קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על חוב שהצטבר בחשבון עו"ש: השופט א. ואגו : לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע ( כב' השופט ג. גדעון), שבו התקבלה תביעת הבנק, המשיב, לחייב המערערים בתשלום חוב שנצבר בחשבון העו"ש, שניהלה מערערת 1, בסניף המשיב ברהט, והמערער 2 ערב לו. הגם שהחוב, לפי חישובי הבנק, עמד, כולל ריבית, על למעלה מ 8.5 מ' ₪, הועמד סכום התביעה, משיקולי אגרה, על 1.5 מליון ₪, וזהו הסכום שבהתקבל התביעה, חויבו המערערים בתשלומו, בתוספת ריבית הנגבית ע"י הבנק, מיום הגשתה, וכן חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט בשיעור 60,000 ₪. השתלשלות העניין אינה שגרתית, ביחס לתביעות המוגשות בידי בנקים כנגד לקוחותיהם, ואף הטענות המועלות בערעור נחזות כנושאות אופי ייחודי. עם זאת, כפי שנראה להלן, בעיקרו של דבר, הכלים ה"ערעוריים" הרגילים, והנקוטים בידינו, מאפשרים הכרעה יחסית פשוטה. הבנק המשיב, הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים, ונגד ערב נוסף, עוד בשנת 1994. הוטלו עיקולים אצל צדדים שלישיים, להבטחת סכום התביעה, והחל להתנהל בין הצדדים מו"מ, שבמהלכו העבירו המערערים סכומים שונים למשיב ע"ח החוב (בין היתר באמצעות הסדר עם צד ג', עריית רהט, שהחזיקה כספים המגיעים למערערת). כמו כן, השיבו המערערים לבנק שתי ערבויות בנקאיות שסכומיהן נכללו בתביעה (שעמדה על כמליון ₪). נחתם הסכם פשרה (ביום 30.3.95), שקיבל תוקף פס"ד, ובמסגרתו הועמד סכום החוב על - 599,977 ₪. כמו כן, נקבע בהסכם, שקיימת התחייבות בגין ערבות בנקאית שהנפיק הבנק, וסכומה 110,576 ₪. החובות הללו ,כך הוסכם, יראו כמסולקים, כפוף למילוי התחייבויות שנטלו על עצמם המערערים: תשלום 100 אלף ₪ בתוך 15 יום, ונטילת הלוואה שהבנק העמיד לרשותם, בגובה 350 אלף ₪, אשר תפרע, בצירוף ריבית, ב- 12 תשלומים. עוד הוסכם, שהערבות הבנקאית תוחזר לבנק בתוך 12 חודשים. לאחר ביצוע התשלום החד פעמי דנן, והקמת ההלוואה, שעליה סוכם, הפרה המערערת את המוסכם, באי פירעון של החזרי ההלוואה, והבנק נקט בהליכי הוצל"פ. או-אז פנו המערערים (בשנת 1999) בתובענה לביהמ"ש המחוזי בב"ש (ת.א. 7043/99 בפני כב' ס.נ., כתוארו אז, ב. אזולאי), על מנת שיוצהר על ביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף פס"ד, ועל כי פרעו מלוא חובם לבנק. זאת הכיצד? כמסתבר - חיבור הסכומים שקיבל הבנק ע"ח החוב, למן 1994, כולל התשלום החד פעמי של 100 א' ₪, הגיע לכ- 600 א' ₪. כזכור - הועמד החוב, לצורך פשרה, על סכום כמעט זהה. בנוסף - הסתבר, שבחישוב החוב, בשעתו, נפלה טעות אצל הבנק, והערבות הבנקאית בסכום 110,576 ₪, חושבה פעמיים. היא נכללה בחוב שנקבע, הגם שיוחדה לה תניה נפרדת - החזרתה בעין לבנק, בלא שתיפרע. מכאן, שלעת חתימת הסכם הפשרה, גובה החוב ה"נכון" היה נמוך כדי סכום זה ביחס למה שננקב. לשיטת המערערים, עלה, כי פרעו מלוא החוב ה"נכון", ואף לא היו חייבים להחזיר ההלוואה שהועמדה להם. יוצא, שהם טעו, או הוטעו, ביחס לנתונים האמיתיים, לעת