קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שלילה לחצי שנה: .1בפני ערעור על החלטת רשות הרישוי לפסול המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים בגין העובדה שהורשע בתקופה הקבועה בתקנות בעבירות תעבורה ובעקבות הרשעות אלה נרשמו לחובתו 44נקודות. בכתב הערעור נטען כי ההחלטה אינה מנומקת כראוי, נהיגתו של המערער אינה מסוכנת לציבור. המשיב הפעיל הסמכות הנתונה לו תוך חריגה מתחום הסבירות ובשרירות מבלי לבדוק אם היא תואמת את המציאות. המערער כפר בהרשעותיו הקודמות ולחילופין טען כי ההחלטה פוגעת בזכות היסוד שלו שלא להענש פעמיים, הן בהליך הפלילי והן בהליך המנהלי. בנוסף טען המערער כי ההחלטה פוגעת בחופש העיסוק שלו שכן משמש הוא כמנכ"ל של מפעל תעשייתי בנתיבות, הידוע כאיזור מוכה אבטלה. הצדדים הגיעו להסדר לפיו יפנה המבקש למשטרת ישראל ויקבל את כל הדוחות המהווים את הבסיס להרשעותיו על מנת שיוכל לשקול עמדתו ולאחר מכן הוריתי על הגשת סיכומים. בסיכומיו זנח המערער חלק מנימוקי הערעור והתמקד בשלוש טענות עיקריות: א. חוסר הנמקה. ב. פגיעה בזכות היסוד. ג. היעדר סמכות מפורשת. .2חוסר הנמקה: ב"כ המבקש סבור שההודעה בדבר הפסילה המנהלית אינה מנומקת כנדרש בהוראות סעיף 51לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - .1961 סעיף 51נושא כותרת של פסילה מטעמי כושר וקובע כי "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה,.... אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". ההנמקה הנדרשת בסעיף זה מתייחסת ספציפית לכושר נהיגה לקוי ולתכלית זו בלבד, להבדיל מסעיף 69א', שכותרתו ניקוד בעבירות תעבורה שדן באמצעי תיקון לאותם נהגים שצברו נקודות והוא בא בנוסף לכל עונש שמוטל על ידי בית המשפט. טענת המערער לענין היעדר הנמקה לא מתייחסת להיעדר הנמקה לענין הפסילה אלא להיעדר הנמקה מדוע נקט המשיב אמצעי ספציפי של פסילה לתקופה של ששה חודשים ולא אחד האמצעים האחרים המפורטים בתקנה 549(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א - .1961 לגופו של ענין, ההודעה לענין הפסילה מנומקת ומפורטת וזו לשונה "החלטתי זו ניתנה לאחר שהורשעת בתקופה הקבועה בתקנות בעבירות תעבורה ובעקבות הרשעותיך נרשמו לחובתך מספר הנקודות כמפורט לעיל, לפי שיטת הניקוד, ולאחר שניתנה לך הזדמנות להשמיע את טענותיך ולהביא את ראיותיך בפני, הוזמנת לסור למשרדנו ולא התייצבת" ובראש ההודעה מופיע שהמערער צבר 44נקודות. באשר לטענה שלא נשקלו אמצעים אחרים - תקנה 549דנה בכלל אמצעי תיקון. תקנה 549(ה) קובעת כי "בעל רשיון נהיגה שלחובתו נרשמו בתקופת הסיכום בכרטיסו יותר מעשרים נקודות ייפסל מהחזיק ברשיון הנהיגה שלו לתקופה של ששה חודשים". וכך פעל המשיב עת פסל את המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים. נכון שבתקנה 549(ו) נקבע "כי .... רשות הרישוי רשאית מטעמים שתרשום בהחלטתה להטיל על בעל רשיון נהיגה כאמור אמצעי תיקון אחר במקום אמצעי תיקון שנקבע בתקנה זו או להוסיף על אמצעי התיקון שנקבע כאמור", ומלין המערער שרשות הרישוי לא נימקה מדוע לא פעלה כך. השימוש בתקנה 549(ו) הוא בשיקול דעת רשות הרישוי ומשבוחרת היא לעשות שימוש בסעיף זה עליה לנמק ההחלטה, אך משאינה מפעילה את שיקול הדעת אלא פועלת על פי האמור בתקנות אין עליה לנמק מדוע בחרה לפעול על פי לשון התקנה אלא לנמק לגופו של ענין. הבחירה בתקנה 549(ה) על ידי רשות הרישוי אינה פגם בשיקול הדעת לאור 44הנקודות שצבר המערער, כאשר תקנה 549(ה) מורה על פסילת רשיון הנהיגה כשמדובר כבר ב- 20נקודות וכאשר נפסל המערער לתקופה של ששה חודשים בגין 44נקודות לא ראיתי את שיקול הדעת הפסול עת בחרה רשות הרישוי להשתמש על פי סמכותה בתקנה 549(ה). אין מקום ואין צורך לנמק מדוע לא ננקטו אמצעים חליפיים כאשר מנומקת ההחלטה בצורה פוזיטיבית מדוע נקטה רשות הרישוי בצעד הפסילה. .3הפגיעה בזכויות היסוד: ב"כ המערער סבור כי הפקעת רשיון הנהיגה של המערער יש בה משום פגיעה בזכות יסוד מוגנת של המערער וזאת בהסתמך על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ושלילת רשיון הנהיגה הוא פגיעה בזכותו הקנינית. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 10כי אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד, מאחר ופקודת התעבורה ותקנותיה קודמות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אין לבית המשפט סמכות לבטל את התקנות ולכל היותר יש לפרש את התקנות לאור חוקי היסוד ולבדוק אם יש בתקנה כדי לפגוע בזכותו הקנינית של המערער. כל ענישה היא פגיעה בזכות הבסיסית של אדם, אך על מנת לאפשר קיום בחברה של ערכים מנוגדים, מחד להגן על זכות הפרט ומאידך להגן על אינטרס הציבור מהפגיעה העבריינית. אין מנוס מענישה הפוגעת לעתים בזכות היסוד של הפרט ולכן באה ההוראה בסעיף 8בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לאזן בין האינטרסים השונים וקובעת שפגיעה בזכות החירות מותרת רק אם היא מעוגנת בחוק, הולמת את ערכי המדינה, תכליתה ראויה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. לענין זה ראה בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ. מדינת ישראל, פד"י נ' (2), עמ' 769, בעמ' 773ובש"פ 2864/95 עפיף אבו ג'ומעה נ. מדינת ישראל דינים עליון, מא .27 בעמ"מ 4/94 מיכאל בן חורין נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ח (5), עמ' 329נקבע בסעיף 6, ע"י כב' השופט דב לוין "... כלל ערכי זה, שיש לברך עליו להשתבח בו אינו החלטי עד כי ימנע לגמרי ללא שיור אפשרות של שלילת חירותו של אדם. החוק עצמו, בסעיף 8, מאזן הדברים בכך שהוא רואה אפשרות של פגיעה בזכויות לפי חוק יסוד זה, אולם ליכולת הפגיעה הזו הוא קובע סייגים... הווה אומר שיתכנו גם יתכנו מקרים שבהם מותר יהיה לשלול חירותו של אדם ובלבד שיתקיימו הדרישות המאזנות הנ"ל. האמור בזה נועד לשמש סכר בפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח המוגנות על פי חוק זה... כלל זה בדבר היכולת לבטל את תקפו של חוק כנ"ל אינו חל על חוקים שנתקבלו כדין ערב תחילתו של חוק היסוד וזהו שנאמר בסעיף שמירת הדינים - הוא סעיף 10שבחוק היסוד". בסעיף 5לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נקבע כי אין נוטלין ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר או בכל דרך אחרת. באיזון בין הזכות להחזיק ברשיון נהיגה של הפרט לבין האינטרס של כלל הציבור גובר האינטרס של כלל הציבור ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, שלילת רשיון נהיגה לאדם לו 44נקודות תעבורה אשר באה לאחר שהמערער הורשע בבית המשפט אינו סוטה מהוראות פיסקת ההגבלה אשר בסעיף 8לחוק. הדין מאזן בין הצורך בשמירה על שלום הציבור לבין זכות האדם לחירותו ו/או לקנינו. פסילת המערער באה לשמור על שלום הציבור מחד ומאידך אכן יש בה פגיעה והיא מגבילה את זכותו של המבקש, אך לתכלית ראויה במידה שאינה עולה על הנדרש. הוראות פקודת התעבורה אינן חורגות מהמגבלות שקבע המחוקק בסעיף 8לחוק כיוון שבאו להסדיר ענישתם של נהגים עבריינים ולהגן על כלל הציבור ובאיזון בין אינטרס המערער לאינטרס כלל הציבור גובר האינטרס של כלל הציבור. אל לנו גם לשכוח שאמצעי התיקון הינם חלק מאמצעי הענישה וזאת לאחר שהמבקש כבר הורשע בביצוע העבירה ומשמורשע אדם וזה חלק מאמצעי הענישה אין בכך פגיעה בחוק יסוד. השלטת סדר בתחומי התעבורה וענישה ראויה תואמים את ערכיה של מדינת ישראל ותכליתם היא תכלית ראויה, השאלה האם אין כאן מידה העולה על הנדרש, הענישה למי שנענש בדרך כלל היא מעבר למידה הדרושה בפן האישי הנוגע אליו, אבל זה חלק מאיזון האינטרסים של קיום חברה נורמטיבית. לפיכך הענישה של שלילת רשיון נהיגה אינה חורגת מפיסקת ההגבלה שבסעיף 8לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ההסתמכות על חוק יסוד חופש העיסוק לא תהיה לעזר למבקש כיוון שבשלילת רשיונו אין הגבלה של חופש העיסוק, יתכבד וישכור שירותיו של נהג וימשיך בעיסוקו או יתכבד ויסע בתחבורה ציבורית, שאם לא נאמר כן לעולם לא ניתן יהיה לשלול רשיון נהיגה של נהג עבריין שמתפרנס מנהיגה, המערער אינו מתפרנס מנהיגה ורצונו להגיע לעבודתו בנתיבות יש לה פתרונות רבים ולאו דווקא כאשר המערער הוא זה שיושב מאחורי ההגה ונוהג. .4היעדר סמכות מפורשת: טוען המערער כי בנוסח התקנה 549(ה) אין הסמכה מפורשת לרשות הרישוי להפעיל את אמצעי התיקון כפי שנקבע בתקנה זו והיה על המחוקק, אם רצה להטיל זאת על רשות הרישוי לציין זאת מפורשות כפי שעשה בתקנות 549(ב), (ג) או (ו). נכון שתקנה 549(ה) על פיה נפסל המבקש מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים אינה נוקבת בשמה של רשות הרישוי שהיא זו הרשאית להפעיל הסמכות אך תקנה 547(ג) קובעת שרשות הרישוי היא זו שקובעת את אמצעי התיקון על פי תקנה 549ובנוסף, כל סעיף 549דן באמצעי תיקון הננקטים על ידי רשות הרישוי וברור שהכוונה לרשות הרישוי ואין צורך בציון מפורש או הסמכה מיוחדת כיוון שזו קיימת ממילא מכח תקנה 547(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - .1961 סוף דבר - הערעור נדחה. אני מחייבת את המבקש לשלם למשיבה הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום של -.000, 4ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה