קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב מענק מביטוח לאומי על מחלת מקצוע: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 14.3.11 (הנשיא, השופט רמי כהן, נציג עובדים מר אריה שומרון ונציג מעבידים מר איתן מורג, ב"ל 34817-10-10), אשר דחה את תביעת המערער בנוגע לדרך חישוב מענק נכות מעבודה לו הוא זכאי. המערער, מסגר במקצועו, הגיש ביום 3.12.01 למשיב תביעה להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). ליקוי השמיעה של המערער הוכר כמחלת מקצוע ביום 25.5.03, וביום 18.6.03 הגיש המערער למשיב תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון תמידי, בתחולה מיום 6.6.01. סעיף 107 לחוק שעניינו מענק לנכה עבודה שדרגת נכותו 9% או יותר אך פחות מ 20% , בנוסחו דאז, קבע כך: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קיצבה חודשית, בשבעים; הוגשה תביעה לגימלה לפי סימן זה לאחר שתמו שנים עשר חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק על אף האמור בסעיף 296 ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקיצבה חודשית כפול במספר החודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש בו הוגשה התביעה." משכך, בהתאם להוראות סעיף 107 לחוק במועד הרלבנטי, שולם למערער מענק נכות מעבודה בגובה שבעים קצבאות חודשיות. 5. ביום 1.6.03 נכנס לתוקפו תיקון 61 לחוק הביטוח הלאומי. תיקון זה התקבל במסגרת סעיף 58 לחוק התוכניות להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003-2004), התשס"ג - 2003 (להלן: "חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל"). תיקון החוק שינה את סעיף 107, כך שמספר הקצבאות החודשיות לפיהן יחושב מענק נכות מעבודה הופחת לארבעים ושלוש: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית, בארבעים ושלוש...." 6. ביום 3.6.10 המציא המערער למשיב אישור על החמרת מצב לנפגעי עבודה לפי תקנה 36. המערער הוזמן לוועדה רפואית, אשר מצאה ביום 1.9.10 כי אכן מצבו הוחמר וקבעה לו נכות משוקללת בשיעור 19% בתחולה מיום 3.6.10. בגין החמרה זו שילם המשיב למערער מענק נוסף בשיעור ארבעים ושלוש קצבאות חודשיות, בסך 21,758 ₪ (להלן: "המענק הנוסף"). 7. בתביעה אשר הגיש המערער לבית הדין האזורי טען כי המשיב שגה באופן חישוב המענק הנוסף. לגישת המערער יש לחשב את המענק הנוסף בגין החמרת המצב בהתאם לנוסחו של סעיף 107 לחוק עובר לתיקון, דהיינו לפי שבעים קצבאות חודשיות. המערער טען כי יש להתייחס למועד בו נקבעה זכאותו הראשונה למענק כמועד הקובע, ומשום שתיקון החוק מאוחר למועד זה יש לשלם לו מענק נוסף בהתאם להוראת החוק לפני תיקונה. המשיב טען כי משאין חולק כי ליקוי השמיעה של המערער הוא "מחלת מקצוע", וכי ההכרה בהחמרה במצבו היא מיום 3.6.10, הרי שחישוב זכאותו למענק הנוסף צריך להעשות בהתאם להוראת החוק המתוקנת. פסק דינו של בית הדין האזורי 8. בית הדין האזורי דחה את התביעה בקובעו כי יש לחשב את זכאותו של המערער למענק הנוסף בהתאם לסעיף החוק המתוקן. בית הדין קמא נסמך על הוראת סעיף 59(ט) לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל, הקובע כך: "הוראות סעיף 107 בחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו בסעיף 58(9) בחוק זה, יחולו על פגיעה בעבודה שאירעה ביום התחילה או לאחריו; היתה הפגיעה בעבודה מחלת מקצוע - יחולו הוראות הסעיף האמור על מי שהזכאות למענק נוצרה לגביו ביום התחילה או לאחריו." בהתאם לסעיף 109 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל יום תחילתו של החוק הוא 1.6.2003 (א' סיון תשס"ג). 