קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג: .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט פ' מרכוס), ב-ת"פ 1189/98, בו הורשע המערער) בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג לפי סעיף 380, בנסיבות המנויות בסעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977(להלן: "החוק"); בשתי עבירות של איומים לפי סעיף 182לחוק, ובשתי עבירות של היזק בזדון לפי סעיף 452לחוק. בגין הרשעתו בעבירות האמורות הושת על המערער עונש מאסר לתקופה של 24חודשים, מתוכם 12חודשים לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירה של אלימות, איומים או היזק בזדון. הערעור מכוון כנגד הכרעת הדין, ולחלופין - כנגד גזר הדין. הערעור על ההרשעה: .2המערער הואשם בכתב האישום בשלושה אישומים שונים: באישום הראשון נטען, כי ביום 27.1.97הוא הטיח מכשיר טלפון בראשה של אישתו (להלן: "המתלוננת"), השליך וניפץ חפצים שונים בדירה ולבסוף אף דחף את המתלוננת בחדר המדרגות. באישום השני נטען כנגדו, כי איים לפגוע ברכושה של המתלוננת. באישום השלישי נטען, כי בליל 18/1/98הוא איים לפגוע בגופה של המתלוננת, הכה אותה באמצעות מטאטא, חנק אותה ולבסוף אף שפך עליה מים - כל זאת לאחר שהשליך ושבר חפצים רבים בדירה. .3המערער לא חלק על הרשעתו בעבירות ההיזק בזדון, במובן זה שבמהלך המריבות הקשות שארעו בינו לבין המתלוננת השליך, מפעם לפעם, חפצים וחלקם אף נשברו. הוא אף לא חלק על הרשעתו בעבירות האיומים במובן זה שבמועד מסויים, בשיחת טלפון או בדרך אחרת, הוא איים על המתלוננת. משכך הם פני הדברים, נפטור עצמנו מן הדיון בעבירות אלו. אולם, הואיל והמערער כפר בעבירות התקיפה שבאישום הראשון והשלישי, נשוב ונסקור בקצרה את טענותיו, עוד בטרם נכריע בערעור שלפנינו. לדבריו, אין לייחס כל משקל לעדות המתלוננת בכל הקשור לעבירת התקיפה שבאישום הראשון מן הטעמים הבאים: זיכרונה רוענן לא אחת על-ידי בא-כוח המאשימה מתוך עדותה במשטרה; בניגוד לאמור בכתב האישום היא טענה במהלך עדותה בבית-המשפט שהמערער דחפה בסמוך למונית שהזמינה ולא בחדר המדרגות; הרופא שבדק את המתלוננת בסמוך לאחר מכן לא ציין, שנמצאו על גופה חבלות כלשהן, למרות שלפי גירסתה בבית-המשפט היא הראתה לרופא את החבלות שעל גופה. באשר לעבירת התקיפה שבאישום השני, שוב טען המערער כי אין לייחס כל משקל לעדותה של המתלוננת, שכן זו נזכרה באותם אירועים קשים של תקיפה באמצעות מטאטא ושל מעשה החניקה רק לאחר שרוענן זיכרונה, ולמרות זאת היא לא זכרה מה קדם למה. עוד טען המערער, שהגב' פלורנס גרנות, אשר הזעיקה את אנשי המשטרה למקום לאחר שיחת הטלפון שניהל עמה, העידה שהלה נשמע דווקא רגוע ואילו המתלוננת היא זו שנשמעה לחוצה, עת צעקה ברקע: "יהיה פה רצח". עדות זו מצטרפת אל האמור בתעודה הרפואית (ת/6), ממנה נלמד, שנמצא שטף דם בזרועה של המתלוננת. דא ותו לא. מקורו של שטף הדם, כך לטענת המערער, הוא בלפיתתו את המתלוננת בזרועה, כך שדווקא שני ממצאים אלה תומכים בגירסתו, לפיה הוא החזיק את המתלוננת בזרועותיה במהלך התפרצותה ההיסטרית. לכך מצטרפים דו"חות הפעולה ת/ 4ו-ת/ 5שנערכו בידי סמ"ר ירון יחזקאל (הוגשו בהסכמה), מתוכם עולה שהלה כלל לא הבחין בחבלה כלשהי נראית לעין על גופה של המתלוננת עת הגיע לדירה, וכן צוינה העובדה שגם לא נמצאו כל שברי מטאטא, למרות שהוא פגש את המערער מחוץ לדירה כשברשותו שקית זבל המכילה את אותם פרטי חפצים שבורים אותם הוא אסף קודם לכן מהדירה. בגין כל הסתירות הללו ובשים לב לעובדה שעסקינן בגירסה אחת אל מול רעותה, ביקש המערער לזכותו, ולו מחמת הספק. מנגד טענה בא-כוח המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. .4לאחר שקלא וטריא, לא מצאנו שיש מקום להתערבותנו בממצאיו וקביעותיו של בית-משפט קמא. להלן נימוקינו: למרות הכחשתו הנמרצת של המערער שהטיח את מכשיר הטלפון שבדירה בראשה של המתלוננת ותקף אותה באמצעות מטאטא (ראו: עמ' 22ש' 18- 22וכן עמ' 24ש' 20), הוא הודה בעבירת התקיפה שבאישום הראשון, לפיה ייתכן שדחף את המתלוננת ליד המונית: "בעקבות ריב שהיה לנו, היא טענה שיש לה כאבים בכף היד, ואני תוך כדי נסיעה הבנתי שיכול להיות שספגה מכה בעקבות הריב ויכול להיות שנוצר נזק, והצעתי לה שתיסע לבית החולים" (ראו: עמ' 25לפרוט' ש' 16-18). ובהמשך: "לא הגעתי למכות בגוף שלה, אני לא יכול לאמר שהגעתי לגוף שלה, זה בדייה ועלילה, מה שאני יכול להודות זה אולי נגרם נזק בידים, זה מה שיכולתי לעשות, זה לא היה נגרם" (ראו: עמ' 25ש' 27- 30לפרוט'). בהתייחסו לעבירת התקיפה שבאישום השלישי, הוא טען: "יכול להיות שנגרמה אלימות מטעם הויכוח והכעס, היא לקחה את היומן האישי, שהחזקתי אותה ביד ומתוך תפישה גם יכול להיגרם איזה שטף דם או שריטה" (ראו: עמ' 22לפרוט' ש' 4-6). ובהמשך: "אני אסביר, חלק ממה שנגרם יכול להיות ממני כתוצאה מן הריב, אבל חלק אחר לא היה קיים ואני לא יודע מי המציא אותו... זה לא אומנות לגרום לעצמה יכול להיות שהיא גרמה לעצמה... מה אני עשיתי החזקתי אותה בידים (העד מצביע על שתי ידיו שמחזיק בקטע שבין המרפק לכתף) זרקתי דברים קיללתי... אני יודע שאני לא הייתי בסדר" (ראו: עמ' 22ש' 10- 17לפרוט'). חיזוק-מה לגבי עבירת התקיפה שבאישום הראשון נמצא בגיליון השחרור (ת/1), שאיננו קריא ברובו, אך הוגש בהסכמה, והוא קובע, בחלקו הקריא בתחתית העמוד, כי: "אין סימנים חבלה חיצונים" (כך במקור), אך ממשיך וקובע: "מתלוננת על כאבי חזה קדמי". אשר לעבירת התקיפה שבאישום השני, נמצא חיזוק של ממש בתעודת הרופא (ת/6), ממנה עולה שבזרוע המתלוננת נמצא "שטף דם בגודל 3X 4ס"מ" (כך במקור) ועל כך אף העיד עורך המסמך, ד"ר זלוטקביץ (עמ' 2לפרוט' ש' 13-28). מסקנתו של בית-משפט קמא, לאור המכלול האמור, הייתה, כי מעשיו אלה של המערער שקולים לכדי חבלה כאמור בסעיף 34כד לחוק הכוללת "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". בנוסף לכך, ניתן היה גם להסיק שהוכחה עבירת התקיפה כאמור בסעיף 379לחוק, וזאת בעטיו של המגע הפיסי שהיה בינו לבין המתלוננת בניגוד לרצונה. בית-משפט קמא ציין בהקשר זה כלהלן: "אין ספק כי לאור דבריו של הנאשם, גם כאמור ללא משקל ראייתי כל שהוא לעדותה של המתלוננת, בשני האירועים עולים מעשיו כדי תקיפה כמשמעה בחוק" (ראו: עמ' 25להכרעת הדין). הנה-כי-כן, מכלול טענותיו של המערער