זימון עורך דין לעדות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זימון עורך דין לעדות: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ש.גליק בתמ"ש 42574/96), מיום 1.11.11, במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים לזימון עו"ד X כעד, לדיון ההוכחות שנקבע, ונדחו טענות המבקש בדבר חיסיון עו"ד-לקוח והליך גישור (להלן: "הבקשה"). העובדות הצריכות לעניין המבקש והמשיבה 1 הינם בני זוג לשעבר, אשר ניהלו הליכי גירושין ביניהם, בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. המשיבה יוצגה בהליכים אלו על ידי עו"ד X, ואילו המבקש יוצג על ידי עו"ד Y. ההליכים הסתיימו בהסכם גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 28.4.1992. בבית משפט קמא מתבררת תביעה שהגיש המשיב לביטול חלקי של ההסכם - ביטול הענקות שונות שהעניק למשיבה 2, בתו, במסגרת הסכם הגירושין. התביעה נקבעה להוכחות ליום 26.12.11. לקראת ישיבת ההוכחות פנו המשיבים לעו"ד X וביקשו ממנו להשיב בתצהיר למספר שאלות הנוגעות להסכם הגירושין (מכתב הפניה - נספח ד' לבקשה). עו"ד X היתנה את הסכמתו בהסכמת המבקש. לטענתו, במהלך המאבק המשפטי בין המבקש למשיבה 1 הצליח "לגרום לכך (שהמבקש) יתן (בו) אמון וישמע בקולו. ישב למו"מ ויחתום על הסכם...". עוד הוסיף, כי בזמן שניהל מו"מ מול המבקש, והביא אותו ואת המשיבה 1 להסכמות, הפך למעשה לעו"ד גם שלו, או לפחות מחוייב לשמור עבורו על סודיות (תשובת עו"ד X - נספח ה' לבקשה). נוכח תשובתו זו של עו"ד X, הגישו המשיבים לבית משפט קמא בקשה לזמן את עו"ד X לעדות לישיבת ההוכחות שנקבעה (נספח ו' לבקשה). בבקשה ציינו המשיבים, כי עו"ד X ייצג את המשיבה 1 בהליך המשפטי בתקופה הרלבנטית, עובר לעריכת הסכם הגירושין ואישורו (בשנים 1990 ו- 1991), יש לו מידע עובדתי חיוני בשאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בתובענה, ומאחר שהיא מוותרת על חסיון עו"ד - לקוח מבוקש לזמנו לעדות. לבקשה צירפו המשיבים את מכתבו של עו"ד X (נספח ה' לבקשה) ואף נדרשו לתוכנו. לטענתם - עו"ד X ייצג אך ורק את המשיבה 1 ואין לו כל חובת סודיות כלפי המבקש, אך גם אם תתקבל טענתו, כי הוא ייצג גם את המבקש - בכל הנוגע להסכם הגירושין - הרי שמדובר בייצוג של מספר לקוחות במשותף, בהסכמה, על ידי אותו עורך דין, שאז "הדברים והמסמכים שהוחלפו בינם לבין עוה"ד בקשר לייצוג המשותף, אינם חסויים בפני הלקוחות המשותפים". מכאן, אין מניעה, מבחינה זו, לזמנו לעדות. בתגובה (נספח ז' לבקשה) היפנה המבקש לטענתו של עו"ד X לפיה הוא ייצג גם אותו במו"מ לגירושין ועל כן חל חסיון עו"ד - לקוח והוסיף, כי "הנכון הוא כי למעשה עו"ד X קיים בין הצדדים הליך של גישור" ואף קיים עמו פגישות בנפרד מהמשיבה 1. לטענתו, אף ככזה חב הוא בחובת חסיון (נספח ז' לבקשה). על סמך הבקשה והתשובה לה, על נספחיהן (שכללו כאמור גם את עמדת עו"ד X כעולה במכתבו) נעתר בית המשפט קמא לבקשה ונתן צו לזימונו של עו"ד X לדיון ההוכחות. במסגרת ההחלטה קבע בית המשפט קמא, על סמך התשתית העובדתית שהונחה בפניו, כי המבקש לא היה לקוח של עו"ד X, וזה האחרון אף לא ייצג את המבקש והמשיבה 1 באופן משותף (ס' 18-20 להחלטה). כמו כן דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה עוה"ד X שימש כמגשר ולפיכך חלים עליו כללי חסיון של מגשר (ס' 21 להחלטה). מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש שגה בית המשפט קמא במסקנתו. לגישתו, היה על בית המשפט קמא, לאור המחלוקת בין הצדדים בקשר למעמדו של עו"ד X, להפנות עניין זה לוועדת האתיקה ולא להכריע בו או לחילופין לקיים דיון מסודר בנושא, ולאפשר הגשת תצהירים מפורטים. בהתאם להחלטת בית המשפט, השיבו המשיבים לבקשה (תשובת המשיבים מיום 3.1.2012 לפיה יש לראות בתשובתם לבקשה לעיכוב הביצוע כתשובה לבר"ע) והיא נקבעה לדיון ליום 19/9/12. משהונחה הבקשה לפני (עקב שינוי בסדרי עבודתה של כב' השופטת שטופמן), נענו הצדדים להצעת בית המשפט, והודיעו כי מבחינתם ניתן לייתר את הדיון, ובמקום זאת יפעל בית המשפט לפי סמכותו מכוח תקנה 410 לתקסד"א וידון בבבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. המשיבים הסכימו לראות בתשובתם לבקשה לעיכוב הביצוע כסיכומים מטעמם, בכפוף לאפשרות להגיש סיכומי השלמה קצרים. ביום 10.9.2012 התרתי לכל צד המעוניין בכך להגיש סיכומי השלמה. המשיבים 1 ו-3 ממשו זכותם זו והגישו סיכומי השלמה (במאוחד) ביום 11.9.2012. דיון והכרעה בהתאם להסכמת הצדדים ומכח סמכותי לפי תקנה 410 לתקסד"א, ניתנת רשות ערעור והדיון יתקיים כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. בפתח הדברים אדרש תחילה לטענה המקדמית שהעלו המשיבים ולפיה, על פי סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, לא ניתן בשלב זה (בטרם הסתיים ההליך העיקרי) להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה הנעתרת לזימונו של עו"ד X כעד. אמנם בסעיף 1(5) (ולא בסעיף 1(4) כנטען) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 החלטה בעניין "הזמנת עדים...למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד..." נופלת בגדר ההחלטות בהן לא תינתן רשות ערעור, אלא שבענייננו, החלטת בית המשפט קמא ניתנה אמנם במסגרת בקשה לזמן את עוה"ד X כעד, אך סוגייה זו (ההזמנה לעדות) לא הייתה הסוגיה היחידה שהוכרעה במסגרת הבקשה. לו הייתה החלטת בית המשפט קמא מתמקדת אך בשאלת הזימון של עוה"ד X כעד (לפי השיקולים המנויים בתקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) - לא היה ניתן להשיג עליה במסגרת בקשת רשות ערעור. ברם, בענייננו, החלטת בית המשפט קמא לא הכריעה רק בשאלת הצורך בזימון עוה"ד X כעד אלא נסבה למעשה, רובה ככולה, על שאלה אחרת שנוגעת לתוכנה של העדות - החלטת בית המשפט קמא, שנעתרה לזימון עוה"ד X כעד, דוחה את הטענות בדבר חסיון עו"ד לקוח וחסיון הליכי גישור, שהועלו מראש בקשר לתכני העדות לגביהם התבקשה העדתו של עוה"ד X. מכאן שאין ההחלטה חוסה תחת כנפי החסינות שפורש הצו, מביקורתה של ערכאת הערעור בשלב עוד בטרם הגיע ההליך לסיומו. אציין בהקשר זה כי בסיכומי ההשלמה (כמו גם בתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע המשמשת כתגובה לבקשה), עושה ב"כ המשיבים 1 ו-3 הבחנה בין ההחלטה לזימונו של עוה"ד X לעדות, לבין יתר חלקי ההחלטה שנוגעים לתוכן העדות. ב"כ המשיבים 1 ו-3 מציין, כי "בין החיסיון לבין זימון לעדות אין דבר וחצי דבר" וכי "ככל שצד מתנגד לתוכנה של העדות, יתכבד ויעלה התנגדויותיו במסגרת חקירתו של העד, וכך הם פני הדברים גם במקרה זה - היה ולמבקש תהיה התנגדות מהותית כדין לתוכן דברים אלו או אחרים עליהם יעיד עו"ד X - יעלה אותה וביהמ"ש קמא יכריע בה לגופה" (ס' 9-10 לסיכומי ההשלמה). מילים כדורבנות. דא עקא, שהחלטת בית המשפט קמא אינה עושה את