בית המשפט ציין בפסיקתו כי ביסוד היטל ההשבחה עומדת אפוא תכלית של מיסוי על התעשרות כתוצאה מתכנית משביחה, ובאין "עשיית עושר ולא במשפט" (כדברי ההסבר בהצעת החוק) - אין היטל. תכלית זו של החוק היא אבן הפינה בבואנו לפרש את סעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. דהיינו, ההיטל אינו חל על "התעשרות" מושגית שלא הביאה להתעשרות בפועל, והחיוב נוצר בעת מימוש הנאה מהתכנית. במילים אחרות, הרציונל הכלכלי העומד מאחורי היטל ההשבחה הוא שצריך לעמוד גם מאחורי סעיף 4(5) לתוספת השלישית, ועל-פיו חל היטל ההשבחה רק עקב השבחה מעשית ולא עקב השבחה מושגית. מכאן נובע, שאם אוינה תכנית פוגעת בתכנית משביחה שלאחריה, יש לחשב את ההשבחה בין התכנית הראשונה לאחרונה, בלי להתחשב במצב הביניים הנובע מתכנית פוגעת שעברה מן העולם, כלא הייתה. הגישה האמורה יפה כל אימת שלא שולמו פיצויים בשל התכנית הפוגעת. לעניין זה אין כל הבדל אם הזכות לפיצויים התיישנה, או שהיא עדיין שרירה וקיימת. השורה התחתונה היא הקובעת, ולפיה לא התקבל פיצוי על התכנית ששבקה חיים. עם זאת, ברור כי לא ניתן בנשימה אחת להתעלם מן התכנית הפוגעת המאוינת וגם לקבל פיצויים בעטייה, כשבכך יש פיצוי כפול. היטל השבחה