיום תקלות הנובעות משביתה או מהשבתה בתקופה שאין לגביה הודעה המחילה את את התקנות, אינו מפסיק, כשלעצמו, את מירוץ הזמנים. על פי לשון סעיף 7(א) התקנה מאפשרת הגשת ערעור (המקרה הנדון בבש''א) ללא קשר לסירובם של העובדים לקבל מסמך. מאחר ועל פי תקנה 7(א) ניתן להגיש מסמך לבית המשפט, לא ''נבצר מן התובע'' להגיש תביעתו, משכך, לא חל סעיף 17 לחוק ההתיישנות עליו הסתמך התובע בסעיפים 3(1) ו(2) לתגובתו לסילוק התביעה מיום 24.4.01. יתירה מכך, ניתן לתבוע את המדינה בפני כל בית משפט בארץ לפי העניין, מכח תקנה 3(א)(1). (בר''ע 205/74 זיזי, ואח' נ' עיריית אשקלון, ואח', פ''ד כט (1) 744,745). 10. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפני התובע יליד 20.7.73. התביעה הוגשה לביהמ"ש ביום 7.9.98 על ארוע שהתרחש ביום 27.9.88 דהיינו, 10 שנים לאחר הארוע הנטען. התובע עצמו יכול היה להגיש את תביעתו עד תום 7 שנים מאז הגיעו לגיל 18 דהיינו עד ליום 20.7.98. התביעה הוגשה ביום 7.9.98 דהיינו, כחודש וחצי לאחר תום תקופת ההתיישנות. מכאן, משלא קבלתי את פרשנות הדין בהתאם לטענות בא כח המשיב, התובע, ולנוכח העולה מן המקובץ, יש מקום לקבל את הבקשה לדחייה על הסף. אשר על כן הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת ואני מורה על דחיית התביעה כבר בשלב זה. בנסיבות כאשר מדובר בטענות משפטיות שהועלו, אינני עושה צו להוצאות. קטיניםהתיישנות