בפנינו קורס לחלוטין, עת בחר בדרך של תקיפת מהימנות גירסתה של המתלוננת, וטענתו, לפיה הוא אחז במתלוננת במהלך התפרצותה ההיסטרית אינה יכולה להועיל לו, שכן טענה זו משתלבת היטב עם הודאתו, וסביר שאותו פרץ התנהגות היסטרי שאחז במתלוננת בא כתולדה ישירה של אותן השלכות חפצים וניתוצם, עת הודה ולא הכחיש שאחז בזרועה של המתלוננת בניגוד לרצונה. בית-משפט קמא קבע, כי בהתאם לדבריו של המערער אף הוכחו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, ולאחר שבחן האם קמה למערער הגנת הצורך כאמור בסעיף 34יא לחוק, הוא קבע שאין לומר שהאלימות שהפעיל המערער כנגד המתלוננת היתה הדרך היחידה שעמדה בפניו על-מנת להציל את רכושו. לאור המקובץ לעיל, קביעותיו של בית-משפט קמא הושתתו על העובדות אותן קבע על-פי חומר הראיות שבא לפניו. הסקת המסקנות העובדתיות והמשפטיות ויישומם נעשו על ידו כראוי, ואף אנו שוכנענו שהמערער עבר את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה להידחות. הערעור על חומרת העונש: .5לעניין העונש, גם כאן לא מצאנו מקום להתערב בשיקוליו של בית-משפט קמא, שכן העובדה שהמערער שהה כחודשיים וחצי במעצר, בכללם 20ימים במעצר בלתי חוקי, וכן לאור העובדה שהוא שהה במעצר בית קרוב לשנה עד מתן גזר-הדין (והוא אף שוהה במעצר בית עד שיסתיים ערעורו הנוכחי), כל אלה נלקחו בחשבון על-ידי בית-משפט קמא, כמו גם שאר נסיבותיו האישיות כעולה מתסקיר המבחן. בגין כל אלה הטיל עליו בית-משפט קמא את העונשים דלעיל. אפילו אם נזקוף לזכותו של המערער את העובדות הנוחות לו ביותר, באשר הפירוט בנושא זה בהכרעת הדין אינו ברור כל צרכו עדיין המדובר במעשי אלימות חמורים ביותר כלפי רעייתו והטלת אימים עליה. אלו הן רעות חולות, שאין מנוס זולת מלהטיל בעטיין עונשים חמורים, למען בער הנגע הקלוקל. .6לאחר שבחנו את כל הטענות לקולא, כפי שהועלו לפני הערכאה הקודמת ולפנינו, והבאנו בחשבון את המפורט בתסקיר שירות המבחן ואת יתר הנסיבות - אין בידינו לומר, כי העונש שהוטל על המערער חורג ממתחם הענישה הראוי, המתחייב מטיבן של העבירות ומנסיבות ביצוען. במאמר מוסגר נציין, כי לא התעלמנו מכך, שבמהלך הדיון בערעור הזמנו חוות-דעת של הממונה על עבודות שירות. כוונתנו הייתה לחסוך בזמן, אם נראה בסופה של דרך להיעתר לטענות המערער, לגבי ההקלה בעונש, בשים לב לפלוגתא שנתגלעה אז בין הצדדים, לאור אי הבהירויות העובדתיות מתוך הכרעת הדין. בהמשך לכך אף הסכימה המשיבה, כי נורה להחזיר לבית-משפט קמא את התיק, לשם הבהרת היריעה העובדתית עליה מושתתת ההרשעה, על-מנת שתוכל להצביע על חומרתם של המעשים ועל קולתו של העונש אשר הוטל על המערער. דווקא המערער התנגד לכך. גם לאחר שנתנו משקל לחשש שמא המערער פיתח ציפייה בנושא (אף שהובהר לו באופן הברור ביותר, כי אין המדובר בהכרעה כלשהי, כמפורט בעמ' 3לפרטיכל הישיבה מיום 18.2.99), לא ראינו שיש בדבר להצדיק הקלה עמו, לנוכח יתר הנסיבות. .7לאור כל האמור - הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 2.6.99שעה 00: 09בבית המעצר מגרש הרוסים בירושלים. תנאי השחרור וההגבלות ימשיכו לחול עד אז.משפט פליליאלימותחבלה של ממשתקיפה