קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסיקת שכר טרחה כולל מע''מ / פסיקת שכר טרחה מע''מ: השופט יצחק ענבר: 1. מהו היקף פרישתה של הלכת בוקעאי (ע"א 3099/11 בוקעאי בלאל נ' חדווה אביטל ואח'), והאם ניתן לפסוק לנפגע "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, שזכה בדין, שכר טרחת עורך דין תאונות דרכים הכולל את רכיב המע"מ, בסכום כולל של 15.08%? אלה הן השאלות הצריכות הכרעה בערעור שלפנינו. 2. בית משפט קמא (כב' סגנית הנשיאה ז' אגי) פסק למשיבים פיצויים בגין נזקי גוף שיסודם בתאונת דרכים והוסיף לכך שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. המערערות ערערו על פסק הדין. במהלך הדיון לפנינו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הערעור יידחה ללא צו להוצאות (כפוף להצהרתו של ב"כ המשיבים כפי שפורטה בפרוטוקול הדיון מיום 11/6/12), זולת עניין אחד שנותר להכרעתנו, לאמור: טענתן של המערערות, כי נוכח תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), כפי שפורשה בהלכת בוקעאי, לא היה רשאי בית משפט קמא להוסיף לסכום שכר הטרחה שנפסק למשיבים, בשיעור 13%, את סכום המע"מ הנגזר מסכום זה. 3. בהלכת בוקעאי עמדה להכרעת בית המשפט שאלה אחת ויחידה, לאמור: מהו היחס בין סעיף 16 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977 (להלן- הכללים), לבין תקנה 512(ג) לתקנות. כב' השופט עמית סבר, בדעת מיעוט, כי הכללים מהווים "דין ספציפי" הגובר על הוראת התקנה, ומכאן שאין מניעה להוסיף לשכר הטרחה בשיעור 13% את סכום המע"מ הנגזר ממנו. כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, וכב' השופט פוגלמן סברו, מנגד, כי מאחר שהכללים עוסקים במישור היחסים שבין עורך הדין והלקוח, בעוד שהתקנות עוסקות במישור היחסים שבין בית המשפט ובעלי הדין, אין סתירה בין השניים ולפיכך לא ניתן להוסיף לשכר הטרחה את סכום המע"מ וזאת כפי פשוטה של תקנה 512(ג). נוכח עמדתם דלעיל של רוב השופטים, המהווה הלכה מחייבת, נקודת המוצא לדיון היא, כי בית משפט קמא אכן לא היה רשאי לפסוק למשיבים שכר טרחה של 13% בתוספת מע"מ. 4. פסק דין בוקעאי קבע כי תקנה 512(ג) לא מאפשרת להוסיף לשכר הטרחה בשיעור 13% את סכום המע"מ כסכום נפרד, אך לא נדונה בו באופן מובחן ונפרד השאלה: האם התקנות שוללות את כוחו של בית המשפט לפסוק לנפגע שזכה בדין שכר טרחה כסכום הכולל את רכיב המע"מ (השקול ל- 15.08% מסכום הפיצויים). כאשר נדרשנו לסוגיה זו אך לא מכבר בפסק דיננו בע"א (ת"א) 10814-09-11 ראבי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 28/5/12) סברנו, כי בהלכת בוקעאי אין כדי למנוע מעמנו להכריע בשאלה זו על פי שיקול דעתנו אנו. אלא שלאחר שחזרנו ועיינו בעמדתנו זו באנו לכלל דעה, כי בהינתן שהפרקטיקה של פסיקת שכר טרחה כולל עמדה לנגד עיני בית המשפט העליון (פסקה 10 חוות דעתו של כב' השופט עמית), מחד גיסא, ושהן שופטי הרוב הן שופט המיעוט קראו למחוקק המשנה לפעול לתיקונה של תקנה 512(ג), מאידך גיסא, אפשר גם שבית המשפט העליון דחה בפסק דינו פרקטיקה זו, ולו במשתמע וכפי העשוי לעלות מבין שיטיו של פסק הדין. עיון בפסקי דין רבים שניתנו על ידי הערכאות הדיוניות לאחר הלכת בוקעאי העלה, שכך אכן הבינו רובן את היקף פרישתה של ההלכה. בנסיבות אלו, ובמטרה למנוע חוסר בהירות בבתי משפט השלום המונחים על ידי פסקי דיננו ראינו - לאחר העיון הנוסף - להחמיר עם עצמנו ולבטל את עמדתנו בעניין ראבי הנ"ל מפניה של הלכת בוקעאי כפי פרשנותה "הרחבה" דלעיל. כפועל יוצא מכך, נמנע בענייננו מלתקן את פסק דינו של בית משפט קמא בדרך של פסיקת שכר טרחה כולל בשיעור 15.08% (במקום 13% בתוספת מע"מ כפי שנעשה בפסק הדין). 