בעת"מ 430/04 הנ"ל קבע השופט עדיאל כי: "עצם הישיבה בישראל, גם משך תקופה ארוכה, אין בה כדי להביא למסקנה שמרכז חייו הקבוע של העותר ומקום מושבו הוא בישראל. לצורך כך נדרש שהישיבה בישראל תשא אופי של ישיבת קבע, ולא אופי ארעי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ישיבת קבע בישראל: 1. בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיב לקבל את הבקשה לאיחוד משפחות, שהגישה העותרת עבור בעלה (להלן - הבעל). השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפני בית המשפט היא, האם הבעל, אזרח ירדני, הינו תושב האזור (הכולל את יהודה והשומרון וחבל עזה) אם לאו. 2. אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדות הבאות: העותרת הינה תושבת ישראל, הרשומה במירשם האוכלוסין ומחזיקה בתעודת זהות ישראלית. העותרת נישאה לבעלה בישראל ביום 15.9.01, ולזוג ילד אחד, יליד 28.10.02. הבעל הינו אזרח ממלכת ירדן ומחזיק בדרכון ירדני. הבעל מתגורר בחברון ברציפות מזה למעלה מ-7 שנים (החל מיום 21.2.97), אך אינו רשום במירשם האוכלוסין של האזור. ביום 24.4.03 הגישה העותרת בקשה לאיחוד משפחות. בקשתה נדחתה. 3. לטענת העותרת (בסיכומיה), עד לשנת 1997 התגורר בעלה בירדן עם משפחתו, ובאותה שנה הגיע לאזור, עפ"י רשיון ביקור, כצעד מקדים לנישואיו לעותרת. מאז הוא מתגורר באופן ארעי בחברון, בבית דודו, וזאת עד להסדרת מעמדו בישראל. לטענתה, אין לו אשרת שהייה באזור, אף לא היתר כניסה לישראל או אשרה לשהייה בה, והוא גם לא הורשה מעולם להיכנס לישראל. בנסיבות אלו, כך העותרת, המגורים באזור והקירבה לישראל, מסייעים לו להתראות עם אשתו וילדו באורח סדיר. על רקע האמור, מוסיפה העותרת וטוענת, כי אין לראות בבעלה משום "תושב האזור", כהגדרתו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן- החוק). כל כך, משום שהבעל הינו אזרח מדינה זרה (ירדן) ומגוריו באזור הם זמניים: הוא לא רכש בית באזור, לא הקים עסק לפרנסתו ולא עבר לשם יחד עם בני משפחתו. לטענת העותרת, המגורים במשך תקופה ארוכה אינם מצביעים בהכרח על רכישת תושבות קבע במקום המגורים ויש לבדוק כל מקרה ע"פ נסיבותיו. בנוסף, שהותו של הבעל באזור הינה שלא כדין (למעט רשיון ביקור שתוקפו פג מזמן). לטענת העותרת, היעדר אסמכתא חוקית למגורי הבעל באזור שוללת את תושבותו שם. בהקשר זה טוענת העותרת לגזירה שווה: כפי שלא ניתן לרכוש זכויות מכוח ישיבה לא חוקית בישראל, כך גם לא ניתן לגרוע זכויות מכוח ישיבה לא חוקית באזור. לבסוף, טוענת העותרת, כי אם היה הבעל בוחר להמשיך ולגור בירדן, החוק לא היה חל, כך שהיתה זכאית להגיש בקשה לאיחוד משפחות, ואין זה צודק להעניש אותה ואת בעלה רק משום שבחרו לגור בסמוך זה לזה, כאמור. 4. מנגד טוען ב"כ המשיב, כי מאחר שבפועל הבעל מתגורר באזור מזה כשבע שנים, הרי שהוא עונה על הגדרת "תושב האזור", כפי שנקבעה בחוק. סעיף 2 לחוק שולל את סמכותו של המשיב ליתן לתושב האזור רשיון לישיבה בישראל, ולפיכך, המשיב היה מנוע מלהיעתר לבקשת העותרת. המשיב מוסיף, במענה לטענות העותרת, כי עובדות המקרה מלמדות שהבעל העביר את מגוריו מירדן לאזור ללא קשר לנישואיו לעותרת. הבעל החל את שהותו באזור כארבע וחצי שנים לפני שנישא לעותרת (ביום 15.9.01), בעת שהעותרת היתה בת חמש עשרה וחצי. עם זאת טוען המשיב, כי הסיבות למגורים באזור אינן רלוונטיות, אלא עצם העובדה שהעותר התגורר בפועל באזור במשך שבע שנים, ובנסיבות אלו הוא נחשב "תושב האזור". באשר לטענת העותרת בדבר שהיית בעלה באזור שלא כדין, טוען ב"כ המשיב כי פרשנות העותרת אינה הגיונית, שכן לא ייתכן שהחוק ימנע איחוד משפחות ממי שמתגורר באזור כדין, אך יאפשר זאת למי שמתגורר בו שלא כדין. באשר לבדיקת מירב הזיקות, טוען ב"כ המשיב, כי הזיקה הרלוונטית לענייננו היא זיקת המגורים, הגוברת על זיקת הרישום. לשיטתו, תכליתו של החוק היא בטחונית, והוא מבטא גישה לפיה יש משום סיכון בטחוני במתן חופש תנועה ושהייה בישראל לתושבי האזור, כאשר ההתמקדות היא במגורים באזור. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי הדין עם המשיב. הווה אומר, שיש לקבוע כי בעלה של העותרת הינו "תושב האזור", הגם שהוא אזרח ירדני. סעיף 2 לחוק מורה לאמור: "2. הגבלת אזרחות וישיבה בישראל בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". סעיף 1 לחוק מגדיר "תושב אזור" בזו הלשון: "'תושב אזור' - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". ככלל, המבחן הנוהג לקביעת התושבות של אדם הינו מבחן מכלול הזיקות (וראו לדוגמא פסק דינו של כבוד הנשיא ברק בע"פ 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 111, פסקה 22). באשר לחוק שלפנינו, המבחן הקובע, עפ"י לשון החוק, הינו מקום המגורים באזור. כאמור, אין חולקין כי הבעל מתגורר באזור מזה למעלה מ-7 שנים. עובדה זו דוחקת לקביעה כי הינו תושב האזור. 6. לא נעלמה ממני טענת העותרת, לפיה מגורים של אדם למשך תקופה ארוכה במקום מסויים אינם מצביעים בהכרח על היותו תושב קבע של אותו מקום. העותרת הביאה כתימוכין את פסק דינו של כבוד השופט עדיאל בעת"מ 430/04 עבד אל-מליכ אל ג'בר נ' שר הפנים ואח' (דינים מחוזי), שבו קבע כי ישיבה משך תקופה ארוכה בישראל אינה מצביעה בהכרח על היותו של האדם תושב קבע בישראל. העותרת טוענת אפוא כי בדרך של היקש יש לקבוע גם בענייננו כי בעלה של העותרת לא היה תושב האזור, חרף מגוריו באזור. אכן, בעת"מ 430/04 הנ"ל קבע השופט עדיאל כי: "עצם הישיבה בישראל, גם משך תקופה ארוכה, אין בה כדי להביא למסקנה שמרכז חייו הקבוע של העותר ומקום מושבו הוא בישראל. לצורך כך נדרש שהישיבה בישראל תשא אופי של ישיבת קבע, ולא אופי ארעי" (שם, פיסקה 14, ההדגשה שלי - ד' ח'). דא עקא, שדברים אלה אינם חלים בהכרח גם במקרה ההפוך, דוגמת המקרה שלפנינו, שבו מדובר באדם המתגורר באזור. זאת לאור תכליתו של החוק בו אנו דנים. מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם דבריו של השופט עדיאל בהמשך פסק הדין: "בכל מקרה, הפרשנות המיוחדת המתחייבת מתכלית החקיקה יפה גם לגבי המונח תושב האזור. מכאן, שעצם העובדה שהעותר אינו מתגורר באזור אלא בישראל, אין בה די כדי לשלול את מעמדו כתושב האזור" (שם, פסקה 20). דברים אלה, שנאמרו גבי מי שמתגורר בישראל, חלים ביתר שאת וביתר תוקף על מי שמתגורר באזור, ובמיוחד כאשר הוא גר באזור במשך תקופה ארוכה (כמו הבעל במקרה שלפנינו). מסקנה זו מתבקשת מתכליתו הבטחונית של החוק, הנלמדת במקרה זה מדברי ההסבר לחוק (ר' דברי ההסבר להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, הצע"ח 31, עמ' 482). 7. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. העותרת תישא בהוצאות המשפט ותשלם למשיב שכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪.אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת קבע