לאחר תאונת דרכים בית החולים "מאיר" בכפר סבא, אובחנה הנפגעת כסובלת מחבלת ראש עם חשד לזעזוע מוח. המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגיה אשר מונה בהסכמה, העריך את נכותה הזמנית של המשיבה בשיעור של 10% למשך שנתיים ו- 5% נכות לצמיתות. המערערות סבורות כי סכום הפיצויים שנפסק מופרז ומופרך מעיקרו. לעומתן טוענת המשיבה כי בית משפט קמא טעה בחישוב אובדן ימי המחלה ובחישוב השכר הממוצע והשערוך לאחר ניכוי מס הכנסה קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על גובה הפיצויים בגין חבלת ראש בתאונת דרכים: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, בת.א 62253/97 (כב' ס.נ השופטת יהודית שבח), אשר חייב את המערערת בתשלום פיצויים למשיבה בגין תאונת דרכים וערעור שכנגד. המשיבה ילידת 1947, עבדה כמנהלת מדור קורסים והשתלמויות בבנק הפועלים בתל-אביב. ב- 10.5.94 נסעה במסגרת תפקידה, לפגישה שהתקיימה באחד מסניפי הבנק. בתום הפגישה, בדרכה לבקר אחת מחברותיה לעבודה שאושפזה במרכז הרפואי ע"ש שיבא, התנגש בה אוטובוס של חברת "דן". בערבו של אותו יום, עת גברו מחושיה, סרה המשיבה לחדר המיון, בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם אובחנה כסובלת מחבלת ראש עם חשד לזעזוע מוח. המומחה הרפואי, פרופ' אפרים בנטל, אשר מונה בהסכמה, העריך את נכותה הזמנית של המשיבה בשיעור של 10% למשך שנתיים ו- 5% נכות לצמיתות. כתוצאה מתאונה זו נעדרה המשיבה מעבודתה, במשך כ-6 חודשים (10.5.94-6.11.94). כל אותה תקופה קיבלה המשיבה תעודות מחלה. לאחר מכן חזרה לעבודה חלקית בבנק, על סמך אישור רופא תעסוקתי (4 שעות ביום), למשך שנה (7.11.94-7.11.95) ו- 5 שעות ביום למשך 5 חודשים (8.11.95-19.4.96). אולם שכרה של המשיבה שולם במלואו, לאור ימי המחלה שצברה במשך שנות עבודתה בבנק. ב- 9.4.96 נפצעה המשיבה בתאונת עבודה. עקב שבר מרוסק בקרסול רגל ימין, נאלצה לפרוש מעבודתה (15.4.97). המשיבה הגישה תביעתה בגין התאונה הראשונה, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. בית משפט קמא קבע את תקופת אי הכושר על פי תעודות המחלה שצורפו לתצהיר עדות ראשית של המשיבה. משהוכח כי בפועל לא נגרם למשיבה הפסד השתכרות בעבר, שכן ימי המחלה שנצברו לזכותה, כיסו את מלוא תקופת העדרה מהעבודה, לא נפסקו לה פיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר. אולם עתה, נבצר ממנה לנצל את זכויותיה ל"ימי מחלה" במסגרת התאונה השנייה, או לפדות את המגיע בגין צבירת הימים הללו. על כן נפסק כי המשיבה זכאית לפיצוי בגין ניצול כל ימי המחלה, בסך 33,526 ₪. בגין ראשי הנזק: כאב וסבל, הפסד השתכרות בעתיד, הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות ועזרה צד ג', נפסקו 56,983 ₪. כמו כן חייב בית משפט קמא את המערערות לשלם שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ואגרה. על פסק דין זה ערערו חברות הביטוח ("המערערות"), והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. המערערות סבורות כי סכום הפיצויים מופרז ומופרך מעיקרו. לעומתן טוענת המשיבה כי בית משפט קמא טעה בחישוב אובדן ימי המחלה ובחישוב השכר הממוצע והשערוך לאחר ניכוי מס הכנסה. לטענתה, יכולה הייתה המשיבה להמשיך לשהות בימי מחלה בשכר מלא, לאחר קרות התאונה השניה, אלמלא ניצלה את הימים הללו בגלל התאונה נשוא התובענה. משום כך, היה מקום לפצותה במלוא שוויים לפי שכרה בימי העבודה בפועל ולא לפי ערך פדיון (65 יום לעומת 326.5 ימים). בפנינו טענו המערערות כי בית משפט קמא שגה בהעמידו את נכותה הנוירולוגית של המשיבה על 5% וכלל בשיעור זה גורמים אחרים אשר השפיעו על מצבה ושאינם קשורים לתאונה. כמו כן שגה בית משפט בקובעו כי שתי התאונות יחדיו גרמו להתפטרות המשיבה מעבודתה, ואולם התאונה השניה שהותירה אחוזי נכות גבוהים, היוותה גורם בלעדי להפסקת עבודתה. לא היה מקום בנסיבות אלה, לחייב את המערערות בפיצוי המשיבה על הפסדי שכר בעתיד. המערערות הדגישו כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות בקובעו את תקופת אי הכושר של המשיבה, בהסתמכו על תעודות המחלה שצרפה המשיבה לתצהירה. בעת שמיעת הראיות התנגדו המערערות לקבילות המסמכים הללו ודרשו לחקור את הרופאים החתומים עליהם. ההתנגדות התקבלה. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי המסמכים ישמשו כראייה שהתעודות היו ברשות המשיבה וכי פעלה על פיהן, להבדיל מתוכנן. יתירה מזאת אורך התקופה "שכוסתה" על ידי התעודות הרפואיות אינו עומד במבחן ההגיון ומופרז לאין שעור, בהתחשב בפציעה הקלה שנבלעה בתאונה הקשה שלאחריה. לאור זאת אף שגה בית המשפט בחישוב פדיון ימי המחלה. עוד שגה בית משפט קמא כשקבע פיצוי עבור עזרת צד ג', הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות שלא הוכחו בראיות. אשר לטענה בדבר ניכוי רעיוני של מענק המוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה תאונת עבודה, לא חזרו עליה המערערות בפנינו, וטוב שכך. דיון דרכה של ערכאת הערעור שלא להתערב באומדן הפיצויים הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהערכת הנזק על ידי הערכאה הדיונית, בעיקר כאשר הקביעות מבוססות על מהימנות עדים. אף במקרים שבהם נראה לערכאת הערעור, כי בפריט זה או אחר הייתה היא קוצבת סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא תתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה" (ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פד מב(1) 779, 781). האומנם תוצאת פסק הדין חריגה ומופרזת עד כדי הצדקת התערבות ערכאת הערעור; אין מחלוקת שכשנתיים לאחר תאונה זו נפגעה המשיבה בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. כתוצאה מתאונה זו נקבעו לה 45% נכות זמנית. הסכומים שנפסקו למשיבה תחת כל אחד מראשי הנזק, למעט הסכום בגין ימי ההיעדרות, נמוכים, ואין מקום להתערב בהם. מאידך, עולה השאלה האם הוכיחה המשיבה כי נעדרה מעבודתה במשך חצי שנה בקירוב, ועבדה שעות מספר בלבד, לאורך תקופה נוספת של כשנה ומחצה. המערערת מפנה עיקר טענותיה על פיצוי מלא של המשיבה בגין אובדן 'ימי מחלה' שצברה במשך שנות עבודתה. פיצוי בגין ניצול ימי מחלה כתוצאה ישירה מהתאונה הוכר בפסיקה: "שכן אפשר (הכל לפי תנאי העבודה), שאם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה כמספר הימים שיחלה, ינוכו ממשכורתו ימי העדרותו מהעבודה. בנדון זה, כבענינים אחרים בהם אין בידי בית המשפט אלא להעריך את מידת הסבירות להפסד עתידי ואת שיעורו, יש מקום לאמוד, על סמך נתונים מוכחים, את עצם ההפסד שנגרם לעובד עקב ניכוי ימי מחלה כתוצאה מתאונה, ואת מידת ההפסד. נתונים שיש בהם לסייע לקביעת האומדן, יכול שיהיו: ממוצע שנתי של ימי מחלה שניצל העובד בשנים עברו; גילו של העובד; מצב בריאותו בהווה; ימי מחלה שצבר, אם צבר, מאז התאונה; מספר ימי המחלה השנתיים המוענקים לו על ידי מעבידו; מכסת ימי מחלה שניתן לצוברם באותו מקום עבודה, וכל כיוצא באלה כללים הנהוגים אצל אותו מעביד" (ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל, טרם פורסם). ההלכה מחייבת להוכיח נזק מיוחד בראיות: "..אותו נזק, בין אם הוכח במלואו ולפרטיו, ובין אם נאמד על פי הראיות שבאו לפני בית המשפט, שארע מאז מעשה העוולה ועד ליום פסק הדין." (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 15). האם אכן הוכחו ימי ההיעדרות, לאור ההחלטה כי תעודות המחלה התקבלו בהסתייגות לגבי תוכנן (פרוטוקול מיום 17.1.99 בעמ' 13 שורות 16-20). הצדדים היו ערים לקושי הראייתי והקדישו מספר שאלות למומחה, פרופ' ברטל באותו עניין. בעדותו בבית משפט, ציין המומחה כי אינו חולק על הערכת הרופאים החתומים על תעודות המחלה, אם כי לא בדק אותן אחת לאחת. (פרוטוקול מיום 20.12.99 עמ' 2). בית משפט קמא ביסס את חישוביו בכל הנוגע לימי ההיעדרות, על דברי המומחה. אין אנו מוצאים לנכון להתערב בקביעתו. ודוק, ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית, כי אם בודקת אם נפלה שגגה בהפעלת שיקול הדעת. על אף שהסכום אשר נפסק למשיבה הוא על הצד הגבוה, אין מקום לשנותו. הוא הדין לגבי הערעור שכנגד. גם בטענות אחרות של הצדדים לא מצאנו ממש. התוצאה הינה כי שני הערעורים נדחים בלא צו להוצאות בערכאה זו. הערבות העצמית תוחזר למערערת 1 באמצעות בא כוחה. תאונת דרכים