מזונות אישה שבגדה

טענה מרכזית של הבעל בבית המשפט קמא הייתה, כי האישה קיימה יחסים עם גבר אחר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מזונות אישה שבגדה: הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נדחתה תביעת המערערת למזונותיה..2אלו עיקרי הנתונים הצריכים לעניין: המערערת והמשיב נישאו בשנת 1973ולהם שני ילדים, בן יליד 1974ובת ילידת .1978 בשנת 1984התגלעו סכסוכים בין בני הזוג, ומאז סוף 1985מתנהלת ביניהם מערכה משפטית במישורים אחדים. התיק נושא ערעור זה (1068/86) דן במזונות האישה. בינתיים נמסרה המשמורת של הילדים לאב, ודיון בשני התיקים המקבילים, שדנו בסוגיית המשמורת במישרין ובעקיפין, נסתיים.נוסף לתיק המזונות יש בין בעלי הדין דיון בעניין חלוקת הרכוש, דבר שטרם בא על פתרונו, וזאת בעיקר עקב סירוב המשיב לסיים אף מחלוקת זו בהסכמה ולהתגרש ולסיים בכך את המערכה. אומרת הערכאה הראשונה:"הצעתי כי לפחות יסויימו הנישואין במתן גט כי אין כל צורך בגרירת הכל באותו רפש בו הם נגררים. אולם הוסבר לי שהדבר אינו אפשרי, לפי גירסת הבעל. אפילו נתנו פרטי רכוש שונים לאשה לרגל או במהלך הנישואין, הרי יתכן לראות בהן בגדר מתנות ורק הוכחת סוג עילת גירושין זו ולא אחרת תזכה אותו בהכרה ש'המתנות' חוזרות לבעל.בסיכומיו שבכתב (דף 2) מודיע עו"ד הוכמן שהבעל מוכן ליתן גט אך עומד על המשכת הדיון בנושאי הרכוש. אף האשה עומדת על הדיון בנושאי הרכוש".במקביל התנהל דיון בבית הדין הרבני לשלום בית או לגירושין. בית הדין הרבני טרם סיים את הדיון בעת קיום ההליכים בית המשפט המחוזי, ולא קבע עד למתן פסק הדין בבית המשפט קמא - בסוגיות שעלו לפנינו - כי האישה מורדת, ולא הסיק מסקנות כיוצא באלה, היכולות להשפיע על זכויותיה בעניין המזונות. הבעל העלה בבית המשפט קמא טענות נגד זכותה של האישה למזונות לפי הדין האישי החל עליה, והערכאה הראשונה דנה והכריעה בנושאים אלה, כפי שציינה, על יסוד סמכותה לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לדון ולהכריע בנושאים בגדר סמכותה הנגררת. .3(א) עקב המתחים שביניהם ובעקבות הצעת בית המשפט קמא מאפריל 1986, חיים בני הזוג בנפרד, ולאישה נפסקו מזונות זמניים. בית המשפט ציין בקשר להפרדה שבין בני הזוג: "בנסיבות כפי שתוארו אין לטעון טענת מורדת (גם אם לא מתקיימים כפי הנראה יחסי אישות לבטח מאז 1986) ואין לטעון טענות כאילו האשה גרה בנפרד ללא אמתלא מבוררת, או כאילו עצם רצונה בהרחקת בעלה היה פעולת מרידה או מעין מרידה. ההפרדה בוצעה מתוך הסכמה ועל בסיס תשלם מזונות זמניים כמתואר לעיל, והכל עד שיתאפשר לבדוק טענות ועובדות טוב יותר ולהגיע לפסיקה. על כן, אין לשלול כיום מזונות במקרה דנן עקב היעדר המגורים המשותפים, או עקב טענת מורדת (אם כי אלה ישללו מטעמים אחרים כפי שיוסבר בהמשך הדברים)". בנסיבות העניין היה מקום כי בעלי הדין יסיקו את המסקנה הסבירה המתבקשת מן המצב, לפיה נכון יהיה להיפרד סופית בגט פיטורין, באופן מוסכם, תוך יישוב בעיות הרכוש, כדי שכל צד יילך לדרכו