קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על גובה הפיצוי בתאונת עבודה: השופט ת' אור: 1. המערער, יליד 30.8.67, נפגע בתאונת עבודה שארעה ביום 16.10.96 במפעלה של מעבידתו, המשיבה בערעור זה (להלן: התאונה). בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי, דרש מהמשיבה, מעבידתו, לפצותו על מלוא נזקיו בתאונה. בפנינו ערעורו של המערער על סכום הפיצויים שנפסקו לו. 2. בית המשפט המחוזי אימץ את תיאור נסיבות התאונה כפי שפורטו בחוות דעת של מומחה מטעם משרד העבודה והרווחה, אשר לא נחקר על-ידי אף אחד מהצדדים (להלן: חוות דעת המומחה), כמפורט, בקצרה, להלן. המערער נשלח לעבוד אצל המשיבה מטעם חברת כח אדם, והחל בעבודתו כחודשיים וחצי לפני קרות התאונה נשוא ערעור זה. בתחילה עבד כפועל ייצור במחלקת מספריים (עיבודים), וכשבוע לפני קרות התאונה הועבר המערער לעבוד במחלקת כיפוף. מספר ימים עבד על מכונות CNC (מנקבים), ובשלושת הימים האחרונים עבד כעוזר למפעיל מכונת כיפוף הידרואלית, שביצעה כיפוף פחים לצורך משקופים של דלתות מסוג "פלדלת" (להלן: המכונה). בבוקר יום התאונה החליף המערער עובד מנוסה יותר, והחל לראשונה לעבוד כמפעיל המכונה, כשצורף אליו עוזר מפעיל. בשעות הצהריים הוחלף העוזר לבקשתו של המערער, אשר הבחין בכך שהעוזר התעייף ואינו מספיק עירני. לאחר שהמערער והעוזר המחליף ביצעו מספר כיפופים, פנה העוזר לשוחח עם אחד העובדים האחרים שחלף לידו, והמערער המשיך בעבודה וניסה להכניס פח אל המכונה לבדו. הפח נתקע באמצע המכונה מתחת למעצורים. תוך כדי ניסיון ליישרו, ירדה לפתע - מסיבה בלתי ידועה - סכין המכונה על ידו השמאלית של המערער, וקטעה חלקית 4 מאצבעותיו. 3. בית המשפט המחוזי פסק, כי רשלנותה של המשיבה הייתה הגורם העיקרי לתאונה. כן קבע, כי המשיבה, בהיותה מעבידתו של המערער, הפרה את חובת הזהירות כלפי המערער החלה עליה, וכן שהפרה את החובה החקוקה של גידור המכונה לבטח, כנדרש בסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה). יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי היה אשם תורם מצד המערער בשיעור של 20% (בעמוד 2 לפסק הדין): "ביחד עם זאת, נראה לי כי היה אשם תורם מצד התובע, בכך ששם את ידיו בתוך המכונה, מתחת לסכין, וזאת בניגוד להוראות מפורשות אותן קיבל ממעבידתו, וטיפל בתקלה מסובכת מבלי שהיה מוסמך לכך". בית המשפט המחוזי פסק כי בעקבות התאונה נותרה למערער נכות תפקודית בשיעור של 38%, ובהתחשב, בין היתר, בנתון זה, פסק את נזקיו. סכום הנזק הכולל שנגרם למערער נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בשיעור 700,655 ש"ח, ובניכוי 20% בגין אשם תורם התקבל הסכום של 560,524 ש"ח. מסכום זה נוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם קיבל ועתיד המערער לקבל, בסך 404,950 ש"ח, ונפסק למערער הסכום של 155,174 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. ערעור המערער הוא על שיעור האשם התורם שייחס לו בית המשפט המחוזי. לטענתו, לא היה מקום לקבוע אשם תורם כלל. כן הוא מערער על גובה הנזק שנקבע בפרטי הנזק השונים. טענה נוספת שלו היא, כי קופח בשיעור שכר טרחת עורך דין שנפסק לו אותו קבע בית המשפט בשיעור של 13% מהסכום שנפסק למערער. רק בשלוש מטענות המערער יש עילה להתערבותנו, ובאלה נעסוק להלן. 4. לדעתנו, לא היה מקום, בנסיבות המקרה, לקבוע כל אשם תורם של המערער. סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה מטיל על המעביד חובה מוחלטת להתקין אמצעי גידור לבטח, במובן זה שעל אמצעי ההגנה לתת ביטחון מלא לעובד הבא במגע עם המכונה המסוכנת (ראה, למשל, ע"א 240/87 קריכלי נ' אפ"ל בע"מ, פ"ד מג(3) 507). במקרה דנן, המשיבה לא התקינה אמצעי גידור לבטח, המונע לחלוטין את כניסת ידו של העובד מתחת לסכין, כנדרש בסעיף 37 הנ"ל. אמנם הותקנה במכונה עין אלקטרו-אופטית, אשר אמורה למנוע את ירידת הסכין כאשר ידו של העובד חודרת לתחום ירידת הסכין, אך הוברר בפועל שהמכונה הנדונה לא ענתה על חובה זו, על כל הסיכון הרב שהיה בכך לעובדים ליד הסכין של המכונה. אכן, בבדיקה שנערכה לאחר התאונה, נמצא כי לאחר כעשרים נסיונות הפעלה ירדה הסכין, מבלי שהעין האלקטרו-אופטית בלמה את ירידתה, כפי שצפוי היה שתעשה. ברור, על כן, שאמצעי זה לא הבטיח בפני פגיעת הסיכון בעובד אשר ידו עלולה, תוך מהלך העבודה, להגיע למסלול מעבר הסיכון. יתירה מכך, עולה מחוות דעת המומחה, שלא היו במפעל המשיבה הוראות מפורטות לכיוונון העיניים האלקטרו-אופטיות במכונות הכיפוף, וכי הפעלת מכונות הכיפוף ומערכת ההגנה האלקטרו-אופטית נלמדה בעל-פה מעובדים אחרים, ללא שהתקיים נוהל הדרכה סדור. לא זו אף זו, המערער, עובד לא מיומן של חברת כח אדם, החל לעבוד על המכונה רק שלושה ימים לפני התאונה, ורק ביום התאונה עבד עליה לראשונה כמפעיל ראשי, כך שהוא לא הכיר את המכונה במידה מספקת. הוא גם לא הודרך כהלכה בפני סיכוניה. עמד על כך בית המשפט המחוזי, בקבעו: "התובע לא קיבל שום תידרוך ספציפי באשר לאמצעי זהירות ובטיחות בהם יש לנקוט כלפי המכונה. כהרף עין, עבר התובע ממעמד של עוזר למעמד של מפעיל עיקרי מבלי שהבין כלל את אופן הפעלת המכונה והסיכונים הכרוכים בהפעלתה" (בעמוד 2 לפסק הדין). את האשם התורם של המערער מצא בית המשפט בשניים: בכך ששם את ידיו במכונה במסלול הסכין וזאת בניגוד להוראות שקיבל מהמעביד, ובכך ש"טיפל בתקלה די מסובכת מבלי שהיה מוסמך לכך". לגבי החלק השני - לא הובאו ראיות על פיהן ניתן היה לקבוע שארעה תקלה מורכבת שהמערער לא היה מוסמך לטפל בה. באשר להכנסת היד למכונה בפניה הוזהר באופן כללי, יש לזכור שהדבר נעשה על ידי המערער במסגרת רצון לתקן תקלה שארעה תוך כדי עבודה. אפילו שגה בכך שניסה לטפל בתקלה לבדו, יש להדגיש שלא ניתנה לו הדרכה של ממש על דרך פעולתו של מפעיל ראשי של המכונה וכיצד יש לטפל במצב בו הפח נתקע במכונה, תופעה שלא ניתן לטפל בה בלי להכניס יד למכונה. לא הוסברו לו מפורשות הסיכונים הכרוכים בכך, והיה לו יסוד להאמין כי העין האלקטרו-אופטית מגינה עליו. העובדה שטיפל בתקלה ועבד ליד המכונה לבדו ללא העוזר, אינה צריכה להיזקף לחובתו. לא הוסבר למערער כי מנימוקים בטיחותיים צריכים לעבוד ליד המכונה שניים. לכך יש להוסיף, שכל רצונו היה שהעבודה לא תתעכב כאשר עוזרו התעכב ליד אחד מהעובדים האחרים. המדובר בענייננו באחד מאותם מקרים שבצד העדר הדרכה מתאימה לגבי צורת העבודה מצד המעביד, מגלה העובד חריצות, יוזמה ודבקות בעבודה. בנסיבות אלה, לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם. בהתחשב בכל האמור לעיל, יש לזקוף את מלוא האחריות לקרות התאונה לחובת המשיבה. 5. העניין הנוסף המצדיק התערבות נוגע לפריטי הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד. בית המשפט קבע, שהשתכרותו הממוצעת של המערער לפני התאונה, כשהיא משוערכת ליום פסק הדין, מגיעה לסכום של 4,045 ש"ח לחודש. עם זאת, קבע בית המשפט שיש לחשב את הפסדי כושר ההשתכרות של המערער בעתיד על יסוד הנתונים הבאים: כושר השתכרותו הצפוי בעתיד שווה לשכר המינימום במשק. הפסדיו כאמור הם בשיעור 38% מכושרו לולא התאונה. למשך 31.5 שנים, עד הגיעו לגיל 65 שנים, נפסק למערער סכום של 272,935 ש"ח. עוד הוסיף ופסק לו בית המשפט סכום של 100,000 ש"ח בגין הסכנה של הפלטות משוק העבודה וקשיים שיהיו לו במציאת עבודה. 