ההבחנה האמורה. המבקש (ובצדק) הבין את החלטת בית המשפט קמא כדוחה טענות לחיסיון בקשר לתוכן הדברים עליהם מתבקש עוה"ד X להעיד, ולא בכדי תשובת המשיבים לבקשה (במסגרת התשובה לבקשה לעיכוב ביצוע והן בהמשך בסיכומי ההשלמה) הוקדשה רובה ככולה לטענות המבקשות לתמוך בקביעת בית המשפט קמא להיעדר חסיון עו"ד-לקוח בין עוה"ד X למבקש והיעדר חסיון הנובע מהליכי גישור. מכאן הצורך אותו מצא המבקש בהגשת הבקשה. ולגופם של דברים בית המשפט קמא שלל בהחלטתו, מכל וכל את הטענות בדבר היות המבקש לקוח של עוה"ד X ולתחולת חסיון עו"ד-לקוח, מארבעה נימוקים שונים אותם פירט בס' 18 להחלטתו: מאחר שאין מחלוקת כי עוה"ד X ייצג את המשיבה 1 אזי על פי כלל 14 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) לא היה רשאי עוה"ד X לייצג את המבקש שהוא הצד שכנגד ובעל אינטרס מנוגד; מכתבי הטענות לא עולה כי המבקש ביקש שירות כלשהו מעוה"ד X, גם אם מסר לו דברים ומסמכים; המבקש לא טען בתגובתו באופן מפורש, כי היה לקוח של עוה"ד X ולא צירף אסמכתאות בעניין זה והסתפק בהפניה לתשובתו של עוה"ד X במכתבו; המשיבה 1 ציינה באחד מכתבי הטענות, כי "הסכם הגירושין קיבל תוקף, לאחר ששני הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין מן השורה הראשונה בישראל" ומכך משתמע שאם המשיבה 1 הייתה מיוצגת ע"י עו"ד X אז המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד אחר (ס 18.1-18.4 להחלטה). בהמשך החלטתו הכריע בית המשפט קמא כי לאור קביעתו לפיה עוה"ד X לא ייצג את המשיב - "לא ניתן לומר ששני הצדדים פנו לעו"ד X בקשר לעניין משותף שלהם ולכן אינני מקבלת טענה זו של המבקשים (המשיבים כאן ש.ש.)", (ס' 20 להחלטה). לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש לפיה עוה"ד X פעל כמגשר, בציינו כי טענה זו הועלתה ע"י המבקש בלבד; לא צוין בשום מסמך שהוגש לביהמ"ש או בהסכם הגירושין כי עוה"ד X פעל כמגשר; ומשייצג עוה"ד X את המשיבה 1 - אזי על פי כללי האתיקה לא היה יכול לפעול כמגשר בין הצדדים (ס' 21 להחלטה). בחנתי בכובד ראש את נימוקיו של בית המשפט קמא ומצאתי, כי בנסיבות העניין ועל פי החומר שהונח לפניו, לצורך הכרעה בבקשה, רשאי היה בית המשפט קמא ליתן את החלטתו כפי שניתנה ואין מקום להתערב בה. בבקשת רשות הערעור ובתצהיר התומך בה, מפרט המבקש בהרחבה את המסכת העובדתית, לגרסתו, הנוגעת לחלקו של עוה"ד X בעריכת הסכם הגירושין: המבקש מתאר כי היה זה עוה"ד X, ב"כ המשיבה, שפנה אליו בכדי שישמש כ"מגשר" בין הצדדים, ובהמשך יכין עבור שני הצדדים הסכם גירושין, במידה והגישור ישא פרי. המבקש הסכים למתווה אך עוה"ד X העמיד תנאי לפיו המבקש יפטר את עו"ד דאז, עוה"ד Y, שייצגו. המבקש קיבל על עצמו את התנאי שהעיד עו"ד X, פיטר את ב"כ דאז, ועוה"ד X החל בהליך הגישור שבסופו הועלו ההסכמות על הכתב וערך עבור הצדדים הסכם גירושין מפורט. אין מחלוקת, כי כאשר המבקש נדרש להגיב על הבקשה לזימון עוה"ד X לעדות - הוא לא הביא את המסכת העובדתית הנ"ל בפני בית המשפט קמא, והסתפק בתשובה לאקונית, שהתבססה ברובה על עמדת עוה"ד X שהובאה במכתבו. לטענת המשיבים, בנסיבות אלו, אין למבקש להלין אלא על עצמו, ואין לאפשר כעת למבקש לחתור תחת קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, שנעשו על בסיס היריעה העובדתית שנפרשה בפניו על ידי הצדדים. אני מסכים! כללי החסיון הם החריג לכלל, ש"הכל כשרים להעיד" במסגרתו