בתיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 נקבע כדלקמן: "25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". בבואו של בית המשפט לפרש חוזה עליו להידרש ראשית כל לפירוש הטבעי של המילים ובהינתן חוסר בהירות עליו לנסות ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים בע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, עמ' 9 נקבע: " ככל טקסט משפטי, נקודת המוצא לפרשנות החוזה מצויה בלשונו, והיא התוחמת את גבולות הפרשנות. ואולם, נקודת המוצא אינה נקודת הסיום. אכן, הפרשן איננו אך בלשן, ובצד בחינת השפה שבה בחרו הצדדים לעשות שימוש, שומה על בית המשפט להידרש גם לנסיבות החיצוניות אשר ליוו אותו, ועל רקע אותן נסיבות, לבחון, מה היה אומד דעתם של הצדדים במועד שבו נפגשו רצונותיהם ונכרת החוזה. נסיבות אלה מהוות מקור ל"איתורה" של התכלית הסובייקטיבית של החוזה, היא הכוונה המשותפת בעת חתימת החוזה (ע"א 1194/09 נתיבי איילון בע"מ נ' עיריית חולון (לא פורסם, , 16.2.2011); ע"א 9236/03 ברוך מקל בע"מ נ' צח השקעות בע"מ, פ"ד נט(2) 268, 280-279 (2004); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 242-234 (כרך ג', 2003) חוזהמיסיםחוק החוזים