כיסוי מטען משאית - תאונת דרכים

התובע, העיד בבית המשפט. לדבריו, ביום התאונה העמיס פסולת בנייה על משאיתו באתר בנייה. לאחר שהחל בנסיעה הבחין כי אבק וניירות עפים מארגז המשאית, עצר את המשאית, ובעודה מונעת, החל לפרוש ברזנט שהיה מונח על גג תא הנהג. כשסיים פעולה זו והחל לרדת חזרה לתא הנהג, החליק ונפל. בברע"א 6223/98 שיבלי נ. הדר ואח' תקדין עליון כרך 98 (4) תשנ"ח/תשנ"ט - 19998 עמ' 293, נקבע על ידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ת. אור, כי: "פעולות הכיסוי של המטען וקשירתו הן פעולות משלימות לפעולת הטענה, בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו. אשר על כן יש לראותו כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בזמן כיסוי מטען משאית: השאלה העומדת להכרעה בתביעה זו היא, האם תאונה שארעה לתובע היא "תאונת דרכים" על פי הגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, (להלן: החוק). בין הצדדים קיימת מחלוקת הן באשר לעובדות אירוע התאונה והן באשר לשאלה אם אירוע התאונה הוא בגדר תאונת דרכים, כך שלא מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" כמוגדר בסעיף 1 לחוק אלא בחריג להגדרה זו, והוא כי התאונה ארעה תוך כדי "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". מאחר וקיימת מחלוקת בין הצדדים אף לעצם עובדות אירוע התאונה, יש תחילה לדון במחלוקת זו. התובע, העיד בבית המשפט. לדבריו, ביום התאונה העמיס פסולת בנייה על משאיתו באתר בנייה. לאחר שהחל בנסיעה הבחין כי אבק וניירות עפים מארגז המשאית, עצר את המשאית, ובעודה מונעת, החל לפרוש ברזנט שהיה מונח על גג תא הנהג. כשסיים פעולה זו והחל לרדת חזרה לתא הנהג, החליק ונפל. הנתבעת טוענת כי מדובר בגרסה עובדתית חדשה שנולדה רק עתה, וזאת כדי לנסות ולהתחמק מהחריג האמור לעיל. לטענת הנתבעת, התובע הוסיף בעדותו עובדה חדשה, שלא נזכרה על ידו מעולם, כפי שיפורט להלן, והיא כי לאחר הטענת החומר החל בנסיעה, עצר ועלה לפרוש את הברזנט. הנתבעת טוענת כי בכל הגרסאות שנמסרו מפי התובע או בשמו, קודם לעדותו, עלה כי התובע פרש את הברזנט מיד בסיום העמסת החומר על משאיתו, ואז החליק ונפל, ואילו אותה נסיעה ללא הברזנט ופרישתו מאוחר יותר לא הייתה ולא נבראה, אלא נולדה רק עתה, כדי לנסות ולטעון כי לא מדובר בפריקה או טעינה, אלא בפעולה לצורך נסיעה או טיפול דרך. לעניין זה יש להעיר כי ברע"א 6223/98 שיבלי נ. הדר ואח' תקדין עליון כרך 98 (4) תשנ"ח/תשנ"ט - 19998 עמ' 293, נקבע על ידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ת. אור, כי: "פעולות הכיסוי של המטען וקשירתו הן פעולות משלימות לפעולת הטענה, בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו. אשר על כן יש לראותו כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה". לפיכך, לא יכולה להיות יותר מחלוקת, כי אילו נפל התובע עקב עלייתו או ירידתו לצורך פרישת אותו ברזנט שנועד לכסות את המטען, הרי הדבר מהווה חלק מפעולת הטעינה, ומכאן שאין המדובר ב"שימוש ברכב מנועי" ודין התביעה להדחות. נשאלת השאלה, אם יש משמעות עניינית כלשהי לעדות התובע כי ראשית החל בנסיעה ורק לאחר מכן עצר ועלה לפרוש את הברזנט. אולם, לפני שאדון בשאלה זו, יש תחילה לקבוע אם אכן מדובר בעדות אמת, או שמא בעדות שנולדה כדי לטעון שאין מדובר בפעולת טעינה. לעניין זה הגישה הנתבעת את הודעת התובע בדבר אירוע התאונה כפי שנמסרה על ידי התובע לנתבעת, ונחתמה על ידו. (מוצג נ/ 4). באותה הודעה מסר התובע דברים אלה באשר להתרחשות התאונה: "העמסתי חומר בניין במבשרת באתר בנייה. כאשר עליתי לכיוון הארגז של המשאית על מנת לכסות את החומר בברזנט ירדתי מהארגז, החלקתי מהמדרגה ונפלתי על הגב ועל הרגל השמאלית". אם כן, אין כל זכר בדברים אלה לטענת התובע כי החל בנסיעה ורק לאחר מכן עצר ועלה לפרוש את הברזנט. על פי הודעה זו, לא הייתה כל נסיעה אלא הברזנט נפרש מיד לאחר סיום פעולת הטעינה. הנתבעת, אף מפנה לגרסת התובע כפי שנמסרה בטופס הפניה למוסד לביטוח לאומי, בבקשה לקביעת דרגת נכות. (מוצג נ/ 3). אף כאן אין זכר לנסיעה, אם כי ניתן אולי לחשוב, כי התובע לא ייחס חשיבות לעניין זה בעת שפנה למוסד לביטוח לאומי. אולם דומה כי העובדות שנטענו על ידי התובע בכתב תביעתו, ויותר מכך בתשובות לשאלון שניתנו לאחר שהנתבעת הגישה את כתב הגנתה ובו טענה מפורשות כי אין מדובר בתאונת דרכים, אלא בטעינה או פריקה מרכב, (סעיף 1 (ב) בכתב ההגנה), הן שמכריעות את הכף. ויודגש, לאור כתב ההגנה, הרי שעה שענה התובע את תשובותיו לשאלון היה ער לטענת הנתבעת, ומכאן שהיה חייב לפרט בדיוק את עובדות אירוע התאונה, היינו לטעון כי האירוע היה לאחר שהחל בנסיעה. עיון בכתב התביעה, (סעיף 3), מלמד כי התובע טען כי נפגע שעה שנפל ממשאיתו. אין זכר לטעינת החומר או פרישת הברזנט, ואין זכר לנסיעה. הנתבעת הגישה את כתב הגנתה ביום 3/1/99. הנתבעת הפנתה אל התובע שאלון, (מוצג נ/ 1), והתובע השיב לשאלון ביום 12/2/99 בתצהיר. (מוצג נ/ 2). ומכאן, התשובות ניתנו לאחר הגשת כתב ההגנה. בשאלון, נשאל התובע בשאלה 58(א) באשר לאירוע התאונה והתבקש לתת תיאור מדויק. תשובתו הייתה בתצהירו: "באתי לכסות ברזנת עליתי על המשאית ונפלתי מן המשאית, כן הודעתי למשטרה ולחברת הביטוח - ראה אישור משטרה". בשאלה 59(ג) בשאלון שוב נשאל התובע סדרה של שאלות באשר לאירוע התאונה לרבות השאלה "(ז) מהיכן נסעתם ולהיכן". תשובת התובע בתצהירו: "נפגעתי כאשר הייתי על המשאית וניסיתי לכסות את החומר שהיה עליה נפלתי מהמשאית למטה ונפצעתי - ראה כתב התביעה". העולה מהאמור הוא, כי אף בתצהיר תשובות לשאלון לא העלה התובע את גרסתו כי החל בנסיעה טרם נפילתו. לדבר זה משמעות רבה בפרט לאחר שהתשובות ניתנו כשלתובע הייתה ידועה טענת הנתבעת כי התאונה הייתה במהלך טעינה ומכאן שאינה תאונת דרכים. לאור זאת, אינני מקבל את גרסת התובע כי החל בנסיעה, ולפיכך דין תביעתו להדחות מאחר ומדובר בפעולה שנעשתה תוך כדי טעינת המשאית. אוסיף ואומר, כי אף אם הייתי מקבל את טענת התובע בדבר הנסיעה, ספק בעייני אם ניתן להפריד בין פעולת הכיסוי בברזנט לפעולת הטעינה רק משום שהתובע החל בנסיעה. ההגיון מאחורי הדברים הוא, כי עצם הפעולה הוא חלק בפעולת הטעינה ומכאן שאין כל משמעות לשלב בו נעשתה פעולה זו, כפי שלא הייתה יכולה להיות משמעות לכך שאילו במקום לבצע כיסוי בברזנט היה התובע מבצע טעינה נוספת או פריקה לאחר שהחל בנסיעה. יש לראות את החשיבות במהות הפעולה ולא בשלב ביצועה. מכאן, שלאור קביעת בית המשפט העליון כי פעולת הכיסוי בברזנט היא חלק מפעולת הטעינה, אין בעיני כל משמעות לשלב בו נעשתה. לאור האמור, דין התביעה להדחות. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.תאונת דרכיםמשאית