9. בית הדין קמא הציג מספר פסקי דין של בתי דין אזוריים בהן נדחו תביעות דומות, וקבע כי הנכות הנוספת, שנקבעה למערער בגין החמרת מצבו הקימה לו זכות למענק נוסף, וזו התגבשה רק לאחר תיקון החוק. משכך, מועד תחילת הנכות שנקבע על ידי הועדה הרפואית - 3.6.10, הוא המועד הרלבנטי לעניין בחינת תחולת סעיף החוק. משמדובר במועד המאוחר לתיקון החוק, הרי שיש להחיל את הוראות הסעיף לאחר התיקון ועל כן בדין שולם למערער מענק בגובה ארבעים ושלוש קצבאות. עוד קבע בית הדין קמא כי יש לדחות את טענת המערער לפיה אין מקום להבחנה בין מחלת מקצוע לתאונת עבודה, משזו מופיעה באופן מפורש בחוק. הערעור 10. המערער חזר וטען כי יש לחשב את זכאותו למענק הנוסף בהתאם לנוסח המקורי של סעיף 107, דהיינו בגובה מכפלת שבעים קיצבאות. לגרסתו יש להחיל דין אחד על תאונת עבודה ועל מחלת מקצוע מקום בו מועד התחולה של מחלת המקצוע קדם לתיקון החוק (1.6.03). דהיינו, תביעה למחלת מקצוע, שנקבע לה תאריך תחולה מוקדם ליום 1.6.03, יש לראותה כפגיעה בעבודה מהתאריך הרלבנטי, ודינה כדין תאונת עבודה. עוד טען המערער כי אין בסיס חוקי לאבחנה בין תאונת עבודה לבין מחלת מקצוע, וראוי כי הדין יהיה שווה לגבי שתי הצורות של פגיעה בעבודה עליהן חל סעיף 79 לחוק. המערער טען עוד כי יש לגזור גזירה שווה מהוראות הדין בנוגע לחישוב בסיס השכר לגימלאות בביטוח הלאומי, ולראות במועד ההכרה הראשון כמועד הקובע לעניין הזכאות. המערער טען כי היות שבפסיקה נקבע באופן חד משמעי כי לצורך חישוב בסיס השכר לתשלום קצבה יש לראות במועד הפגיעה המקורי כמועד הרלבנטי, מן הראוי שגם חישוב גובה מענק הנכות יבחן בדרך זו - דהיינו על פי הדין בזמן התביעה המקורית. זאת ועוד, פרשנות החוק והתקנות לרעת המבוטחים בהקשר של מועד התגבשות הזכאות למענק, היא מוטעית ויוצרת מצב בו המשיב נהנה מכל העולמות. משכך סבר המערער כי יש לראות במועד בו התגבשה הזכאות הראשונה למענק כמועד הרלבנטי, גם לגבי מענק נוסף שמשולם מכוח החמרת מצב. 11. ביום 9.11.11 התקיים בפנינו דיון מוקדם. הצדדים הסכימו כי מאחר ומדובר בשאלה משפטית יוגשו סיכומי טענותיהם בכתב, ופסק הדין יינתן על סמך אלו. 12. המשיב הגיש תגובתו להודעת הערעור בה תמך בפסק דינו של בית קמא, ובנימוקיו. לטענת המשיב תיקון 61 לחוק הינו נהיר ומפורש, וכוונת המחוקק עולה באופן ברור מלשונו. הסעיף מבחין לעניין התחולה בין תאונת עבודה לבין מחלת מקצוע. בהתאם להוראות אלו, סעיף 107 המתוקן יחול על פגיעה בעבודה שארעה ביום התחילה או לאחריו. אלא שלכלל זה נקבע חריג לפיו מקום בו מדובר בפגיעה בעבודה מסוג "מחלת מקצוע" יחולו הוראות סעיף 107 המתוקן על מי שהזכאות למענק נוצרה לגביו ביום התחילה או לאחריו. לטענת המשיב ההלכה הפסוקה קובעת, כי המועד בו נוצרו התנאים המזכים למענק, הינו מועד תחילת הנכות כפי שנקבע על ידי הוועדה הרפואית. משכך, המועד הרלבנטי לזכאות למענק הנוסף של המערער הוא המועד, אשר ממנו נקבעה למערער תוספת אחוזי הנכות בגין החמרת מצב על ידי הועדה הרפואית, דהיינו 3.6.10. לטענת המשיב, הפרשנות שהעניק בית הדין קמא להוראת החוק היא זו המתיישבת באופן הנכון ביותר עם הרציונל העומד מאחורי הוראה זו, המבחינה בין תאונת עבודה שהינה אירוע מוגדר בזמן לבין פגיעה מסוג מחלת מקצוע. אשר לטענת המערער לפיה יש לגזור גזירה שווה מההוראות הקיימות בנוגע לחישוב בסיס