ערעור על הרשעה בתקיפת עובד ציבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הרשעה בתקיפת עובד ציבור: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 13.11.11, על פיהם הורשע המערער בתקיפת עובד ציבור, עבירה לפי ס' 382א(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והוטל עליו עונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. 2. כתב האישום ייחס למערער תקיפת עובד ציבור לפי ס' 381(ב) לחוק העונשין. על פי הנטען, ביום 14.5.07, בבית החולים שערי צדק, תקף המערער רופא ואחות, בשעה שמילאו את תפקידם. נטען כי המערער כעס על דרך הטיפול באביו שנזקק לטיפול החייאה, ולאחר שהפריע למתן הטיפול, השכיב את הרופא על הרצפה ובעט בגופו בעיטות רבות, תוך שהרופא זועק לעזרה. המערער דחף ארצה גם אחות שנזעקה לעזרת הרופא והמשיך להכות את הרופא עד שאחרים עצרו בו מלהמשיך. כתוצאה מתקיפתו, נגרמו לרופא סימני חבלה במצח ומתחת לעין וכן שריטות בידיו ובגבו. לאחות נגרמה נפיחות בשורש כף היד. 3. בתשובתו לאישום הודה המערער כי תקף את הרופא, אך הכחיש כי תקף את האחות. בהכרעת הדין שניתנה לאחר שנשמעו עדויות המתלוננים ועדות המערער, קבע בית משפט קמא כי המערער תקף גם את האחות. מן ההיבט המשפטי, נחלקו הצדדים בשאלה לפי איזו הוראת חיקוק יש להרשיע את המערער. כתב האישום ייחס למערער תקיפת עובד ציבור, לפי ס' 381(ב) לחוק. עד להרשעתו של המערער, נכנס לתוקפו תיקון מס' 105 לחוק העונשין, אשר ביטל את ס' 381(ב) והוסיף במקומו את סעיף 382א לחוק, שכותרתו "תקיפת עובד ציבור". הסעיף החדש כולל שלוש חלופות. המערער טען כי יש להרשיעו בחלופה (א), הצורה הכללית של העבירה (להלן - החלופה הראשונה), ואילו המשיבה טענה כי יש להרשיעו בחלופה (ג), צורה מיוחדת של העבירה המתייחסת לתקיפת "עובד חירום" המטפל באדם המצוי בסכנת חיים (להלן - החלופה השלישית). בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה והרשיע את המערער בעבירה לפי ס' 382א(ג) לחוק. בהקשר זה קבע בית המשפט כי החלופה הראשונה עניינה תקיפת עובד ציבור באופן כללי, ואילו עניינה של החלופה השלישית הוא תקיפת "עובד חירום" דווקא. המערער תקף את הרופא, שנכלל בהגדרת "עובד חירום", על רקע טיפולו באביו של המערער, טיפול שעל פי הראיות היה טיפול באדם המצוי בסכנת חיים, ולפיכך מעשיו עונים על יסודות החלופה השלישית, ויש להרשיעו בחלופה זו. עוד צוין כי העונש הקבוע לצידה של חלופה זו, 5 שנות מאסר, אינו עולה על העונש שהיה קבוע לצידה של העבירה שיוחסה למערער בכתב האישום. לפיכך אין בהרשעתו בסעיף זה כדי להחמיר את עניינו מעבר למצב שהיה קודם לתיקון. לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, הטיל בית משפט קמא על המערער עונש מאסר של 6 חודשים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי של 6 חודשים, תשלום פיצוי לרופא בסך 7,500 ₪ ופיצוי לאחות בסך 1,000 ₪. 