קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עסקה סותרת בקרקע חקלאית:  השופט א' מצא: המערערת והמשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) נחלקו ביניהם בדבר זכות הבעלות בחלקת קרקע חקלאית מאדמת סח'נין, ששטחה 8112 מ"ר והידועה כחלקה 64 בגוש 19331 (להלן: החלקה). שני הצדדים תלו את זכותם הנטענת בעסקאות שנכרתו עם המשיב 4 (להלן: המוכר). בית-המשפט המחוזי קיבל את תובענת המשיבים, וכנגד הכרעה זו מופנה הערעור.   המעשה בתמצית: המוכר היה בעליה של החלקה. בשנת 1955 התקשר המוכר בעסקת חליפין משולשת, שבגדרה התחייב להעביר את הבעלות בחלקה, בתמורה לקרקע אחרת, לאביהם המנוח של המשיבים. החזקה בחלקה אמנם נמסרה למורישם של המשיבים, אך הבעלות על החלקה לא הועברה לו. החלקה נותרה רשומה בבעלות המוכר; וביום 1.11.1960 - עם השלמתם של הליכי הסדר מקרקעין - שבה החלקה ונרשמה בבעלותו. לאחר הסתלקותו של מורישם המשיכו המשיבים להחזיק בחלקה ולעבדה. בשנת 1965 הגיש המוכר נגד המשיבים תובענה לסילוק-יד, בטענה כי תפסו חזקה בחלקה ללא זכות כדין, אך בית-המשפט קיבל את גרסת המשיבים, כי הם מחזיקים בחלקה מכוח זכותו של מורישם שרכש את זכות הבעלות עליה, ודחה את תביעת המוכר. ואולם גם בעקבות פסק-דין זה לא עשו המשיבים דבר כדי לגרום לרישום החלקה בבעלותם. מקץ שנים אחדות חזר המוכר ומכר את החלקה למערערת. ביום 13.12.1971 העביר למערערת את זכות בעלותו הרשומה בחלקה, והמערערת נרשמה, תחתיו, כבעלים של החלקה. באפריל 1998 ביקרו נציגי המערערת בחלקה ודרשו מן המשיבים לפנותה. לנוכח דרישה זו הגישו המשיבים את התובענה נשוא הערעור, בה עתרו למתן פסק-דין המצהיר על היותם בעליה של החלקה, ולחלופין - המחייב את המוכר לפצותם כדי שווי החלקה, או ליתן להם קרקע שוות-ערך אחרת.   השופטת המלומדת קיבלה את טענת המערערת, כי רכשה את החלקה בתמורה ובהסתמך על הרישום; וכי במועד הרכישה לא ידעה אודות עסקות-מכר קודמות שנקשרו גבי החלקה. נמצא כי לכאורה פעלה המערערת בתום לב. עם זאת קבעה, כי קודם להשלמת עסקתה עם המוכר היה על המערערת לבדוק ולברר אם למשיבים, שהחזיקו בחלקה בפועל, נתונה זכות כלשהי. משלא עשתה כן, הרי שבדרישתה לקבלת החזקה בחלקה, שהועלתה על-ידה לראשונה רק בשנת 1998 - היינו, כעשרים-ושבע שנים לאחר רכישת החלקה מן המוכר - יש משום הסתמכות שלא בתום לב על זכות הנובעת מחוזה. השופטת לא התעלמה, אמנם, ממחדלי המשיבים: רכישת החלקה על-ידי מורישם (בשנת 1955) הקימה לו זכות בעלות שביושר, אלא שבמחדלם לדאוג לרישום בעלותם - אף לאחר דחיית התביעה לסילוק-יד שהגיש נגדם המוכר בשנת 1965, וחרף כניסתו לתוקף (בראשית שנת 1970) של חוק המקרקעין - הייתה משום התרשלות שיכלה להטעות קונה שיסתמך על הרישום. בנסיבות אלו, סברה השופטת, ההכרעה במחלוקת שבין המערערת לבין המשיבים מן הראוי שתתבסס על "השוואת הצדק היחסי" בין הצדדים. מסקנתה לגוף העניין הייתה, כי נזקם של המשיבים מאי-אכיפת העסקה עמם יהיה גדול, באופן יחסי, מנזקה של המערערת אם העסקה עמה תבוטל. על יסוד הנמקה זו פסקה לקבל את תביעת המשיבים, בעוד שהמערערת זכתה בפסק-דין המחייב את המוכר להשיב לה את שווי תמורתה של החלקה.   