בית המשפט פסק כי לו הירידה מהרכב בעת הפגיעה היתה לאחר תום מלאכת הפריקה, כי אז יכולה היתה התאונה להיחשב כתאונת דרכים, שכן אז ירידה זו יכולה היתה להיחשב "ירידה מהרכב" כנדרש בחוק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה מרכב בזמן טעינה ופריקה: בפני תביעה לנזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "החוק"). התובע טוען בכתב התביעה, בין היתר, כי ביום 26.3.07 אירעה תאונה במסגרת עבודתו כמתקין תעלות מיזוג אויר, עת ירד מרכב פיג'ו מסחרי מ"ר 1447636 (להלן - "הרכב"), כאשר פרק תעלות מיזוג ונפגע בברכו הימנית (להלן - "התאונה"), כי התאונה הינה תאונת דרכים וכי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו חבלות ונזקי גוף, וועדה רפואית של המל"ל קבעה לו נכות לצמיתות של 12.5% החל מיום 16.12.07 המחייבת בתובענה זו לפי סע' 6ב' לחוק. הנתבעת הגישה כתב הגנה בו היא טוענת כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק, שכן האירוע נשוא התביעה נופל בגדר החריג בדבר טעינה ופריקה, כי התאונה הינה תאונת עבודה, כי מוכחשת החבות ומוכחשים הנזקים הנטענים. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 20.12.11 בה העיד התובע בלבד. לאחר מכן הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו. הכרעה שאלה ראשונה שיש להכריע בה היא שאלת האחריות והחבות. האם התאונה נשוא התביעה מהווה תאונת דרכים עפ"י החוק ? אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית כי אז תידון שאלת הנזק, אם התשובה תהיה שלילית כי אז תידחה התביעה. הרכיב הרלוונטי בהוראות החוק, הוא בפרק ההגדרות (סע' 1 לחוק), הגדרת שימוש ברכב מנועי: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". היה ויוכח כי התאונה ארעה תוך שימוש ברכב מנועי, כהגדרתו לעיל, כי אז ייקבע שהתאונה הינה תאונת דרכים. שימוש ברכב מנועי כולל אם כן כניסה או ירידה מרכב אך למעט טעינתו של מטען או פריקתו. עובדות מקרה אירוע התאונה, כפי שנרשמו בתצהירו של התובע, הן כדלקמן: "א. .....עם הגעתי למפעל בקרית גת החניתי את הרכב והתחלתי להוריד תעלות מיזוג מארגז הרכב המסחרי כשלצורך כך כל פעם אני עולה ויורד מארגז הרכב. ב. לאחר שהורדתי מספר תעלות, בעת שירדתי מהרכב כאשר פרקתי תעלת מיזוג נוספת חשתי לפתע תנועה סיבובית כואבת מאד בברכי הימנית..." (סע' 5 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). בחקירתו הנגדית בבית המשפט השיב התובע לשאלות בעניין זה כדלקמן: "ת. תוך כדי פריקה של תעלות מיזוג אויר מהרכב, אני עולה ויורד ומקרב את התעלות לדלת החוצה על מנת להוציא אותן. תוך כדי פריקה ירדתי עם רגל שמאל, וכאשר ירדתי מהרכב תוך כדי סיבוב, רגל שמאל על המדרגה של הרכב ורגל ימין הורדתי על הקרקע ואז הסתובבתי, ואז שמעתי את הפריקה של ברך ימין. ש. ממה שאתה אומר אני מבינה שהיו לך תעלות מיזוג אוויר ביד? ת. לא. אני מקרב אותן לכיוון הירידה מהרכב, אני יורד למטה ואז לוקח אותן, כי אני לא יכול לרדת עם התעלה ביד. ש. כלומר ירדת כדי לקרב אליך את התעלות על מנת לפרוק אותן? ת.          נכון. ש.         מה היתה אמורה להיות הפעולה הבאה שלך במידה ולא היית נופל? ת.          זה היה סוף יום העבודה. ש.         הפעולה הבאה. ת.          לוקח את התעלה מהרכב, שם אותה בצד ואז מכניסים אותה לתוך הבניין. ש.         כלומר שאם לא היית נופל היית ממשיך בפריקה. ת.          כן. ש.         לא היית מתחיל בנסיעה. ת.          