עיקרון אחידות הענישה מחייב כי נאשמים אשר הורשעו בנסיבות דומות, מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים, ראוי להחיל עליהם במידת האפשר שיקולי ענישה דומים (ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.11). משכך נקבע כי "מקום בו הורשעו שניים בביצוע עבירה בצוותא חדא, הכלל הוא כי אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש זהה שיוטל עליהם, אולם כאשר נסיבותיו של השותף האחד מיוחדות הן, לקולא או לחומרא, עשויות אלו להשפיע על העונש שיושת עליו ולאבחנו משותפו" (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 738, 752 (2004)). עיקרון זה, אם כן, אינו עניין טכני, ויש לבחון כל מקרה לגופו והאם היו נסיבות שהצדיקו את הפער בענישה, ובלשונו של השופט קדמי: "באי-כוח המערערים מתייחסים אל העיקרון בדבר אחידות העונשים כאל עיקרון הקובע כלל מכאני המבטא נוסחה חשבונית, ולא היא. אין המדובר בכלל, האומר, כי משהוטל עונש מאסר על אחד מחבורת קושרים, שומה על בתי המשפט לראות בעונש זה, כמות שהוא, סרגל חישוב לקביעת עונשם של הקושרים האחרים, מבלי ליתן את הדעת לקיומם של גורמים מיוחדים שהביאו להקלה בעונשו ותוך התעלמות מגורמים אישיים, שתרמו גם הם את תרומתם בהקשר זה" (ע"פ 493/88 וותד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 137 (1989)).משפט פליליאחידות הענישה