כריתת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי, הגם שקבע שהמערערים הוטעו בעניין גובה החוב, וטעו בכל הנוגע לסכום אותו התחייבו לשלם לפרעונו, נמנע מלהורות על ביטול הסכם הפשרה בכללותו, והורה על מודיפיקציה שלו, תוך התאמה וחישוב מחדש של החוב המקורי ה"נכון", הפחתה הימנו של התשלומים שבוצעו, והעמדת ההלוואה אך על היתרה המתקבלת - 267,064 ₪. (להלן, לשם הנוחות - "פסה"ד המחוזי" ) אולם, משהמערערים לא השלימו עם פס"ד זה, והגישו עליו ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 690/04), , התקבלה עמדתם המשפטית, והוחלט כי בהיעדר גמירות דעת, לעת חתימת הפשרה, לא היה מקום לתיקון ההסכם והתאמתו, ע"י ביהמ"ש, אלא ראוי להורות על בטלותו של ההסכם מכל וכל, וחזרה למצב הדברים של ערב כריתתו. לקביעה זו של כב' ביהמ"ש העליון, נלוו הוראות אופרטיביות, שבעקבותיהן הוגשה תביעה חדשה, מטעם הבנק, זו שפסק הדין בה, הוא נשוא הערעור כעת. הבנת האמור בפסה"ד של ביהמ"ש העליון, דברים ברורים, שאינם טעונים "פרשנות יצירתית", כפי שאולי מנסים המערערים להקנות להם, היא גם המפתח, ונקודת המוצא, לצורך הדיון בערעור הנוכחי (להלן, ולשם הנוחות, תכונה הכרעת כב' ביהמ"ש העליון "פסה"ד העליון" ). נאמר בפסה"ד העליון (מפי כב' השופט, כתוארו אז, א. גרוניס), כי: "הואיל ולא היתה גמירות דעת, ראוי לקבוע את דבר בטלותו של הסכם הפשרה. כמובן, שעם ביטול ההסכם מתבטל אף פסק הדין שנתן לו תוקף. בדרך זו יוחזרו הצדדים למצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה והבנק יוכל לתבוע את יתרת החוב שבחשבון. כמובן, שלענין ההתחשבנות בין הצדדים יש להפחית את כל התשלומים ששילמו החייבים על חשבון החוב, כולל התשלומים ששילמו להחזר הסכום של 350,000 ₪. אין טעם לחדש היום את ההליך בו פתח הבנק בשנת 1994. הבנק רשאי להגיש תובענה חדשה על פי האמור לעיל. לעת הזו ובהנחה שהבנק יגיש תובענה תוך 45 ימים מהמצאת פסק דין זה, אין חובה על הבנק להשיב את הסכום של 100,000 ₪ ואת הסכומים הנוספים ששולמו על חשבון החזר ההלוואה עד להכרעה בתובענה". פועל יוצא מפסק דין זה, על הוראותיו, הוגשה התביעה, נשוא הערעור, וכפי שצוין, משיקולי הבנק הועמד סכומה על פחות מחמישית מהסכום אשר על פי חישובי הבנק היה מגיע, יחד עם הריבית, בהינתן "יתרת החוב שבחשבון" בנקודת הזמן הרלוונטית ל"מצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה", כפי לשונו של פסה"ד העליון. בית משפט השלום דחה, אחת לאחת, את טענות ההגנה שהעלו המערערים בפניו, ואת הכרעותיו בסוגיות אלה, מעמידים הם כעת, לביקורת ערעורית. הטענות שיש ליתן עליהן הדעת, לטעמי, הן אלה, שבמישרין, או אף בעקיפין, נוגעות לממשק המשולש שבין פסה"ד המחוזי - פסה"ד העליון - התביעה החדשה, כפי שהתבררה בפני כב' השופט ג. גדעון. טענה במישור אחר, שעניינה נכונות חישובי הריבית, כפי שערך הבנק, בשל כך שכביכול הופרה הבטחה להקצות למערערת מסגרת אשראי בחשבון, בריבית נמוכה יותר, ואשר נדחתה, עובדתית, משנקבע שלא הוכחה, שוב אינה נטענת כעילה לערעור, ומשנזנחה - התייתר הצורך לעסוק בה. עוד "קבוצת טענות" עוסקת בקביעות עובדתיות מובהקות, של בימ"ש קמא, ובמסקנותיו, שבשלן נדחתה גרסת המערערים, ביחס למספר סכומים ספציפיים שכנטען היה מקום לנכותם מסך החוב הכולל. הטענות נדחו משלא בוססו ראייתית כראוי, ומשהעובדות שהוצגו לא עמדו במבחן המציאות. לא רק שעסקינן בקביעות עובדתיות מובהקות ומנומקות היטב, שאין ערכאת הערעור, כידוע, מתערבת בהן, אלא בנסיבות יוצאות דופן (שאינן בנמצא), אלא, אף יוער, שהסכום המצטבר של האמור, המגיע אך במעט מעבר ל 100 אלף ₪, אין בו להושיע למערערים, אפילו יהפכו הקביעות על פיהן, ואף לאחר הוספת ריבית בנקאית, וזאת - בהינתן העמדת סכום התביעה בפועל על פחות מחמישית החוב המלא (כ- 8.5 מ' ₪). מכאן, איפוא, יש להזקק לטענות המהותיות, אלה הנוגעות לממשק המשולש שצויין. הנחת המוצא של המערערים, לעת הדיון בבימ"ש קמא, וביתר שאת בהליכי הערעור כעת, הינה, שהגם שפסה"ד העליון הורה על ביטול פסה"ד המחוזי, ועל בטלות הסכם הפשרה שנדון שם, אין לראות בכך משום ביטול ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, ולהיפך- אלה נחשבים "פסק דין החלוט, המהווה נקודת מוצא להליכים אלה..." (סעיף 3 לסיכומי עו"ד קינן בפנינו). על פי שיטה זו, משמעות נפקות פסה"ד המחוזי הינה קביעה חלוטה, ביחסים שבין הבנק למערערת, על כי הבנק פעל, במו"מ לפשרה, תוך הטעיית המערערים, ובחוסר תום לב, ולחלופין ברשלנות. מחדליו לא רק שהביאו להטעיית המערערים באשר לגובה החוב לאשורו, כי אם הביאו להתמשכות הליכי ברור המחלוקות שבין הצדדים. מכאן - שאין לפסוק לבנק, בכל מקרה, את הריבית החוזית הגבוהה, בגין השנים הארוכות שחלפו, אלא הפרשי הצמדה וריבית רגילה כחוק, וזה בלבד. עוד נטען, כי עוד טרם התגבשות הסכם הפשרה, שבוטל, הושגה הסכמה, שיש לה קיום עצמאי ותוקף נמשך, על "הנחה", כלומר הפחתה מבסיס החוב, בשיעור 170,000 ₪. להוכחת האמור, שאין לו אישוש בכתב, הסתמכו המערערים על עדותו של מר ט. אלקרינאוי, שבשעתו שימש מנהל סניף הבנק המשיב, כפי שנמסרה בהליך בפני כב' השופט אזולאי. עד זה לא הועד בפני בימ"ש השלום בהליך המאוחר יותר. לשיטת המערערים ניתן למצוא בפסה"ד המחוזי עיגון לכך שביהמ"ש אימץ תיזה זו, וקבע אותה כממצא, ולפיכך "קביעה שיפוטית זו, שהתבססה על חומר הראיות, הפכה לקביעה שיפוטית חלוטה, והיא לא בוטלה או שונתה על ידי ערכאת הערעור, אשר הגיעה למסקנה משפטית שונה, אך לא לקביעות עובדתיות שונות" (סעיף 15 לסיכומים). ברי, כי אם נזכור, שמדובר בחוב שהחל להתגבש לפני קרוב ל- 20 שנה, המשמעות הכספית המצטברת של קבלת שתי טענות אלה, היא משמעותית ביותר. הן הפחתה ניכרת של בסיס החוב, והן "נטרול" רכיב הריבית ההסכמית הגבוהה, ריבית הפיגורים הנצברת ומצטרפת אל החוב כל העת. בימ"ש השלום דחה את שתי הטענות הללו, מכל וכל, ובנימוקיו לכך, כפי שארחיב להלן, לא מצאתי כל משגה. בהמשך הדברים, אוסיף ואטעים בדבר השגגה שנפלה אצל המערערים בבסיס "הנחת העבודה" שלהם אודות נפקותו הנטענת של פסה"ד המחוזי, כיום, לאחר ביטולו בערכאת הערעור. באשר לשיעור הריבית, שבו יש לחייב המערערים, נפסק כי לא הוכח שהתנהלות הבנק היתה נגועה בחוסר תום לב, או אף בתרמית. מדובר בטעות בתום לב מצד הבנק, עת חישב את הערבות הבנקאית פעמיים. לעניין זה - בידי המערערים רק סברות והשערות, והנטל לבסס הנטען ולשכנע באמיתותו - לא הורם. לא הוכח חוסר תום לב, מצד הבנק, גם בשלב ניהול ההליכים והתמשכותם, ולהיפך -המערערים תרמו לכך בעמידה על טענות הגנה, שלא התקבלו בסופו של יום. מכאן - לא נמצאה עילה למנוע מהבנק המשיב את הריבית ההסכמית שהוא זכאי לה. באשר לאותה "הנחה", כביכול, בין שמועדה קודם למו"מ על הסכם הפשרה שבוטל (ואז אפשר שהביטול לא גרע מתוקפה), ובין שנעשתה, לכאורה, במסגרת המו"מ (שאז ספק אם היא עודנה רלוונטית), כך או כך, נפסק שהדברים לא הוכחו כלשהו בראיות קבילות. מר אלקרינאוי לא העיד על כך במשפט השני (נשוא הערעור כעת), ועדות, מכלי שני, של המערער על כך, ועל מה שמסר לו מנהל הסניף בדבר ההנחה, אינה קבילה ואינה נושאת משקל ראייתי. בנוסף - המערערים חדלו באי הבאת עדים זמינים נוספים לאישוש גרסתם, אלה ששמם עלה בהקשר זה, ואף נמצאו "ראיות נסיבתיות" לכך שאפילו המערערים לא גרסו, בזמן אמת, ש"הנחה" כזו ניתנה להם טרם המו"מ לפשרה. עוד הוסיף בימ"ש קמא וציין, שככל שמדובר על הפחתה של מקצת החוב בגדר קביעת הסכום המוסכם לצורך הפשרה מ 3/95, הרי, עם ההצהרה על בטלות הסכם הפשרה שוב אין תוקף לויתור על מקצת החוב. כאמור, לאור נימוקים אלה, דחה בימ"ש השלום את שתי הטענות המרכזיות של המערערים, וכעת הם שבים ועותרים לאימוצן, בפנינו, ולהתערבות בקביעות ובמסקנות אליהן הגיע כב' השופט ג. גדעון. אקדים ואומר - לטעמי לא נפלה כל שגגה מלפני בימ"ש השלום. אין דופי בקביעה שהתשתית העובדתית שהונחה על ידי המערערים לא ביססה, כלשהו, את הטענות הללו, ושנטל ההוכחה לא הורם, והמסקנה הנגזרת מכך - דחיית הנטען - התבקשה מהאמור. כבר מכאן, ועל פי כללי ההתערבות הנקוטים בהליך הערעורי, ראוי להורות על דחיית הערעור, באשר קביעות הערכאה הדיונית ביחס להרמת נטל הראיה והשכנוע בפניו, איתנות הראיות ומשקלן, ונפקות אי-העדת עדים מהותיים, שניתן היה להביאם, אינן מאלה שנוטים להתערב בהן, וכאמור - אף לגוף הדברים, אין דופי במה שנפסק ובנימוקי בימ"ש קמא. עם זאת, מצאתי לנכון להוסיף ולחדד בנוגע לטעות שאליה נתפסו המערערים באשר ל"הנחת העבודה" שביסוד טיעוניהם, ועניינה - הממשק בין פסה"ד המחוזי, פסה"ד העליון, שביטל אותו, ובינם לבין ההליך החדש - התביעה השניה בפני בימ"ש השלום. אין קיום לאותו "יצור כלאיים" שהמערערים יצרו, בדמות פסה"ד מחוזי שבוטל, ועם זאת, לשיטתם, לא רק שממשיך להתקיים, אלא שממצאיו הפכו להיות "פסק דין חלוט", בניגוד למסקנה המשפטית, שרק היא בוטלה בערכאת הערעור. מעת שפסק דין בוטל, ללא סייג, ובלשון ברורה ופשוטה, במסגרת דיון בערכאת הערעור - הוא מבוטל על כל חלקיו ונפקויותיו. אין הצדדים חופשיים לעצב מחדש את פסק הדין שבערעור על פי פרשנות יצירתית כלשהי מטעמם. יהיו טעמי הביטול אשר יהיו, ואף אם אין עניינם בדיות או בנכונות הקביעות העובדתיות, הרי, הביטול אוצל על כל חלקי הפסק, לרבות אותן קביעות. מקום בו, כמו כאן, נפתחה הדרך להגשת תביעה חדשה, יש להוכיחה לכל דבר ועניין, בדרך הרגילה, ואין אפשרות להסתמך על ראיות ועדויות שהובאו בהליך קודם, שפסק הדין בו בוטל, ואף לא על קביעות וממצאי ביהמ"ש, באותו הליך, כפי שנעשו. כך הוא גם ביחס לניהול הגנת הנתבעים, והבאת ראיות לגרסתם, באשר לאותם עניינים שהנטל להוכיחם הוא עליהם. גישה זו מתחייבת מתוך החתירה לוודאות משפטית ולמנוע תקלות קשות. אין להלום מצב דברים שבו פס"ד שבוטל בעצם יוסיף לעמוד בתוקפו, לפחות חלקים הימנו, כאשר כל צד יוכל לטעון בדבר זהות הרכיבים שלטעמו נותרו על כנם, ורעהו יוכל לחלוק. בענייננו, פסה"ד העליון ברור ואינו סובל כל פרשנות אחרת מלבד הפשט הנקוב בו ועל פניו. נאמר שם (פסקה 5 לפסה"ד מיום 5.6.06), כי "הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, ונקבע כי הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף מתבטלים". לכך נוספה הוראה אופרטיבית, על כי "... יוחזרו הצדדים למצב שקדם לעריכת הסכם הפשרה והבנק יוכל לתבוע את יתרת החוב שבחשבון", ולאחר שניתנו הוראות מדויקות בדבר בסיס החישוב, כולל נקיבת סכומים, אף חזר והורה ביהמ"ש העליון כי "הבנק רשאי להגיש תובענה חדשה על פי האמור לעיל". אותה "תובענה חדשה", אין צריך לומר, יש לנהל ולהוכיח עילתה, כמו גם לבסס טענות ההגנה, לפי העניין, בדיוק כפי הנעשה ביחס לכל תביעה רגילה המוגשת בפני בימ"ש אזרחי. אין קיצורי דרך ואין אפשרות לעשות שימוש בפסק דין קודם שבוטל, ובראיות שהוגשו בהליך ששוב אין לו תוקף ונפקות. חריג לכך, כמובן, אם דברים נעשים בהסכמה הדדית, שאושרה ע"י הערכאה הדיונית הרלוונטית. לא זו הסיטואציה בענייננו. לפיכך, נכונה ומוצדקת קביעת בימ"ש השלום בענייננו, שדחה הניסיון להסתמך על עדות שניתנה בפני ביהמ"ש המחוזי, בשעתו, ולחלופין, על הקביעות והממצאים שבעקבות אותה עדות, כפי שנעשו בפסק הדין שלימים בוטל. נקל להבין את אכזבת המערערים מכך, שבעצם זכו ב"ניצחון פירוס", ושכר מאמצם להביא לביטול הסכם הפשרה ההיסטורי ופסה"ד המחוזי - יצא בהפסדו. אפשר, שלו נותרה על כנה המודיפיקציה שערך כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) אזולאי, בהסדר הפשרה מ- 1995, כי אז סכום החוב שהושת על המערערים היה קטן בהרבה, מזה הנוכחי. אולם, משבחרו באסטרטגיה מסוימת, שבטווח המיידי זכתה להצלחה לכאורית, והם הצליחו להביא לביטול מוחלט של הסכם הפשרה, ופסה"ד המחוזי שאישר אותו, תוך שינויו, היה עליהם להיערך נכונה, לטווח הרחוק יותר, ולנהל המשפט המחודש תוך ניתוק כל זיקה להליך הקודם שהתבטל. משלא נעשה כך, אין לבוא בטרוניה אל בימ"ש השלום שפסק, כפי שנעשה. מכל האמור, אמליץ לחברותי הנכבדות כי נדחה הערעור שלפנינו, נקיים פסק דינו של בימ"ש השלום, ונחייב המערערים סולידארית, בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 17,500 ₪. יש להעביר העירבון שהופקד לידי המשיב, באמצעות בא-כוחו, על חשבון הוצאות אלה. אריאל ואגו, שופט השופטת ש. דברת- אב"ד אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת נ. נצר: אני מסכימה. נחמה נצר, שופטת חשבון בנקחוב