5. עם זאת, ולמקרה שטעינו בהבנתנו את תחום פרישתה של הלכת בוקעאי והחמרנו עם עצמנו שלא לצורך, נבקש לפרט בקצרה את עמדתנו אנו בסוגיה. דעתנו היא, כי התקנות לא בקשו לשלול את כוחו של בית המשפט לפסוק לנפגע שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ; כי פסיקת שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ מתחייבת מעקרונות יסוד, מחד גיסא, ומקיימת את כל הטעמים שעמדו ביסוד תיקונה של תקנה 512(ג), מאידך גיסא; וכי מטעם זה אף אין מדובר ב"התרסה" כלפי מחוקק המשנה או ב"התחכמות". ואלה עיקרי נימוקינו: א. במסגרת מישור היחסים שבין עורך הדין והלקוח, שבו עוסקים הכללים, אכן משלם הנפגע לעורך דינו שכר טרחה של 13% בתוספת מע"מ, אך דומה שהכל יסכימו, שבמישור היחסים שבין בית המשפט והנפגע, שבו עוסקות התקנות, הנתון שיש להביאו בחשבון הוא שכר הטרחה הכולל שהוציא הנפגע מכיסו. טעמו של דבר הוא, שכמתדיין פרטי אין הנפגע זכאי לקזז את סכום המע"מ ששילם כמס תשומות. עלותו האמיתית של שכר הטרחה שהנפגע נשא בו היא אפוא הסכום הכולל את רכיב המע"מ, המתבטא בתביעות פלת"ד ב-15.08% מסכום הפיצויים. ב. בפסק דין בוקעאי הובאו דברי ההסבר לתיקונה של תקנה 512(ג), הקובעים לאמור: "לאור האזכור המפורש של מע"מ, פעמים רבות דורש הצד המפסיד מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ. מובן, כי אין בסיס לדרישה כזו. אין המדובר בעסקה החייבת במע"מ, אלא בהחזר הוצאות לצד הזוכה. אלא שלמרות שאין ספק בדבר פרשנות ראויה זו, מתנהלים מעת לעת הליכים משפטיים מיותרים בבתי המשפט בסוגיה זו של דרישת חשבונית. בנוסף, התעורר קושי בנוגע לפסיקת מע"מ כאשר המדינה היא הצד הזוכה. המדינה, בדומה למלכ"רים ולרשויות מקומיות, חייבת במס שכר ולא במע"מ. כאשר המדינה שוכרת את שירותיו של עורך דין פרטי, דינה כדין כל מתדיין אחר, ואילו כאשר המדינה מיוצגת על ידי אחד מעובדיה, אין היא מחויבת במע"מ בגין העסקתו אלא במס שכר. כאמור, חוסר הבהירות בעניין זה גדול ונמשך שנים רבות. במשך השנים ניתנו הנחיות שונות לפרקליטויות, ואף אחת מהן איננה נקייה מספקות. גם מסיבה זו מוצע התיקון. טענה נוספת לעניין תקנה 512(ג) היא שאין מקום להוספת רכיב המע"מ כאשר הזוכה במשפט הוא גוף שרשאי לקזז את מס התשומות שכלול בחשבונית שהוצאה לו ע"י בא כוחו (במקרים בהם מדובר בסכסוכים מסחריים שהם במסגרת עיסוקו של הצד הזוכה). במקרים אלו, אם יקבל הזוכה את סכום המע"מ מהצד המפסיד, הרי, שלמעשה הוא יקבל רכיב זה פעמיים. בנסיבות אלה, ועל מנת להביא לפתרון הקשיים שתוארו, מוצע לקבוע באופן ברור, כי כאשר בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה, יהיה זה הסכום הכולל, ועליו לא ייווסף סכום מע"מ". פסיקת שכר טרחה בשיעור כולל של 15.08% מסכום הפיצויים, הכולל את רכיב המע"מ ששולם לעורך הדין, אינה מפרה ולו אחד מבין שלושת הטעמים דלעיל העומדים ביסוד תיקונה של תקנה 512(ג): מאחר שנפסק סכום כולל ברור ולו מטעם זה שהנפגע לא צריך להוציא חשבונית למבטחת ולא צפויות בעניין זה כל התדיינויות סרק; הנפגעים בתביעות מסוג זו שלפנינו הם אנשים פרטיים ולא המדינה; הנפגעים בתביעות אלו הם מתדיינים פרטיים שאינם מקזזים מס תשומות ומכאן שפסיקת סכום כולל לא תזכה אותם פעמיים בסכום כלשהו. מן העבר האחר, פסיקת שכר טרחה בשיעור 15.08%, הכולל את רכיב המע"מ, מעוגנת בסמכותו הכללית של בית המשפט להושיט סעד על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר דומה שלא ניתן לשללה בחקיקת משנה כדוגמת תקנה 512(ג), והיא אף מגשימה את עקרון היסוד של פסיקת הוצאות ריאליות בכפוף לבחינת סבירותן, מידתיותן והכרחיותן, כפי שגובש בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת ובסעיף 13 להנחיות נשיא בית המשפט העליון מיום 1/11/10, הקובע: "בקביעת שיעור שכר טרחת עורך הדין ייפסק ככלל שכר טרחה ריאלי (שהוצא בפועל) ובלבד שמדובר בשכר טרחה הכרחי, מידתי וסביר בנסיבות העניין". יוטעם כי בענייננו אין מחלוקת ששכר טרחה בשיעור כולל של 15.08% הוא הכרחי, מידתי וסביר, שהרי השיעור קבוע