ולא יתחכך עוד עם יריבו; אולם, הדבר לא נסתייע. (ב) תוך מהלך המשפט נערכו מטעם המשיב בילושים ומעקבים, שמטרתם שלילת זכויותיה של האישה למזונות ולחלקה ברכוש. מאידך גיסא, גם אחרי שנפרדו נסעו בני הזוג יחד לבלגיה, על-מנת לנסות ולהסדיר את המחלוקות ביניהם, אך הקשרים ביניהם לא חזרו גם שם ליחסיהם של בני-זוג רגילים. לאחר מכן ניסתה האישה, בשתי הזדמנויות, לקרב לכאורה השלמה בין בני הזוג, כאשר ביקשה לשוב ולישון בבית, אך ההצעה נדחתה ל-ידי המשיב על אתר; מן החומר עולה, כי במסגרת הניסיונות ליישוב הסכסוך הותנה כל הסדר בוויתור על כל תביעות הרכוש מצד האישה. .4(א) טענה מרכזית של הבעל בבית המשפט קמא הייתה, כי האישה קיימה יחסים עם גבר אחר. טענה זו נשענה על שני אדנים: האחד הודאה, כביכול, של האישה באוזני הרב, שערך ניסיונות להחזרת שלום הבית בין בני הזוג, והשני - עניין ה"קינוי והסתירה", אשר לפרטיו נשוב בהמשך הדברים, ואשר זכה בבית המשפט קמא, לראשונה בערכאותינו, להכרה כתחליף להוכחת קיום יחסים עם אחר, אף ללא ראיות ישירות וברורות כנדרש על-פי ההלכה. (ב) בית המשפט קמא קיבל את הודאת האישה כמוכחת וסמך עליה את קביעתו בעניין אובדן זכותה למזונותיה. כן קבע בית המשפט, כי יחסיה של האישה עם אחר הוכחו על-ידי ההליך של קינוי וסתירה. נדון בשתי קביעות אלו לפי סדרן. .5ראשית, לעניין ההודאה מצד האישה: הרב הוא ב צבאי, המתגורר בנתניה, עיר מושבם של בני הזוג. לדבריו, הוא ניסה להשכין שלום בית לפי בקשת בעלי הדין, וטיפל לשם כך - "בכלל היחסים בין בני הזוג X וטיפול שלי בהם היה כרב". בתחילת עדותו בעניין ההודאה ביקש העד לדעת, אם אין לו חיסיון בקשר לדברים שנמסרו לו על-ידי האישה בעת טיפול כמתואר. תגובת בית המשפט הייתה שאין חיסיון כאמור, וכי סעיף 51לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אינו ישים; בעלי הדין לא חלקו על כך למעשה. העד מסר בעדות הראשית, בין היתר, כדברים הבאים: "הגברת X הסבירה לי שמערכת היחסים שנוצרה ביניהם היא כזאת שאינה מאפשרת להמשיך בשלום בית וזה למעשה התחלק למספר שלבים. שלב ראשון היה מעין נסיון. אני אומר את הדברים מהזכרון חלפו מאז הרבה הרבה חודשים אם לא שנים. הגברת X הסבירה לי את הקשיים שבחיים המשותפים שביניהם... ש. עכשיו הגד לי בבקשה האם היא אמרה בין היתר גם שיש מניעה מצד הדין שופט. מצד מי? ש. מצד הדין שופט. על שלום בית? ש. כן שופט. טוב וידוי זה לא יכול להיות זאת הבעת דיעה משפטית, ואתה רשאי לענות. ת. אם אדוני אמר ש. היא אמרה ת. אם אדוני אומר שאני צריך לענות שופט. זה לא וידוי היא נתנה לך סטייטמנט לפי הדת אסור לי להשלים ת. יש השלכות, אם כך בחלוקה בגדול היה שני שלבים. השלב הראשון היה נסיון לשלום בית. חשבתי באמת לשבת איתם וחשבתי שהדברים הם כפי שהשתקפו לי באותה ראיה, כעבור זמן מסויים התברר שהדברים הם הרבה יותר רחבים ומעין הודעה מסוג הדברים שעורך דין הוכמן דיבר עליהם נאמר מצד האשה. שופט. היינו שהיא אמרה לך שהיא בעצם על פי דין איננה יכולה להסכים לשלום בית ת. משהו מסוג זה לא במדוייק לא במדוייק אבל משהו מסוג זה. זה לדעתי היא לא יעה איך להביע את הדברים. שופט. אז איך היא הביעה? ת. אני לא זוכר מה היה המשפט אבל זה היה רוח הדברים, אתה יודע שאני לא יכולה לחזור אליו או משהו כזה שופט. אולי אני לא יכולה לחזור משום שאני לא סובלת אותו משום שהוא מכה שופט. מפני שהוא מכה אותי ת. לא לא הרקע של הדברים היה שונה שופט. אז מה הרקע ת. הרקע של הדברים היה טענות של חיים בדבר קיומו של גבר נוסף בחייה שופט. כן טוב ש. אז מה היא אמרה בקשר לזה? ת. כפי שאמרתי היא לא התבטאה במינוחים שאתה השתמשת בהם, אלא הביעה את רוח הדברים אם אתה מתכוון לשאול מר הוכמן אם היה בזה כעין הסכמה לדברים היה בזה מעין הסכמה לדברים. שופט. שקיימה יחסים עם גבר אחר ת. אני חושב שכן". בחקירה הנגדית היה מהלך השאלות והתשובות כדלהלן: "ש. היא רצתה שאתה תסייע בידה להגיע להסכם גירושי. ת. כן מאוד. ש. אתה יודע ת. בכל אופן כך היא אמרה ש. כך היא אמרה, אתה יודע מה שאשה אומרת בנושא יחסים עם גברים אחרים היא איננה נאמנת על דבריה. ת. מכיר את העניין ש. מכיר את העניין ת. אתה מתכוון מבחינת ההלכה ש. כן ת. לא מתכוון מבחינת החוק הישראלי ש. אני שואל על פי הלכה היא איננה ת. על פי ההלכה היא איננה נאמנת על דבריה. ... שופט. ומה היא אמרה לך מאחר ואתה הסתלקת מנסיונות שלום בית, כלומר אתה ראית איזה מקרה שאי אפשר לוותר עליו? ת. אדוני רוצה תשובה ברורה שופט. כן ת. היא אמרה לי מילים הללו איך הוא רוצה וזה היא אמרה לי בחדר למטה למעלה הדברים נאמרו ברוח מה שדיברתי קודם. למטה היא אמרה לי איך הוא רוצה שיום או יומיים שכבתי עם בני שאני אשכב איתו? ... ש. בוא אני אגיד לך משהו חיה אמרה לך שאתה אמרת לה שחיים רוצה לקיים איתה יחסים, היא אמרה לך שחיים מכה אותה והיא לא יכולה לשכב איתו ת. באותו שלב שחיה הסבירה לי למה חיי הנישואין שביניהם עלו על שרטון היא אמרה לי גם כן שהוא היכה אותה בנסיבות מסויימות ש. ולכן היא לא יכולה לקיים איתו יחסים ת. יכול להיות שהיא אמרה את זה. ... ת. למיטב זכרוני מה שנאמר זה כך איך הוא חושב שאני אהיה מסוגלת לשכב איתו כאשר זמן קצר קודם שכבתי עם בני. ש. עכשיו על המשפט הזה אני אומר שהמשמעות שלו היא איך הוא חושב שאני אשכב איתו אם הוא חושב על אותו חושב שזמן קצר לפני זה שכבתי עם בני ת. כך אתה חושב ואני הבנתי אחרת ש. זה כבר יותר טוב, זאת אומרת קיימת פרשנות שאתה הבנת ת. לדידי פרשנות אחת, ש. כלומר ת. לדידי פרשנות אחת". .6בית המשפט המחוזיהתייחס באמון מלא לדבריו של הרב X, ואין מקום לדחות את מסקנתה האמורה של הערכאה הראשונה. עם זאת, אין באמון אותו ניתן לרחוש לדבריו של העד כדי להוליך למסקנה העובדתית או המשפטית אשר אותה הסיק בית המשפט. במה דברים אמורים; לפי הדין האישי החל על בני הזוג, אין לדבר על איסור האישה על בעלה מחמת יחסים עם אחר ועל אובדן כתובתה ומזונותיה בעטיו של טעם זה, אלא אם הוכח הדבר על-ידי שני עדים כשרים, שהרי המדובר בדבר שבערווה, והכלל הוא שאין להוכיח דבר שבערווה בפחות משני עדים (ד"ר ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ז) 408והמקורות המובאים שם בה"ש 84; ראה ע"א 15/82 [1], בעמ' 21); עיקרו של דבר, גם הודאתה של אישה שזנתה אין בה, כשלעצמה, כדי לאוסרה על בעלה - "...כי חוששים פן היא אומרת כך רק מפני שנתנה עיניה באחר ועל ידי הודאתה רוצה להכריח את בעלה לגרשה. אך אם יש רגלים לדבר שהודאתה נכונה, היא נאמנת והוא חייב להוציאה. הוא חייב להוציאה גם אם הוא מאמין לה וסומך עליה כמו על שני עדים, כי בזה 'שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא', ז"א אסר אותה על עצמו. כך הדין גם אם יש רק עד אחד המעיד שהיא זנתה והבעל מאמין לו וסומך עליו כעל שני עדים על אף הכחשתה, או אם הבעל אומר שהוא עצמו ראה אותה שזנתה. אם הוא רוצה אח"כ לחזור בו מדבריו ולטעון שלא היתה בהם אלא עלילה, עליו לתת הסבר ('אמתלא') שיתקבל על דעת בית הדין, כדי להסביר מדוע שם עליה עלילות דברים, למען תהא לו מותרת. יש להיזהר כאן פן ינסה הבעל לנצל את ההלכה הנ"ל לשם הערמה על החדר"ג. ייתכן שהוא אומר שהוא מאמין לעד היחידי או אומר שהוא עצמו ראה אותה מזנה כנ"ל, כדי לאסרה על עצמו ולהיות מחויב לגרשה, אע"פ שלמעשה אין אמת בדבריו אלא הוא אומר כך רק מפני שנתן עיניו באחרת או מפני שאין לו טעם מספיק לפי הדין כדי לחייבה לגירושין, באשר היא מכחישה את דבריו. לכן יש פוסקים האומרים שעל בית הדין בדרך כלל להימנע מלחייב לגירושין על יסוד דברי אלה של הבעל אלא עליו לדרוש עדות שני עדים דוקא. במיוחד לא יקבלו את דבריו אם היתה לפני זה קטטה בינו ובין אשתו, כי אז בוודאי אינו נאמן. בכל אופן, בכל המקרים הנ"ל, גם אם היא אסורה עליו ע"פ ההלכה הנ"ל בדבר 'שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא', אין לכפותו לתת את הגט אלא אם הוכחה הזנות ע"פ שני עדים" (שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 409-410; ההדגשה שלי - מ' ש'). דברי ההלכה - שהם הדין האישי של בעלי הדין שלפנינו לצורך סעיף 2לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959- משקפים גם היגיון פנימי וניסיון חיים: בעת סכסוך בין בני-זוג מוטחים לא אחת דברים, שחלקם גם נאמרו רק כדי לפגוע בבעל הריב ואינם משקפים בהכרח את המציאות לאמיתה. יש גם שהדברים נאמרים כדי לחדד את היחסים ולהביא עלידי כך לפירוד סופי ומלא. ייתכן שגם במקרה שלפנינו הייתה כוונה סמויה כאמור, שהרי ההליכים המשפטיים כבר החלו לפני האמירה. אולם אין צורך שנקבע עמדה בשאלה אחרונה זו, שכן ההוראה ההלכתיתבעניין מהות הראיות הדרושות בקשר לטענת הניאוף, לרבות הסייג בעניין ההסתמכות על הודאה (זו הטענה שהועלתה כאן), הופכות כאן את ההודאה לבלתי מספקת, אם מבקשים לבסס רק עליה את המסקנה אותה השתית עליה בית המשפט קמא. אף לאור תפיסותינו הכלליות קשה לקבל את התיזה, לפיה אפשריות נסיבות בהן יאבד צד, עקב אמירת אקראי כנ"ל של משפט אחד ובודד, כמצוטט לעיל, שהושמע במהלך מריבה או ניסיון פיוס, את כל זכויותיו הרכושיות והכספיות כבן-זוג. ממילא אינני רואה צורך לנקוט עמדה לגבי טעם הערעור הנוסף, אשר לפיו נשמטה, כביכול, מתשומת לבו של העד הרב X מלה כלשהי שנאמרה על-ידי המערערת, ומלה זו היה בה, לפי הטענה, כדי לשנות את משמעות הדברים של המערערת ולשלול מהם את האופי של הודאה. .7הטעם השני של בית המשפט המחוזי, עליו ביסס את הכרעתו בדבר שלילת מזונותיה של המערערת, נשען על ההליך המכונה בהלכה "קינוי וסתירה". המשמעות ההלכתית של ההליך האמור סוכמה בפסק-דינה של הערכה הראשונה כדלהלן: "'קינוי' הוא אזהרה, אזהרה שנותן בעל לאשתו שלא 'תסתר' עם פלוני, שלא תכנס עם פלוני למקום סתר. מקורה של הסוגיה בספר במדבר פרק ה' פסוקים יא'-לא' והדברים מוסברים על ידי קהתי בפירושיו למשנה, מסכת סוטה, פרק ראשון משניות א'-ב' וכן על ידי אלבק בפירושו למשנה מסכת סוטה, בעיקר במבוא לאותה מסכת, וכן במקרה עצמו על מפרשיו: כאשר גבר חושד באשתו כי שכבה עם אחר ואין לו עדים להוכיח מעשה הטומאה = קיום היחסים עם האחר - אלא למעשה הסתירה (ראה במדבר ה' יג' פירוש רש"י למילים 'ועד אין בה' וכן פירוש קהתי שם), וקודם לכן 'עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו' - היינו קודם שנסתרה עם אותו גבר, התרה בה בעלה 'אל תסתרי עם איש פלוני' (רש"י במדבר ה', יד', וקהתי, שם), הרי בין שנטמאה ובין שלא נטמאה, היינו בין ששכבה עם אותו גבר ובין שלא שכבה עימו, זכאי הבעל להביא עניינה לפני הכהן וזה בודק באמצעות המים המרים מאררים אם האשה שכבה עם אותו גבר אם לאו. מלאכתו של הכהן מתוארת בפרוטרוט במקרא, אולם מאז ביטול מבחן המים המרים המאררים 'בגלל ריבוי המנאפים' (משנה סוטה, פרק ט', משנה ט') עדיין זכה העניין להתייחסות ויישום במשנה, בגמרה, ברמב"ם, בשו"ע - אהע"ז, אם כי ללא מבחן המים המרים המאררים, אלא עד לאותו שלב. על פי המשנה, מסכת סוטה פרק א' משניות א'-ב' נחוצים שני עדים בפניהם מקנא הבעל לאשתו. הרמב"ם מורה ופוסק בהלכות סוטה פרק ראשון לעניין הקינוי: בהלכה - 'א: קינוי האמור בתורה: וקנא את אשתו, הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני...'. לעניין הסתירה ותוצאותיה קובעת הלכה ב': 'ב. הסתירה האמורה בתורה: ונסתרה, הוא: שתסתר עם אותו האיש שאמר לה 'אל תסתרי עמו', בפני שני עדים, או שהתה עמו כדי טומאה, שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה - הרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים ויבדק הדבר, ובזמן שאין שם מי סוטה - תיאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה'. הקינוי והסתירה נחוצים שניהם, האחד ללא השני אינם מועילים. הקינוי צריך להיות כנגד סתירה ולא, למשל, אזהרה שאשתו לא תדבר עם פלוני, זה אינו קינוי (רמב"ם שם, הלכה ד'; שו"ע אה"ע קע"ח ו')". משמעות הדברים היא איפוא, כי מקום בו מקפידה הערכאה השיפוטית, הדתית או החילונית, בדרך כלל על ההוכחה הישירה הבאה מפיהם של עדי ראייה, יכולה השמעת הנוסחה הנ"ל, בלוויית העדויות בדבר שהייה ביחידות עם האחר, לשמש תחליף לראיה הישירה. במקרה דנן, לא הובאו לפני בית המשפט המחוזי - או ככל הידוע גם לא לפני בית הדין הרבני - עדויות ראייה ישירות, ומכאן הטעם לתכנונו של הציר החלופי האמור של מערכת ההוכחות: הבעל השמיע, לדבריו (ככל הנראה לפי עצה שקיבל), בנוכחות שני עדים את הנוסחה: "אל תסתרי עם בני" (הכוונה לגבר האחר). האישה, ששמעה את המלים הללו יוצאות מפי בעלה, לא הבינה, אליבא דכולי עלמא, את פשרן ומטרתן, ושאלה בו במקם במה העניין, אך הבעל לא יסף. השמעת הנוסחה צריך שתיעשה, לפי ההלכה, בנוכחות שני עדים. דא עקא, שני העדים אשר עליהם ביקש המשיב להסתמך לא העידו בבית המשפט, אלא במקום עדות הוגשו תצהירים בכתב בלבד. לפי השיטה הדיונית הנוהגת כיום, לא ניתן להמיר עדות בעל-פה בתצהיר בכתב, שלגביו אין מתאפשרת חקירה, אלא בהסכמת בעלי הדין או, בנסיבות מיוחדות, בהוראת בית המשפט (תקנה 168לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). אף אז יש בדרך כלל זכות לחקירה נגדית (תקנות 143(5), 168ו- 522לתקנות הנ"ל). במקרה דנן, לא נתקיים אף אחד מן התנאים, המתירים הסתמכות על תצהיר בכתב, ללא חקירה. מאחר שהעניין לא עלה בטענות שלפנינו, אינני רואה מקום להתייחס לשאלה המשפטית, אם סירובו של בית המשפט להתיר חקירה לפי תקנה 168היא במסגרת סמכויותיו. סיכומם של דברים, ,rebus sic stantibusאין בעל דין יכול להפוך תצהיר בכתב לראיה קבילה, אם הדבר נעשה על-ידי אקט חד-צדדי של בעל הדין, המגיש על דעתו הוא את תצהיר לבית המשפט, מבלי שבית המשפט מחליט בעניין ומבלי שיש החלטה בעניין החקירה על התצהיר. זאת ועוד, בשלב דיוני מאוחר יותר סירבה הערכאה הראשונה להיענות לבקשה להזמין את העדים לחקירה, מאחר שבקשה זו באה לדעתה בשלב דיוני מאוחר מדיי; אולם, הסירוב להזמין את העדים לחקירה מן הטעם האמור לא יכול היה, כשלעצמו, להכשיר ראיה שאינה קבילה (ראה תקנה 168הנ"ל). הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי אם ביקש המשיב להסתמך על הליך כנ"ל, שהוא בעל מרכיבים פורמאליים ביותר, לא יכול היה לפטור עצמו מן התנאי, לפיו דרושות שתי עדויות ממש לשם תמיכה בטענה בדבר השמעת נוסחת האזהרה. בהעדר עדויות כאמור - אין אמירת הנוסחה משמשת בסיס למסקנה העובדתית והמשפטית אשר אותה מבקשים להסיק ממנה, וממילא אין הראיות בדבר שהיית האישה ביחידות עם הגבר האחר (אחרי מתן האזהרה) הופכות לתחליף ראיה מכרעת לקיום יחסים אסורים. .8יודגש כאן, כי לא עלתה לפנינו טענה בעניין עצם כוחו כראיה של הליך הקנוי והסתירה, ועל-כן אינני מתייחס לשאלה זו. .9לאור האמור לעיל, הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא ומורה, כי האישה זכאית למזונות, וכי המזונות הזמניים שנפסקו בבית המשפט המחוזי יהפכו למזונות קבועים, שיתעדכנו כאמור בהחלטה בדבר מזונות זמניים שניתנה בבית המשפט קמא. אם לא שולמו מזונות עבור התקופה מאז מתן פסק-דינו של בית המשפט קמא, על המשיב להשלים את החסר. המשיב יישא בהוצאותיה של המערערת בסכום של 000, 6ש"ח ליום מתן פסק-דין זה. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. מזונות