לבאי-כוח המערערת והמשיבים, שהגישו את סיכומי טענותיהם בכתב, ניתנה הזדמנות להשלים את טיעוניהם על-פה. מטעם המוכר (המשיב 4 לערעור) - שלפי מה שנמסר על-ידי המערערת הלך בינתיים לעולמו - לא הוגש סיכום טענות ולא הייתה התייצבות לדיון. בתום שמיעת טיעוני הפרקליטים לפנינו, בישיבת יום 2.11.2003, הצענו לצדדים להסכים להסדר שלפיו יתקבל הערעור, והמערערת תוכר כבעלים של החלקה, בעוד שלמשיבים תינתן רשות להוסיף לעבד את החלקה במשך תקופה נוספת שעל משכה יוסכם בין הצדדים. בא-כוח המערערת השיב, כי עקרונית ובכפוף לקביעת תקופת הרשות, ההצעה מקובלת עליו. בא-כוח המשיבים ביקש שהות להיוועץ בשולחיו, ולבקשתו ניתנה לו שהות להודיע את עמדתו לגבי הצעת בית-המשפט. בתגובתו, שהוגשה לבית-המשפט ביום 26.11.2003, הודיע בא-כוח המשיבים כי שולחיו אינם מקבלים את הצעת בית-המשפט. בנימוקיו לאי-קבלת הצעתנו חזר בא-כוח המשיבים על ניסיונו לשכנענו, כי מן הדין לאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כן הוסיף, שאם בכל זאת נחליט לקבל את הערעור, כי אז יש לדעתו להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי, להשלמת הדיון בתביעתם החלופית של המשיבים נגד המוכר.   דעתי היא, כי הערעור בדין יסודו. על-פי ממצאי בית-המשפט המחוזי התחייב המוכר לעשיית עסקה בחלקה עם מורישם של המשיבים ולימים חזר והתחייב כלפי המערערת לעשיית עסקה נוגדת. במחלוקת שבין המשיבים לבין המערערת היה על בית-המשפט להכריע על-פי מבחנו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. המשיבים סמכו את זכותם על הראשונה מבין העסקאות. אלא שהמערערת רכשה את החלקה בתמורה ובתום לב, והעסקה לטובתה נרשמה בעודה תמת לב; ובכך, על-פי מצוות סעיף 9, קמה לה זכות עדיפה על פני זכותם של המשיבים. תביעת המשיבים סמכה, אל נכון, על הטענה שרישומו של המוכר כבעלי החלקה לא שיקף נכונה את מצב הזכויות בחלקה. אלא שהחלקה שבה ונרשמה בבעלותו של המוכר בסיום הליך של הסדר מקרקעין. בנסיבות אלו חל סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, המורה כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". למשיבים, שמעיקרה לא טרחו לרשום את זכות בעלותו של מורישם, עמדה זכות להשיג על לוח הזכויות בהליכי ההסדר (לפי סעיף 59 לפקודה), ואף משחדלו לעשות כן היה בידם לתבוע את ביטול רישומו של המוכר כבעלים, בהתאם לסעיפים 92 או 93 לפקודה (ראו: ע"א 3701/93 אל הוזייל נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 1081). על כל פנים, בטענות שחדלו מלהעלותן נגד המוכר לא יכלו המשיבים להישמע בתביעתם נגד המערערת, שרכישת החלקה המוסדרת בתמורה ובהסתמך על הרישום הקימה לזכותה את חזקתו של סעיף 10 לחוק המקרקעין.   הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ודוחה את תביעת המשיבים 3-1 נגד המערערת. עם זאת הייתי מחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמת הדיון בתובענת המשיבים הנ"ל נגד עיזבונו של המשיב 4. המשיבים 3-1 ישלמו למערערת את הוצאות הערעור וכן שכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪.   ש ו פ ט   השופטת ד' ביניש: אני מסכימה.   ש ו פ ט ת   השופט א' גרוניס: אני מסכים.   ש ו פ ט הוחלט כאמור פסק-דינו של השופט א' מצא.חקלאותקרקע חקלאית