4. המערער משיג בערעורו על שתי סוגיות: האחת, סעיף העבירה בה הורשע, והשניה, חומרת העונש שהוטל עליו. בגדר ערעורו על חומרת העונש, הוא קובל גם על החלטת בית משפט קמא שלא להזמין תסקיר בעניינו, חרף הסכמת המשיבה. אשר לסעיף העבירה הוא טוען, כי מן הדין היה לראות את המערער כמי שביצע עבירה של תקיפת עובד ציבור "סתם" ולהרשיעו בחלופה הראשונה שהעונש עליה עומד בעת הזו על שלוש שנות מאסר ולא חמש. לענין זה הוא מוסיף וטוען כי לא הוכח כי יסודות העבירה שבחלופה השלישית אכן נתקיימו בענייננו, כי המשיבה לא ביקשה מעולם לתקן את כתב האישום ולהאשים את המערער בעבירה החדשה, ועל כל פנים, נוכח הוראת ס' 5(א) לחוק העונשין, לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה חדשה, שלא הייתהקיימת בעת האירוע מושא האישום, ויש להרשיעו בחיקוק המקל עמו. לענין העונש הוא טוען, כי העונש שהוטל עליו איננו מידתי ואינו עולה בקנה אחד עם כלל נסיבות הענין, בהם הרקע למעשה, הודאתו במרבית עובדות כתב האישום, עברו הנקי, חלוף הזמן, והטרגדיה האישית של המערער. זמן קצר לאחר האירוע מושא האישום הלך אביו לעולמו, והדבר מהווה כשלעצמו עונש, ואולי "עונש בידי שמיים" המקהה את שיקולי הענישה האחרים. סמוך לפני מותו של האב, ובעקבות האירוע עליו נשפט, הוגבלה כניסתו של המערער לבית החולים, והוא חווה השפלה וריחוק מן האב. רק בימיו האחרונים של האב הותר לו לראותו בלווי קרובי משפחה ותחת עינם הפקוחה של קציני ביטחון. מכל מקום, האירוע בו הורשע המערער היה אירוע חד פעמי ויוצא דופן בחייו של המערער, והמערער פעל כפי שפעל מתוך מצוקה, סערת נפש ועייפות. המערער הודה בתקיפת הרופא ונטל אחריות על המעשה, הוא מנהל אורח חיים תקין, ושליחתו למאסר, ארבע וחצי שנים לאחר קרות האירוע, לא תשרת כל תכלית עונשית. 5. אשר לסוגיה הראשונה, הננו סבורים כי הדין עם המערער, וכי יש להרשיעו בחלופה הראשונה, כלומר בסעיף 382א(א) ולא בחלופה השלישית, כלומר בסעיף 382א(ג). הטעם המרכזי להכרעתנו זו הוא, שבעוד שכתב האישום שהוגש מכלתחילה נגד המערער ייחס לו עבירה שפרטיה היו הפרטים שקיימים גם היום בחלופה הראשונה הנזכרת, השתנה סעיף העבירה במהלך המשפט, אולם לא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן מפני הפרטים הנוספים והמחמירים שבחלופה השלישית שהוספה לחוק - היא החלופה שבסופו של יום הורשע בה המערער. נפרט: 6. כתב האישום ייחס למערער עבירה לפי ס' 381(ב) שנוסחה כדלהלן: "התוקף עובד ציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו - מאסר חמש שנים". תוך כדי משפטו של המערער, נתקבל כאמור תיקון 105 לחוק העונשין, אשר ביטל את ס' 381(ב) לחוק, והוסיף את סעיף 382א לחוק, כמצוטט להלן: "(א) התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) העובר עבירה לפי סעיף קטן (א), ונתקיימה בו אחת מאלה, דינו - מאסר חמש שנים: (1) התכוון להכשיל את הנתקף בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו; (2) היה מזוין בנשק חם או קר; (3) התקיפה הייתהבצוותא של יותר משני אנשים. (ג) התוקף עובד חירום כאשר הוא מטפל באדם