בדין ונגבה ככזה כדבר שבשגרה ומימים ימימה. ג. פסיקת שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ הולמת היטב את הסיפא לדברי ההסבר הנ"ל לתיקונה של תקנה 512(ג): "בנסיבות אלה, ועל מנת להביא לפתרון הקשיים שתוארו, מוצע לקבוע באופן ברור, כי כאשר בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה, יהיה זה הסכום הכולל, ועליו לא ייווסף סכום מע"מ". רואים אנו, כי נסח דברי ההסבר עצמו מציע לפתור את הקשיים שתוארו בטכניקה של פסיקת "הסכום הכולל" של סכום שכר הטרחה, היינו, בפסיקת סכום אחד המגלם בתוכו גם את מרכיב המע"מ (ששולם מכוח הכללים). התיבה שבסיפא לתקנה: "ועליו לא יווסף סכום מע"מ", אינה גורעת מהאמור לעיל, שכן כל מטרתה אינה אלא להבהיר שהצד המשלם את שכר הטרחה אינו נדרש להוסיף על הסכום הכולל סכום מע"מ נפרד . ד. פסיקת שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ אף מעוגנת היטב בנוסחה של תקנה 512(א), המסמיכה את בית המשפט לפסוק שכר טרחה והוצאות משפט "כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל". אכן, בהתאם למצוותה של תקנה 512(ג), על סכום זה, היינו, על הסכום הכולל, "לא ייפסק" (על ידי בית המשפט) ו"לא יווסף" (גם בהעדר אמירה כלשהי של בית המשפט) סכום נוסף של מע"מ. ה. ראיה נוספת לכך שסכום המע"מ שמשלם הנפגע לעורך דינו בהתאם לכללים מהווה שכר טרחה מנקודת ראותן של התקנות, מוצאים אנו בתקנה 512(ג) בנוסחה הקודם: "פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א) יווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף שמשולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת;  לענין תקנות אלה, דינו של הסכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק". נוכח דברי ההסבר לתיקון תקנה 512(ג) אין סיבה להניח, כי תפיסה זו עברה מן העולם עם התיקון. תכליתו של התיקון לא הייתה אלא לקדם את פניהם של שלושת הטעמים המעשיים שפורטו בדברי ההסבר, ואין בו כדי לשנות את היותו של החזר רכיב המע"מ ששילם הנפגע לעורך דינו (על פי הכללים) חלק בלתי נפרד משכר הטרחה הנפסק לזכותו על ידי בית המשפט (על פי התקנות). ו. אנו סבורים, אפוא, כי במסגרת פסיקת שכר טרחה לנפגע על פי תקנה 512(א), אין מניעה לזכותו בשכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ ששילם לעורך דינו, ובענייננו, ב-15.08% מסכום הפיצויים. בה בעת ובהתאם לתקנה 512(ג) חייב בית המשפט להימנע מפסיקתו של סכום נוסף בגין מע"מ (כפי שעולה מהתיבה "לא ייפסק"), ופסיקת סכום כולל לא תקים לצד המפסיד חובה להוסיף מע"מ לסכום הכולל (כפי שעולה מהתיבה "לא יווסף"). ז. מאחר שפסיקת שכר טרחה של 15.08% מסכום הפיצויים, המבטא מנקודת ראותן של תקנות 512(א) ו-(ג) את שכר הטרחה הכולל שבו נשא הנפגע, מעוגנת היטב בדברי ההסבר לתיקון ובלשונה של תקנה 512(א), מגשימה היטב את תכליתו של התיקון לתקנות ומתחייבת מעקרונות יסוד, אין מדובר כל עיקר ב"התרסה" כלפי מחוקק המשנה או ב"התחכמות". 6. סוף דבר: החלטתו של בית משפט קמא לפסוק למשיבים שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ מפרה את תקנה 512(ג) ואת הלכת בוקעי ואינה יכולה לעמוד. האפשרות לפסוק לנפגע כעסקינן שכר טרחה הכולל את רכיב המע"מ, בסכום כולל של 15.08%, לא נדונה בעניין בוקעאי באופן נפרד ומובחן, אך מאחר שנזכרה שם ובסופו של דבר התבקש מחוקק המשנה לתת את דעתו על הסוגיה, אפשר להניח שנשללה ולו במשתמע, אם כי תיתכן אולי גם פרשנות אחרת. בנסיבות העניין ראינו להחמיר עם עצמנו ולהימנע מתיקונו של פסק דינו של בית משפט קמא על ידי פסיקת סכום כולל כאמור. הערעור בנושא שכר הטרחה מתקבל אפוא. שכר הטרחה שנפסק למשיבים יעמוד על 13% בלבד ופסק דינו של בית משפט קמא יתוקן בהתאם. בגדר המוסכם, אין צו להוצאות בערעור. עורך דיןתאונת דרכיםערעורשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה