קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עיקול זמני על מקרקעין: זוהי תובענה לסעד הצהרתי לפיו עיקול זמני שהוטל על זכויות משיב 2 (להלן: "החייב") במקרקעין הידועים כחלקה 272 בגוש 6289 (להלן: "הנכס") מכח צו עיקול זמני שניתן על-ידי בית-משפט השלום בהרצליה ביום 17.02.03 בת.א. 805/03 (בש"א 565/03) לטובת משיבה 1 (להלן: "המשיבה") - בטל, והזכויות בנכס הנ"ל, הרשומות ע"ש החייב, הן של המבקש.   הרקע: א.      החייב ואשתו, בתו של המבקש, הינם הבעלים הרשומים של הנכס הנ"ל, שהוא בית מגורים ברח' ברנשטיין 6 בראשון-לציון.   ב.      החייב, שהיה בעל עסק עצמאי, בשם "בשר גיל בע"מ" נקלע לקשיים כספיים כבדים ולחובות רבים.   ג.        ביום 10.2.02 מכרו החייב ואשתו את הנכס הנ"ל למבקש, חמו של החייב, תמורת סך בשקלים השווה ל- 290,000$, וזאת, לטענת המבקש, לאחר שהחייב ניסה זמן מה למכור את הנכס בעצמו ונכשל.   ד.      למבקש לא היה כל צורך בנכס הנ"ל. מלכתחילה, הוא לא התכוון לעשות בו שימוש או להיות בעליו, על-פי דבריו בחקירתו הנגדית (עמ' 4): "רכשתי את זה למטרת מכירה מיידית. לא בגלל שאני צריך בית. אני לא צריך בית. יש לי בית משלי", ובהמשך - "רכשתי את הדירה כדי למכור אותה מיידית".   ה.      המבקש רשם הערת אזהרה לזכותו כבר ביום 11.12.02 ושילם בו ביום תשלום ראשון לזכות בתו, גב' דגנית גיל.   ו.        מאוחר יותר, נטל המבקש הלוואה על סך 700,000 ₪ על שמו ועל שם אשתו, גב' חנה חממי, ולהבטחת החזרתה לבנק משכן בע"מ נרשמה ביום 11.2.03 הערת אזהרה לטובת בנק משכן. ביום 13.2.03 נרשם משכון לטובת הבנק על זכויות המבקש ואשתו.   ז.       מתוך הסכום שהתקבל כהלוואה מבנק משכן, הועבר סך של 191,078 ₪ לסילוק הלוואה של החייב ואשתו לבנק ירושלים. היתרה הועברה לחייב.   ח.      עסקת המכר דווחה, מס הרכישה שולם, ומשעמד ב"כ המבקש, עו"ד ארז חממי, שאף הוא בן של המבקש, לרשום העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, התברר לו שביום 23.2.03 הוטל עיקול על-ידי המשיבה על זכויות החייב בדירה.   ט.      פניות המבקש למשיבה להסרת העיקול לא נענו - ולכן הוגשה תובענה זו.   י.        בתצהיר המבקש נטען שיש להסיר את העיקול "שכן המשך העיקול גורם לי נזק, מכיוון שהוא לא מאפשר העברת הבית על שמי, למרות ששילמתי את כל התמורה וכן שילמתי מיסים על העיסקה" (סע' 23 לתצהיר).   יא.   כתימוכין לעמדת המבקש הוגשו גם תצהיריהם של החייב ואשתו, וכן, של עו"ד ארז חממי.   3. הפרוצדורה   התובענה הוגשה, כאמור, לפסק-דין הצהרתי לפיו העיקול הזמני בטל והזכויות בנכס הן של המבקש בלבד.   תובענה בדרך של המרצת פתיחה, יש להגיש כדרך שמגישים בקשה בכתב - כך קובעת תקנה 255 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), שמפנה לתקנה 241(א), באשר לדרך ההגשה.   תקנה 241(א) לתקנות קובעת כדלקמן:   "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו, כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה".   עיון בתובענה שהוגשה מעלה שהינה פגומה מהמסד עד הטפחות. בראש ובראשונה, אין בתובענה כל טיעונים עובדתיים או משפטיים - למעט התייחסות לסע' 127(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969. בהמשך - אין פירוט כל אסמכתא - ובסופו של דבר - אין כל הסבר מדוע זכאי המבקש לסעד המבוקש על-ידיו. אף בתצהירו של המבקש, שבא כדי לתמוך בעובדות שהיו אמורות להכלל בבקשה - אין כדי למלא את החסר.   די בפגמים אלה כדי להביא לדחייתה של התובענה, אך מאחר שנפסק כבר ש"הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן." (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה , פ"ד כ(3) 477, 479), לא תדחה התובענה בשל הפגמים הפרוצדורליים - ותבחן גם מהות התובענה.     4. המהות   לאחר שהעידו בפני עדי המבקש, בני משפחת חממי המורחבת: המבקש, בנו, בתו וחתנו - לא נותר ספק בליבי באשר לעובדה שהסכם המכר נועד כל כולו להבריח הנכס מידם הארוכה של נושי החייב:   א.      בהתקשרות לא היה כל הגיון עסקי או מסחרי ולא היתה לה כל מטרה אחרת זולת המטרה האמורה. המבקש הבהיר חד-משמעית שרכש את הנכס מתוך כוונה למוכרו מיידית, לשם מה, אם כך, נדרש לרוכשו? ניסה הוא להסביר זאת באומרו - "לא הייתי מוכן להלוות כספים ליוסי גיל כאשר ביקש זאת ממני..." (סע' 8 לתצהיר) אך מסתבר שהמבקש לא היה מסוגל כלל להלוות כספים לחייב ואין מדובר בחוסר רצון - שהרי המבקש נזקק להלוואה מבנק משכן בגובה של מחצית סכום הרכישה, ובכך מימן את הרכישה.   מסתבר שמשפ' חממי כולה נחלצה לעזרת החייב ואשתו. כדי לגייס עבורו כספים ולהבריח הנכס מידי הנושים, נרקמה אכן עסקה של מכר דירה, וכך יכול היה המבקש לקבל הלוואה מבנק משכן ולמשכן הזכויות כבטחון.   זו אחת התשובות לשאלה מדוע לא הועבר הנכס ללא תמורה למבקש. אם היה הנכס עובר ללא תמורה, לא יכול היה המבקש לקבל הלוואה מבנק משכן, למימון הרכישה, ולא יכול היה לסייע לחייב ואשתו בסילוק החובות שרובצים עליהם.   כפי שהודה, בעצם, עו"ד חממי בחקירתו החוזרת בעמ' 8: "היה אפשר להעביר את העסקה ללא תמורה, הדבר היה יותר זול אבל זה לא היה מכניס כסף לקופה וזו היתה המטרה של יוסי גיל".   סיבה נוספת למכר בתמורה היא העובדה שאם היה מתבצע מכר ללא תמורה - היה הדבר שקוף עוד יותר שמדובר בהברחת נכס - ולא היה בכך כדי להועיל לחייב.   ב.      תמורת הנכס, שלכאורה היתה אמורה להיות מחולקת שווה בשווה, לאחר פרעון המשכנתא של החייב ואשתו, לבנק ירושלים - לא חולקה כמתבקש. גב' דגנית גיל קיבלה מחצית מהתמורה ללא כל ניכויים ואילו מהמחצית שהועברה לחייב - שולמה יתרת ההלוואה המשותפת לבנק ירושלים. כלומר, בידי החייב נותר סכום נמוך בהרבה מזה שנותר בידי אשתו.   ההסבר שניתן לכך על-ידי המבקש הוא: "לבת שלי היה הסכם שהיא תקבל חצי נטו כדי שתוכל לקנות 3 חדרים לילדים שלה" (עמ' 3). משזו התשובה, ניתן היה לצפות שמייד לאחר קבלת התמורה, ב- 10.12.02 (סע' 5.1 להסכם המכר) תמהר הבת ותרכוש דירה לה ולילדיה. אך לא כך אירע.   גב' גיל, מסתבר, ממשיכה להתגורר עם החייב ועם ילדיה בנכס, כמקודם, ועל-פי טענתה וטענת המבקש - משלמת היא למבקש סך 850$ כל חודש כדמי שכירות, במזומן. אמנם, לטענת גב' גיל - היא מחפשת דירה, אך אנו עומדים 10 חודשים לאחר שקיבלה 145,000$ מאביה, כשנאמר שהתשלום מתבצע לידיה ראשונה כדי שתמהר ותרכוש דירה - ומאומה לא התרחש.   