6. לדעתי, טעה בית המשפט בקביעת כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה. הסכום שנקבע הוא בשיעור נמוך באופן משמעותי מכושר ההשתכרות שהיה למערער ערב התאונה. "פירוק" הסכום של 272,935 ש"ח שנפסק למערער בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד (לפי מקדם היוון של 244.3447 והפסד כושר השתכרות בשיעור 38%), מלמד שבית המשפט יצא מהנחה של כושר השתכרות לולא התאונה בסכום של 2,940 ש"ח לחודש. הקביעה בדבר כושר השתכרות כה נמוך מנומקת כך בפסק הדין: "השכר שהתובע היה מסוגל להשתכר לולא נפגע בתאונה לא היה מעבר לשכר מינימום. זאת אני קובע לפי השכלתו המוגבלת, התבגרותו (גילו המתקדם יחסית) ושכר עובר לתאונה" (בעמוד 3 לפסק הדין). קביעה זו, כמו גם ההנמקה לה, אינם עומדים בפני הביקורת. אשר לשכרו של המערער קודם התאונה, ראינו שהוא היה (משוערך ליום פסק הדין) בסך 4,045 ש"ח. אשר להשכלתו המוגבלת של המערער, אשר אין לו השכלה פורמלית וקודם התאונה פרנסתו היתה בעבודה פיזית, הרי זו היתה לו עובר לתאונה, ועל אף זאת הגיע המערער להכנסה חודשית של 4,045 ש"ח. אכן, השכלתו המוגבלת של המערער היא שכנראה גרמה להכנסה ממוצעת של 4,045 ש"ח לחודש (ליום פסק הדין), בעוד והשכר הממוצע במשק עמד אז על סכום הקרוב ל-7,000 ש"ח. אשר ל"התבגרותו" של המערער, הנמקתו של בית המשפט המחוזי אינה ברורה לי. האם קיימת הנחה לגבי אדם בשנות השלושים לחייו שהכנסתו בעתיד תפחת? ניסיון החיים מלמד, שבדרך כלל ניסיון וותק בעבודה גורמים לקידום בתפקוד ובהכנסה, ולא להיפך. הפסדיו של המערער לעתיד - כולל ההפסד בגין הקושי בהשגת עבודה וסכנת היפלטות משוק העבודה (בסך 100,000 ש"ח) - נקבעו בסכום כולל של 372,935 ש"ח, וזאת על בסיס של כושר השתכרות לולא התאונה בסך 2,940 ש"ח. על פי בסיס של 4,045 ש"ח לחודש, הסכום הראוי הוא 513,103 ש"ח. התוספת (במעוגל) היא בסך 140,000 ש"ח. בית המשפט טעה גם בקביעת ההפסד בכושר ההשתכרות עקב התאונה בשיעור 38%. נוכח הפגיעה הקשה של המערער בידו ונוכח העובדה שהוא חסר השכלה ומסוגל בעצם לעבודה המבוססת על כוח פיסי, הסיכוי שיסתדר בעבודה מכניסה ויתמיד בה אינו רב. כך קבע גם בית המשפט בפסק דינו. אך הואיל ובית המשפט הוסיף למערער סכום של 100,000 ש"ח בגין קשיים בהשגת עבודה וסכנת היפלטות משוק העבודה, לא נתערב בנושא שיעור הירידה בכושר ההשתכרות. 7. גם בטענת המערער בנושא שכר טרחת עורך דין שנפסק לו, השיעור של 13% מקובל כשכר טרחת עורך דין בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, והוא נופל מהשיעור אותו מקובל לפסוק בתביעות נזיקין בגין נזקי גוף, אשר מוגשות על פי פקודת הנזיקין (ראו ע"א 2656/01, ע"א 3258/01 נמראנה עאהד נ' מליבו ישראל בע"מ ואח', תק-על 2002(1) 29). בית המשפט המחוזי לא נימק מדוע פסק שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בלבד. בנסיבות המקרה, לא היה מקום לכך, שכן בפני בית המשפט המחוזי התנהל דיון מלא בשאלות שבמחלוקת, הן בשאלת החבות והאשם התורם והן בשאלת גובה הנזק. אשר על כן, אף בעניין זה הערעור מתקבל, ובמקום שכר טרחת עורך דין שנפסק בשיעור של 13% (בתוספת מע"מ), יבוא שיעור של 20% (בתוספת מע"מ). סכום שכר הטרחה יחושב מהסכום שנפסק על פי פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כפי שתוקן בפסק דין זה. 8. התוצאה של כל האמור לעיל היא, ששיעור הנזק שנגרם למערער מגיע ל-840,655 ש"ח (700,655 ש"ח + 140,000 ש"ח). בהעדר אשם תורם מצד המערער כפי שנקבע לעיל, יש לנכות מסכום זה רק את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור 404,950 ש"ח. סכום הפיצויים המגיע למערער יעמוד על כן על הסכום של 435,705 ש"ח, במקום הסכום של 155,574 ש"ח כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. שכר טרחת עורך דין בבית המשפט המחוזי יהיה כאמור בפיסקה 7 לעיל. כן תשא המשיבה בהוצאות של המערער בערכאתנו, ובנוסף לכך בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח ומע"מ. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.פיצוייםערעורתאונת עבודה