השכר לגימלאות, טען המשיב כי יש לדחות טענה זו שכן לעניין חישוב המענק קיימת הוראה מפורשת וברורה, ועל כן לא ניתן לקבל פרשנות הסותרת את האמור בה. 13. המערער הגיש תשובה לתגובת המשיב בה טען כי ההלכה שנקבעה בפרשת מוסקוביץ תומכת בעמדתו, לפיה יש לראות בהליך של החמרת מצב כחלק מההליך המקורי הקודם, ולא כהליך עצמאי נפרד. לגרסת המערער גישה זו קיבלה תימוכין גם בפסיקה מאוחרת יותר. המערער חזר על טענותיו לפיהן אין מקום לערוך הבחנה בין אופן חישוב בסיס השכר לבין חישוב הזכאות למענק. לגישת המערער, הוראת החוק המתייחסת למענק אינה מבחינה בין מענק ישן, למענק נוסף או למענק חדש, ועל כן אותם עקרונות שיושמו בפסיקה על חישוב בסיס השכר צריכים לחול גם בעניין מענק. הכרעה 14. לאחר עיון בפסק הדין ובטענות הצדדים נחה דעתנו כי הוא ראוי להתאשר מטעמיו בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991. על כך נבקש להוסיף את הערותינו הבאות. 15. מושכלות ראשונים הן כי נקודת המוצא לפרשנות החוק היא לשון החוק ואין לקבל פרשנות אשר לשון החוק אינה מאפשרת. כאשר מתאפשרים מספר פירושים מלשון החוק, ייבחר הפירוש המגשים את תכלית החוק: ".... מקום בו לשון הטקסט אינה מאפשרת מתחם אפשרויות לשוני, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת בחינה בהתאם להליך הפרשנות המוכר בשיטתנו המשפטית וממילא אין הפרשן נדרש לבחינת כלל התכלית - כלל הפרשנות השני. ויותר מכך - במצב דברים בו לשונו של הטקסט ברורה וחד משמעית, לא ייתן הפרשן לטקסט משמעות שאין הוא יכול לשאת, באופן שישמור על עקרון שלטון החוק, על המבנה החוקתי והשיטתי ועל אמון הציבור בשפיטה (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' פרשנות החקיקה, בעמ' 82)." מכאן כי מקום בו לשון החוק מפורשת וברורה לא נידרש לפרשנות תכליתית אחרת, ודומה שכך במקרה שבפנינו. 16. סעיף 59(ט) לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל דן באופן מפורש במועד התחולה של תיקון 61. המחוקק קבע את העיקרון לפיו הוראות סעיף 107 המתוקן, יחולו על פגיעה בעבודה שארעה ביום התחילה או לאחריו. אלא שלכלל זה נקבע חריג המתייחס לפגיעה בעבודה מסוג מחלת מקצוע. במקרה כזה, מועד התחולה הוא על מי "שהזכאות למענק נוצרה לגביו" ביום התחילה או לאחריו. 17. משכך, נשאלת השאלה מה משמעות הביטוי "הזכאות למענק נוצרה לגביו", האם הכוונה היא למועד בו הוכרה לראשונה הפגיעה בעבודה כמחלת מקצוע, או למועד שבו קבעה הועדה הרפואית את דרגת הנכות של המבוטח. שאלת מועד היווצרות הזכאות למענק, נבחנה על ידינו בעבר, בהקשר למועד תחולת תיקון מס' 19 לחוק הביטוח הלאומי על סעיף 107(א) לחוק, בפרשת דוד פריג', שם נאמר כך: " על פי חוק הביטוח הלאומי יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה. הזכאות לגמלה משמעה - שהתובע עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה. הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים, כגון: זכאות לכפל קצבה על פי סעיף 320(ג) לחוק; תשלום דמי ביטוח על פי סעיף 366 לחוק; מועד הגשת התביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק וכו'." מכאן כי קיימת אבחנה בין הזכאות לגמלה לבין הזכאות לתשלום הגימלה. והזכאות לגימלה משמעה שהמבוטח עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה. על מסקנה זו חזרנו גם בפרשת מנחם אעידן בקובענו כי המועד "שבו נוצרו התנאים המזכים במענק" הינו "מועד תחילת הנכות", כפי שקבעה הוועדה. כך, גם נפסק, כי התאריך שקבעה הוועדה הרפואית כיום תחילת הנכות "הוא התאריך בו בשלה הנכות, ועקב כך נולדה מאותה עת זכאותו של המבוטח לקצבה או למענק ". מכאן כי דעתנו היא כדעת בית הדין קמא כי המועד בו נוצרו התנאים המזכים למענק, הוא אותו מועד בו נקבעה התוספת לשיעור אחוזי הנכות של המערער, דהיינו מועד תחילת הנכות כפי שנקבע על ידי הוועדה הרפואית - 3.6.10. כך ולא מועד מוקדם יותר , בו טרם התגבשה הנכות המוגדלת. 