לא, היתה לי עוד תעלה אחת לפרוק". (עמ' 7 לפרוטוקול בשורות 14-27 ועמ' 8 בשורות 1-3). אדגיש כי מדבריו של התובע עולה כי אירוע התאונה היה במהלך ירידתו מהרכב, לא ירידה לאחר תום הנסיעה בו, או ירידה לצורך נסיעה, אלא ירידה במסגרת מלאכת פריקת התעלות מהרכב, כאשר נותרה לו עוד תעלה אחת לפרוק. הצדדים בסיכומיהם צירפו פסיקה ענפה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לכזו התומכת בטענותיו. פסק הדין המרכזי שצורף ואליו מתייחסים הצדדים הינו כמובן פסק הדין ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמדג'ה ואח' פ"ד נט(3) 541 (להלן - "פס"ד אסם"). חשוב לציין בקצרה את הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בתי המשפט המחוזיים, לגבי נסיבות קרות התאונות. בע"א 826/03 (פרשת סמג'ה) נקבע כי יעקב סמג'ה "ירד מן הרכב לאחר שנסתיימה הוצאת הסחורה מן המשאית והנחתה על המשטח ולאחר שגם החזרת סחורה פגומה למשאית - ככל שהיתה כזו - תמה. בע"א 8071/03 (פרשת פארס) נקבע כי נפילתו של מג'דוב פארס היתה בעת שניסה לסגור את דלתות האמבטיה של עגלת הסמיטריילר, לאחר שתמה מלאכת הטעינה. בפס"ד אסם נקבע כי שתי התאונות דלעיל, הינן תאונות דרכים כמשמעותן בחוק שכן "ניתן לצאת מתוך ההנחה כי האירועים נושא הערעורים שבפנינו מקיימים את חריג הטעינה והפריקה. משפורש חריג זה ככולל, דרך משל, את הפעולה של פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינתה, כמו גם את פעולת סגירת הדופן עם סיום הטעינה (...), ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה" (עמ' 563 פסקאות ג-ד). וכן: "...על פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק" (עמ' 563 פסקה ו). כלומר, פס"ד אסם קובע כי למרות שמדובר היה על מלאכת טעינה ופריקה אשר הוחרגו מתחולת החוק, מכיוון שמלאכה זו היתה משולבת בפעולה של ירידה או עלייה לרכב, כי אז רכיב זה של "הירידה או העלייה" הוא זה שמחיל את החוק על התאונות. השאלה שיש לשאול כעת היא האם הירידה או העלייה בכל מקרה ומקרה נעשו "תוך שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סע' 1 לחוק - הגדרת תאונת דרכים). בשני הערעורים נשוא פס"ד אסם, התאונה ארעה לאחר שנסתיימה מלאכת הטעינה או הפריקה. כלומר, מבחינה עובדתית "הירידה או העלייה" על הרכב נעשתה שלא במסגרת ותוך כדי הטעינה והפריקה אלא בסופה (לצורך הדיון, גם בתחילתה הדבר אפשרי), כך שהירידה מהרכב היתה לצורך ירידה ממנו תוך הפרדות פיזית מהרכב לאחר שבוצע בו שימוש תחבורתי. התובע צירף פס"ד נוסף, רע"א 10262/04 דימיטרי גפן נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' (נספח 4 לסיכומיו - ), כאשר גם כאן כב' השופט בדימוס א. ריבלין קובע מפורשות, על בסיס פס"ד אסם, כי: "החלקה מן הרכב בשעת ניסיון לרדת ממנו, לאחר סיום איסוף הסחורה, היא בבחינת "ירידה" מן הרכב" (ההדגשות שלי - א.ב.). מדברים אלה עולה כי רק אם הירידה מהרכב נעשתה, גם אם במסגרת מלאכת הפריקה והטעינה, בתום המלאכה, וכאשר הירידה מהרכב היתה למטרתו התחבורתית, כי אז ניתן לקבל אירוע כזה כתאונת דרכים. העובדות שבפני שונות בתכלית. התובע בתצהירו ובעדותו מבהיר מפורשות כי החל בביצוע הפריקה לאחר שכבר החנה את הרכב, ואז ניגש לחלקו האחורי והחל במלאכת הפריקה. במסגרת ותוך כדי הפריקה, כאשר התובע ביקש לרדת, נגרמה לו החבלה. וזאת נגרם כאשר התובע טרם סיים לפרוק את מלוא התעלות וכאשר עוד נותרה תעלה אחת נוספת לפריקה, אשר גם מלאכה זו בוצעה על ידו לאחר קרות החבלה בברכו. מכאן עולה כי "הירידה" מהרכב בעת אירוע החבלה, אינה יכולה להוות "ירידה מהרכב למטרתו התחבורתית" אלא חלק אינטגרלי ממלאכת הפריקה והטעינה שהוחרגו מפורשות מתחולת החוק. לו הירידה מהרכב בעת הפגיעה היתה לאחר תום מלאכת הפריקה, כי אז יכולה היתה התאונה להיחשב כתאונת דרכים, שכן אז ירידה זו יכולה היתה להיחשב "ירידה מהרכב" כנדרש בחוק. אך בפי שציינתי, העובדות שבפני שונות הן. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התאונה מיום 26.3.07, המפורטת בכתב התביעה, אינה תאונת דרכים. לפיכך, הנתבעת אינה נושאת בכל אחריות או חבות לקרות התאונה, התביעה חסרת עילה כנגד הנתבעת ודינה להידחות. לאור תוצאה זו אליה הגעתי, אין כמובן כל צורך לדון בשאלת הנזק. בנסיבות דלעיל וגם לאור העובדה כי הנתבעת לא עתרה בסיכומיה לחיוב התובע בהוצאות המשפט, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות בגין ההליך, וכל צד יישא בהוצאותיו. תאונת דרכיםיציאה מרכב / ירידה מרכבהכרה בתאונת דרכים