חייב העד ל'דבר אמת' ולהניח לפני בית המשפט את כל העובדות הידועות לו בנוגע לענין שלשמו נתבקשה עדותו. משהוגשה הבקשה להזמנתו של עו"ד X למתן עדות, היה על המבקש, הטוען לחסיון, לפרט את נימוקי התנהגותו ולפרוש את אותה מערכת עובדתית לפני בימ"ש קמא. בכל הכבוד, הבקשה נוגעת בראש ובראשונה למבקש, הטוען לחסיון ועליו מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בקיומו. המבקש אינו יכול להסתפק בהפנייה למכתבו של עו"ד X במילים "עו"ד X ציין כי הוא ייצג גם את המשיב (המבקש כאן ש'ש') בהליך המו"מ להסכם" מבלי לפרט את עמדתו שלו (האם הוא רואה את עצמו כמי שיוצג על ידי עו"ד X), ולהציג את הסימוכין לכך. החסיון הוא של המבקש והוא זה שיכול להחליט בדבר הסרתו. לפיכך, גם אם נוצרה עמימות ביחס למעמדו של עו"ד X הרי שיש לזקוף עמימות זו לחובתו של המבקש ואין להטיל את האשם לפתחו של בית המשפט על כך שלא יזם "חקירה ודרישה" בעצמו בסוגייה. משכך, אינני סבור, שבנסיבות העניין ראוי להחזיר את הסוגייה לביהמ"ש קמא על מנת שיחזור וידון בה על סמך המסכת העובדתית החדשה שהמבקש ראה לנכון לפרוש רק לפני ערכאת הערעור. ניתן לחלוק על חלק מנימוקיו של בימ"ש קמא. עם זה, דומני שלא יכולה להיות מחלוקת, כי מהחומר שהונח לפניו, לכל היותר ניתן להגיע למסקנה כי עו"ד X ייצג גם את המבקש במו"מ להסכם הגירושין ובעריכתו וגם את המשיבה 1. מסקנה זו עולה בבירור ממכתבו של עו"ד X (נספח ה' לבקשה) לפיו הוא הפך להיות "לעו"ד גם שלו", עמדה בה תמך גם המבקש בס' 1 לתגובתו לבקשה להזמנת עד (נספח ז' לבקשה). כלל 14ד לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית) מתיר התנהלות זו בקובעו "הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך הדין". משכך, ועל פי כללי האתיקה, כפי שהתגבשו בפסיקה, במקרה בו עו"ד אחד מייצג שני לקוחות או יותר, כל הנאמר, הנכתב והמוסכם בינם לבין בא כוחם המשותף, בקשר עם הייצוג המשותף - בענייננו הסכם הגירושין - אינו חסוי ביחס ללקוחות המשותפים כולם. נלמד מכך ויתור במשתמע. ב"כ המבקש טוען, כי בימ"ש קמא דחה טענה זו (ס' 24 לבקשה) אלא שלא כך הם פני הדברים. בימ"ש קמא הגיע למסקנה, כי עו"ד X לא ייצג כלל את המבקש, גם לא במשותף, ואת הטענה העובדתית הזו הוא דחה. בימ"ש קמא לא דחה את המסקנה המשפטית המתבקשת אילו קיבל את הטענה שהיה ייצוג במשותף. כידוע בימ"ש של ערעור רשאי להכריע בערעור גם על סמך נימוק שונה מהנימוק שעליו הסתמך בית משפט קמא. לגישתי מהחומר שהונח לפני בימ"ש קמא עולה בבירור, כי מדובר היה בייצוג משותף (לכל היותר) והעובדה שבימ"ש קמא סבר אחרת אינה משנה (ר' לענין זה גם סעיף 9 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, התשנ"ה-1995). אשר למעמדו של עו"ד X כמגשר - בכל הכבוד עו"ד X לא העלה טענה זו במכתב התשובה שלו (נספח ה' לבקשה) כבסיס לחסיון. טענה זו לא נטענה על ידי המבקשת אלא ע"י המשיב בלבד בתגובתו לבקשה להזמנת עד. לא צויין בשום מסמך שהוגש לבימ"ש, גם לא בהסכם הגירושין, כי עו"ד X פעל כמגשר ומכל מקום חובה היה על המבקש לפרוש את המסכת העובדתית בנוגע למעמדו זה של עו"ד X לפני בימ"ש קמא ולא לטעון לו כדבר מובן מאליו, דבר שלא היה מובן גם לעו"ד X. לפיכך הערעור נדחה. המבקש ישא בהוצאות המשיבים ובשכ"ט עו"ד (כולל ריבית) בסך של 10,000 ₪. הסכום האמור יועבר למשיבים מהערבון שהופקד, באמצעות בא כוחם. עורך דיןעדותדיוןהזמנת עדים