שמצוי בסכנת חיים או בסכנה חמורה לשלמות הגוף, או כאשר הוא עובד בחדר מיון, דינו - מאסר חמש שנים; בסעיף זה - "עובד חירום" - רופא, סטז'ר, אח, מיילד, חובש, מי שממלא תפקיד במד"א או אדם אחר הממלא תפקיד בחדר מיון; "רופא", "סטז'ר", "מיילד" ו"חדר מיון" - כהגדרתם בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; "מד"א" - אגודת מגן דוד אדום בישראל, שהוקמה בחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950" תיקון זה הותיר על כנו את הצורה הכללית של העבירה, תוך שהקל בעונשה לשלוש שנות מאסר (החלופה הראשונה); יצר חלופה של ביצוע העבירה הכללית בנסיבות מחמירות (החלופה השניה); ויצר צורה מיוחדת של העבירה המתייחסת לתקיפת עובד חירום כאשר הוא מטפל באדם המצוי בסכנת חיים (החלופה השלישית). 7. שינוי זה שבדין היה, כאמור, במהלך משפטו של המערער. המאשימה לא תיקנה את כתב האישום ואף לא ביקשה לעשות כן. מעבר לכך, בישיבה שהתקיימה ביום 7.11.2010, צוין דווקא מפי ב"כ המערער, שמאז שהוגש כתב האישום "המחוקק הספיק לשנות את סעיף החיקוק, זאת אומרת העונש הופחת. העבירה הפכה מפשע לעוון". בהתייחסות המאשימה להודעה זו בדיון האמור, גם כן לא בא שינוי בסעיף האישום, בקשה לתקן את כתב האישום או אזהרת המערער שבדעת המאשימה לבקש להרשיעו בחלופה השלישית תולדת השינוי בחוק. רק במהלך ישיבת הסיכומים (בעל-פה), שנערכה ביום 4.5.11, טען ב"כ המאשימה שיש להרשיע את המערער בחלופה השלישית בהתאם לתיקון החוק. בהתייחס לבקשה זו של המאשימה בשלב הסיכומים, טען ב"כ המערער שוב כי ככל שיש להרשיעו - ההרשעה יכולה להיות רק בחלופה הראשונה ולא בחלופה השלישית תוך שהוא שב ומדגיש שפרי המהלך החקיקתי שנעשה הוא דווקא הפיכת העבירה בה הוא הואשם מלכתחילה, לעבירת עוון הנושאת בצידה עונש של שלוש שנים. אכן, עיון בפרטי העבירות השונים - אם בחלופה הראשונה הנזכרת לעיל, ואם בחלופה השלישית - מגלה כי קיימים הבדלים ביסוד העובדתי בין העבירות. הבדלים אלה הם כאלה שיש בהם לבסס בנסיבות המקרה, ובהמשך לאמור לעיל, את המסקנה לפיה לא הייתהבידי המערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני פרטים נוספים אלה שהבקשה להרשיע בהם באה כאמור, למעשה לראשונה, בשלב הסיכומים. ויודגש: המערער הודה כבר בפתח משפטו בעיקר כתב האישום והפרטים העובדתיים שבחלופה הראשונה הנזכרת לעיל, כפי שנטענו בכתב האישום. ובהתאם לכך צמצם הגנתו לחלק כתב האישום בו לא הודה. גם נתון זה יש בו כדי לחזק את מסקנתינו דלעיל. 8. די באמור לעיל כדי להביא למסקנה שיש להרשיע את המערער בחלופה הראשונה - שהיא למעשה אותה עבירה על יסודותיה בה הוא הואשם - ולא בחלופה השלישית שבאה לאחר התיקון לחוק. 9. בפי ב"כ המערער בהודעת הערעור כמו גם בטיעון לפנינו, התבקש להגיע לתוצאה זו עליה עמדנו לעיל, מנימוק נוסף: הוא הנימוק לפיו הרשעתו בחלופה השלישית מהווה החלה רטרואקטיבית של נורמה מחמירה שלא הייתהקיימת בעת ביצוע המעשה. אכן, מכוח סעיף 5(א) לחוק העונשין, יש להחיל חיקוק "המקל