18. עקרון זה ניתן ללמוד גם מלשון תקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). תקנה 36 לתקנות דנה בדיון מחדש בדרגת נכות לבקשת נפגע, עקב החמרת מצב. תקנה 37 לתקנות עוסקת בדיון מחדש בדרגת הנכות לפי בקשת רופא מוסמך. לעניין התחולה של דרגת הנכות מחדש מכוח תקנות 36 ו- 37 קובעת תקנה 37א בין היתר כך: "לא תקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 36 או 37 בעד התקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת הנכות מחדש." נציין כי בהמשך הסעיף נקבע חריג המאפשר במצב של אשפוז הכרה מוקדמת יותר, אך זה אינו רלבנטי כלל לענייננו. מכאן, כי המחוקק רואה במועד הגשת הבקשה להחמרת מצב כמועד המוקדם ביותר ממנו ניתן להכיר בדרגת הנכות המעודכנת, ומכלל הן נשמע הלאו - אין תחולה רטרואקטיבית לקביעת אחוזי נכות נוספים בגין החמרת מצב. עקרון זה בא לידי ביטוי גם בפסיקתנו אך לא מכבר. 19. הפסיקה עליה מבקש המערער לתמוך טענותיו מתייחסת לבסיס חישוב זכויותיהם של מבוטחים שמצבם הוחמר לאחר שפגיעתם הוכרה כ"פגיעה בעבודה", וקובעת כי לאור הוראות החוק הרלבנטיות בסיס החישוב הוא שכרו של המבוטח עובר לפגיעתו, גם במקרה של החמרת מצב. דא עקא, כי במקרה שבפנינו קיים הסדר חקיקתי ספציפי ומפורש באשר לזכותו של המבוטח למענק, ועל כן אין מקום לתור אחר פרשנויות מכוח היקש או גזירה מהליכים אחרים. 20. זאת ועוד, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי סעיף 59(ט) לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל מתייחס ל"מענק" ולא ל"מענק נוסף", ועל כן אינו חל מקום בו מדובר בהחמרה. זכאות המערער ל"מענק" הראשוני גובשה ביום 06.06.01 הוא המועד שקבעה הועדה הרפואית כמועד תחילת הנכות בשיעור 10% בוועדה מיום 09.11.03. זכאות זו מומשה בתשלום מענק בגובה 70 קצבאות.            נכות זו, בשיעור 10%, לא הקנתה למערער זכות למענק נוסף בשנת 2010, אלא רק הנכות הנוספת , שנבעה מההחמרה במצבו, הקימה לו זכות למענק נוסף.            לפיכך, משמועד תחולת הנכות נקבע ליום 03.06.10, אז ורק אז, נולדה זכאותו של המערער ל"מענק נוסף". 21. טענת המערער כי דין החמרת מצב בגין תאונת עבודה, כדין החמרת מצב בגין מחלת מקצוע, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. המחוקק ערך אבחנה ברורה בסעיף 59(ט) לחוק התוכנית הכלכלית בין תאונת עבודה ומחלת מקצוע.            על ההבדל בין "תאונת עבודה" ו"מחלת מקצוע" עמדנו בעניין עמירם כץ, שם נפסק, כי: "ככל שמדובר בתביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה - עילת התביעה קמה במועד קרות התאונה. ככל שמדובר בתביעה להכרה במחלת מקצוע או מיקרוטראומה כפגיעה בעבודה ובהעדר זכאות לדמי פגיעה - עילת התביעה קמה במועד תחילת הנכות, שאז קמה הזכאות לגמלת נכות... ". כך, יש לשמור על אבחנה זו, גם כאשר מדובר במענק המשתלם בגין החמרת מצב. 22. אשר על כן הערעור נדחה. 23. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.מענקמחלת מקצוערפואהביטוח לאומי