קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח רכב - גניבת טלפון סלולרי: 1. בתאריך 03.12.09, נגנב רכבו של המבקש, עת חנה סמוך למוזיאון "מנחם בגין" בירושלים. זמן קצר לאחר הגשת התלונה בגין הגניבה, קיבל המבקש הודעה ממשטרת ישראל, כי הרכב אותר על ידי חבלן של המשטרה בכפר סילואן. הרכב נגרר מהמקום על ידי המשיבה, שהיא קבלן הגרירות של משטרת ישראל, והובא למגרש אחסנה. למחרת היום, הגיע המבקש לאסוף את רכבו ומצא, כי שני מכשירי טלפון סלולאריים (בעלות של 8,611 ₪) שהיו בו, ואשר נראו על ידי חבלן המשטרה עת נמצא הרכב - אינם ברכב. פניותיו של המבקש אל המשיבה לפצותו בגין אובדן המכשירים הסלולאריים - לא הושבו, ועל כן, הגיש תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות באשקלון, להשיב לו עלות המכשירים, בתוספת הוצאות המשפט. המשיבה מצידה, ביקשה לדחות את התביעה וטענה, כי בעת גרירת הרכב נכח שוטר, אשר מילא את טופס הגרירה ובו תיאור הרכב ותכולתו, והשוטר ציין כי לא נמצאה כל תכולה ברכב. גם בטופס, אשר נחתם על ידי המבקש בעת שחרור הרכב, נחתם, כי אין למבקש טענות ותלונות כלפי המשיבה. בית המשפט, לאחר ששמע את הצדדים, קבע כי מדובר בעדות מול עדות וכי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ולכן דחה את תביעתו. נגד פסק דין זה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו. 2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובתיק בית המשפט, מצאתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. למעשה, לא הייתה מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים ושני הצדדים הסתמכו בעיקר על מסמכים בכתב באשר לתכולת הרכב - מסמך אחד בנוגע לתכולת הרכב בעת שאותר; אחר, באשר לתכולת הרכב בעת שהועבר לידי המשיבה ואחר באשר לתכולתו בעת שנמסר לידי המבקש. המבקש, שהעיד כי בעת גניבת הרכב היו בו שני מכשירי הפלאפון נשוא תביעתו, גם הסתמך על מכתבו של היועמ"ש של מחוז ירושלים במשטרה, אשר אישר, כי החבלן המשטרתי הבחין, בעת שאותר הרכב ובדק אותו, בשני מכשירי פלאפון המצויים ברכב. המשיבה, לעומת זאת, הסתמכה על עדות מנהל המגרש בבית שמש, אליו נגרר רכבו של המבקש, לפיה, בעת שהרכב הגיע למגרש - הוא נבדק ולא נמצאו בו שני הפלאפונים נשוא התובענה. אך גם המשיבה ביקשה להסתמך על מסמך שהוכן על ידי אחר - על טופס העברת הרכב, שמולא על ידי שוטר מתחנת שלם, היא היחידה המזמינה את שירותי הגרר, בכל הנוגע לתכולת הרכב, היינו - כי לא היה רכוש ברכב. ביהמ"ש קמא לא היה מוכן להסתמך על האמור במכתבו של היועמ"ש של המשטרה, בהיותו בבחינת עדות שמיעה, למרות שהמכתב התקבל כראיה, ולטענת המבקש, גם לא היה מוכן להיעתר לבקשתו להזמין את חבלן המשטרה, הגם שבקשתו והחלטת ביהמ"ש בעניין - לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול. מנימוק זה, גם קבע ביהמ"ש - כי לא עלה בידי המשיב להרים את הנטל המוטל עליו. 3. מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים ולמנוע מהצרכן את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בצינורות השיפוט המקובלים [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ, לא פורסם, פסק דינה של כב' השופטת ארבל מיום 17/03/09; רע"א 9615/05 שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, לא פורסם, מיום 5.7.06; רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (להלן: עניין סרבוז); רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב לא פורסם, מיום 20.3.05)]. בעניין סרבוז סוכמה המטרה ונאמר, כי מילות המפתח, בכל הנוגע להליכי הדיון בתביעות קטנות, הן מהירות, עלות נמוכה והיעדר פורמאליות. להשגת יעדים אלה היה המחוקק מוכן לסטות מכללי הדיון הרגילים, אם כי יש להדגיש, כי אופיים של ההליכים הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. מוסד התביעות הקטנות לא נוצר מתוך מטרה לפתח שיטת דיון יעילה ומהירה כשהיא לעצמה, כי אם מתוך הרצון לסייע לאזרחים ולצרכנים הקטנים להביא את עניינם לפני ערכאה שיפוטית. אלא שכדי להשיג את המטרה הסופית יש הכרח בצמצום הדרישות הפורמאליות ובפישוט ההליכים המקובלים בערכאות השיפוט הרגילות. וכך צויין שם: "על אף שהליכי דיון מהירים, זולים ובלתי פורמליים אינם תכליתו של מוסד התביעות הקטנות, יש לייחס להם חשיבות ראשונה במעלה, באשר בלעדיהם לא ניתן להגשים את התכלית לשמה נוצר מוסד זה, היא פתיחת שערי המשפט בפני האזרח הקטן" (עניין סרבוז, בעמ' 191). "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול. זהו גם הטעם שהמחוקק לא איפשר, ככלל, ייצוג בעלי הדין (סעיף 63 לחוק בתי המשפט), למעט ברשות ומטעמים מיוחדים שיירשמו; נקבעה גם גישה גמישה לראיות ולסדרי דין (סעיף 62 לחוק וכן תקנה 9 לתקנות); וגם הוגבל השדה הערעורי כשהמדובר בתביעות קטנות, קרי ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי (סעיף 64). 4. לענייננו, ישנה חשיבות להוראת סעיף 62 לחוק בתי המשפט הקובעת גמישות בהתיחסות לדיני הראיות, כדלהלן: "(א)   בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא היתה קבילה בבית משפט אחר; אין בהוראה זו כדי לגרוע מדיני חסינות עדים וראיות חסויות..."   כלומר, בית המשפט לתביעות קטנות אינו כבול לדיני הראיות ה"רגילים" ואינטרסים של יעילות, לצורך הכרעה צודקת ומהירה, עשויים לגבור על הכללים הנוקשים של דיני הראיות הרגילים. כך, גם היה על ביהמ"ש לנהוג במקרה שבפנינו. להבנתי, ביהמ"ש היה רשאי להסתמך על המסמך של היועץ המשפטי של המשטרה, שגם המשיבה לא התנגדה להצגתו, ומתוכו היה צריך ללמוד, כי מכשירי הטלפון הסלולאריים היו ברכב עת נמצא ובטרם נלקח על ידי הגורר מטעם המשיבה לאיחסון. בנסיבות אלה, המכשירים היו באחריותה של המשיבה, עת "אבדו", ועל כן מחובתה היה לפצות את המבקש בעלותם. 5. אשר על כן, פסק דינו של ביהמ"ש קמא - מבוטל, ותביעתו של המבקש, כפי שהוגשה לביהמ"ש קמא - מתקבלת ועל המשיבה לשלם למבקש סך של 10,351 ₪. בנסיבות שנוצרו - אין צו להוצאות. העירבון שהופקד - יוחזר למבקש. רכבביטוח רכב