עם העושה" כאשר חל שינוי בנוגע להגדרתה של עבירה או לאחריות לה (או בנוגע לעונש) לאחר שנעברה העבירה וטרם שניתן פס"ד חלוט. יחד עם זאת, השאלה באילו נסיבות מדובר בנורמה מחמירה - או בנורמה מקלה - אינה זוכה תמיד לתשובה פשוטה (ראו בג"צ 1618/97 סצ'י נ. עירית ת"א יפו, פ"ד נב(2)542, 558 (1998); ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, פרק ד' בעמ' 228-229). בענייננו שלנו, קיים מחד גיסא מרכיב מקל בדין החדש וזאת בכך שהעונש שבצד החלופה הראשונה - שהיא זהה לדין הקודם במרכיביה - הופחת מחמש שנים לשלוש שנים. מאידך גיסא, ניתן היה לטעון שאין בהכרח בדין החדש משום מרכיב מקל וזאת היות והיסודות העובדתיים של החלופה השלישית כלולים ממילא במסגרת הצורה הכללית של העבירה כפי שהיא קבועה בחלופה הראשונה (וממילא גם בדין קודם לתיקונו). כמוסבר לעיל, הגענו למסקנה לפיה יש להרשיע את המערער בנסיבות המקרה בחלופה הראשונה, וזאת בשל הטעמים שפורטו לעיל. משכך הדבר, לא מצאנו מקום להכריע בשאלה אם היה נדרש להגיע למסקנה זו גם בשל הנימוק הנוסף והחלופי שנטען על ידי ב"כ המערער ונותיר שאלה זו בצריך עיון לעת מצוא. 10. אשר לעונש, הרי שאף שמסקנתנו היא כי יש להרשיע את המערער בחלופה הראשונה, לא מצאנו עילה להתערב בעונש שהוטל על המערער. המערער לא תקף את הרופא תקיפה קלה. מדובר במעשה אלימות של ממש, במהלכו חבט המערער ברופא בעוצמה, במכות אגרוף ובבעיטות, כשזה מוטל על הארץ, עד שגרם לערפול הכרתו של הרופא. המערער אף דחף ארצה אחות שניסתה לסייע לרופא, וזו נפלה ונחבטה. המערער לא הפסיק להכות את הרופא אלא עם התערבותו של אחד מאנשי הצוות במקום. בעקבות תקיפתו נגרמו לרופא חבלות, כאבים והשפלה קשה, והוא נזקק לסיוע נפשי. אכן, מעשיו של המערער נעשו בסערת נפש, ובשל המצוקה וחוסר האונים בהם היה שרוי בשל מצבו הקשה של אביו. ואולם זהו בדרך כלל המצב בעת תקיפת רופא בידי מטופל או בני משפחתו, ואין בכך משום שיקול לקולא (ע"פ 6123/05 חתוכה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.12.05). כפי שציין בית משפט קמא, לא ניתן להשלים עם תקיפתו של רופא בידי מטופל, קל וחומר שלא ניתן להשלים עם פגיעה אלימה שגרמה לחבלות בגוף ובנפש. גם אם אכן למערער נסיבות לקולא כפי שפורטו לעיל, נסיבות אלה נשקלו בגזר דינו של בית משפט קמא וניתן להם ביטוי בעונש שהוטל. כפי שציין בית משפט קמא בגזר דינו, אלמלא ביקשה המשיבה את העונש שביקשה ואשר הוטל על המערער, לא מן הנמנע שהיה נגזר על המערער עונש חמור מזה. יוסף בעניין זה כי נוכח הנסיבות שתוארו, אכן היה מקום להרשיע את המערער ולפיכך אף לא היה צורך בהזמנת תסקיר שירות מבחן לצורך בחינת סוגיית הרשעתו. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער, אלה נפרשו לפני בית המשפט על ידי המערער. הערעור על הכרעת הדין מתקבל, אפוא, במובן זה שהמערער יורשע בעבירה לפי ס' 382א(א) לחוק העונשין, תחת העבירה בה הורשע. הערעור על גזר הדין נדחה.משפט פליליאלימותהרשעהעובדי ציבורערעורתקיפה