אין גם לקבל את טענת תשלום דמי השכירות החודשיים. לא הובאה כל אסמכתא לביצוע תשלום כלשהוא מהבת לאביה המבקש, בגין דמי שכירות. לא הוצגה משיכת מזומנים או הפקדתם בבנק - וממילא גם לא הוצגה כל קבלה.   ואם ישאל השואל מה טעם נראה בחיוב אב ובת בתיעוד התקשרויות ביניהם, נשיב שהאב והבת הם שהתיימרו להציג התקשרויות מתועדות ביניהם - בדמות חוזה שכירות (נספח "ג" לתצהיר גב' גיל דגנית), ואם טרחו והכינו חוזה שכירות, מדוע לא תתועד העברת דמי השכירות?   ג.        בידי עו"ד ארז חממי הופקדו כספים בנאמנות, אלא שכספים אלה, שהיו אמורים להיות משוחררים רק לאחר המצאת כל האישורים הנדרשים, שוחררו, לידי החייב, לפני קבלת האישורים.   משנשאל לפשר הדבר, השיב: "יוסף הוא מאוד לחוץ לכסף" (עמ' 6). קשה לקבל תשובה זו מעורך-דין המשמש כנאמן, שהרי לא יעלה על הדעת שנאמן יחליט שלא לפעול על פי הוראות הנאמנות, בשל מצוקה כספית של אחד הצדדים, אלא, שבשל העובדה שאין מדובר כאן בנאמנות אמיתית, אלא בהתלכדות משפחתית למטרה מסויימת, יכול היה עו"ד חממי לפעול כפי שפעל, ללא חשש.   נקודה נוספת חשובה לציון נוגעת לפרעון מס הרכישה. לכתחילה, ביקש המבקש לשלם מס הרכישה ב-8 תשלומים. הוא קיבל שוברים מתאימים ופרע את התשלום הראשון, אך מייד לאחר-מכן מיהר המבקש לפרוע את יתרת המס, כדי להעביר באופן מיידי את הזכויות.   עו"ד חממי לא ידע להסביר מדוע נחפז המבקש פתאום לפרוע את כל מס הרכישה - שהרי מלכתחילה היה ברור שכל עוד לא שולם מס זה, לא ינתן אישור לטאבו.   ד.      כאמור, שוכנעתי שכל מטרת ההסכם היתה הברחת הנכס מידי הנושים, וזהו חוזה פסול פי סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל." הברחת נכס מידי נושים מהווה עבירה פלילית כאמור בסעיף 439 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "(א) הנותן במתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות נושה מנושיו, דינו - מאסר שלוש שנים." לפיכך, מטרת החוזה פסולה ודינו בטלות. אף מטרתו המשנית של החוזה, היתה קבלת משכנתא מהבנק, דבר שהחייב לא יכול היה לקבל, ואף מטרה זו אינה חוקית.   ה.      עסקינן בתובענה לסעד הצהרתי - הלקוחה מדיני היושר. "מתן הסעד ההצהרתי נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט, הרשאי לתת דעתו בגדר שיקוליו לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק. בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום-לב והיעדר ניקיון כפים." [ א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003 )] מהמתואר לעיל עולה, שהמבקשים לא באו לבית המשפט נקיי כפיים וברי לבב, ועל כן, אף מטעם זה אין הם זכאים למבוקש על ידיהם בתובענה.   5. סוף דבר: מכל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. המבקש ישא בהוצאות המשיבה וכן בשכ"ט עורך-דינה בסך 10,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.  מקרקעיןעיקול זמניעיקול