ביטול פסק דין פשרה תביעות קטנות

ניתן לתקוף פסק דין, המאשר הסדר פשרה ונותן לו תוקף של פסק דין, באחת משתי דרכים, בתביעה להצהרה על בטלות ההסכם העומד ביסוד פסק הדין או בדרך של ערעור. כמאמר כב' השופטת דורנר בפסק דינה בפרשת "בית הפסנתר": "בהקשר זה, ההליך השיפוטי, המשמש מסגרת לפשרה המושגת בין הצדדים, אך מגביר את העוצמה הגלומה בתוקפה של הפשרה שכן בית המשפט מסייע לצדדים להגיע לפשרה כשלנגד עיניו כתבי טענותיהם והוא אף בוחן את הפשרה קודם אישורה על יסוד בקשת הצדדים. בכך מובטח - גם מן הבחינה הראייתית-כי הצדדים אמנם מבינים היטב את תוכנה של ההתקשרות וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות: בפני תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם שכירות.   התביעה הוגשה במקורה, על ידי התובע והתובעת.   בכתב התביעה נטען כי ביום 28/10/01, נחתם בין התובעים לבין הנתבע הסכם שכירות על פיו שכרו התובעים מהנתבע דירה. עותק ההסכם צורף לכתב התביעה (להלן: ההסכם). על פי הנטען בתביעה, הפר הנתבע את ההסכם וגרם בכך נזקים לתובעים.   הנתבע טען בכתב הגנתו כי המחלוקות שבין הצדדים, הוכרעו במסגרת הדיון בת.ק. 13731/01 בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב ועל פי פסק הדין מיום 28/2/02 (להלן: התביעה הקודמת).   ביום 25/8/02, הודיע התובע לבית המשפט כי הינו מבקש למחוק את תביעתו וכי ציין בפני התובעת שאינו מעוניין בתביעה ואינו צד לתביעה. על פי בקשת התובע נמחקה תביעתו, כאמור בהחלטתי מיום 26/8/02.   התובעת טענה בכתב התשובה שהוגש על ידה כי פסק הדין שניתן במסגרת התביעה הקודמת, אינו מהווה השתק ועמדה על ברור תביעתה. כב' השופט טובי, הורה בהחלטתו מיום 13/5/02, כי תיק התביעה הקודמת יובא בפניו ובהתאם להחלטה זו צורף תיק התביעה הקודמת לתיק בית המשפט. ראשית דבר, יש על כן לבחון האם פסק הדין בתביעה הקודמת מהווה השתק המכריע גורל התביעה נשוא הדיון בתיק זה.   התביעה הקודמת, הוגשה ביום 26/11/01, על ידי כפיר מלכה הוא הנתבע בתביעה שבפני (להלן: הנתבע), כנגד התובעים המקוריים בתביעה זו (להלן: השוכרים או התובעת על פי העניין). הנתבע טען במסגרת התביעה הקודמת, כי השוכרים הפרו את הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים בכך שנמנעו מלקבל את הדירה לחזקתם במועד שנקבע כתחילת תקופת השכירות. הנתבע טען כי כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי השוכרים, נאלץ לחפש שוכרים חלופיים ונגרמו לו בגין כך נזקים.   השוכרים טענו בכתב ההגנה שהוגש על ידם כי בהסכם נקבע סעיף פיצוי מוסכם ולפיכך אין הנתבע זכאי לפיצוי העולה על הפיצוי המוסכם. כן טענו השוכרים בכתב ההגנה כי הנתבע הוא שהפר את ההסכם בכך שדרש ערבות בסך 10,000 ₪ מכל אחד מהם במקום 10,000 ₪, משני השוכרים ביחד, כאמור בסעיף 9 להסכם. עוד נטען על ידי השוכרים כי לאור הדרישה לערבויות נפרדות, הודיעה התובעת לנתבע כי ההסכם הופר על ידו ולפיכך בוטל ההסכם. השוכרים הוסיפו וטענו כי כמחווה של רצון טוב היו מוכנים לשלם לנתבע את הפיצוי המוסכם וביקשו כי התביעה נגדם תידחה.   התביעה הקודמת נדונה ביום 28/2/02, בפני כב' השופט טובי. במהלך הדיון ובהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה על פיו ישלמו השוכרים, ביחד ולחוד, לנתבע סך של 2,700 ₪, לסילוק מלא וסופי של התביעה. הסדר הפשרה אושר על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין.   התביעה שבפני שהוגשה ביום 21/2/02, דהיינו כשבוע לפני מועד הדיון בתביעה הקודמת. בתביעתה זו טענה התובעת כאמור כי הנתבע הפר את הסכם השכירות, בכך שדרש ערבויות נפרדות וגבוהות מאלה עליהן הוסכם בהסכם. התובעת הוסיפה וטענה בתביעתה כי עקב העובדה שהנתבע הפר את ההסכם נגרמו לה נזקים בגין הצורך לשכור דירה חלופית בשכ"ד גבוה יותר, תשלום עמלת תיווך לצורך מציאת דירה חלופית ובצרוף פיצוי בגין אבדן זמן הוצאות ועגמת נפש הועמדה התביעה על סך של 11,396 ₪, (עבור שני השוכרים).   מבחינת טענות הצדדים, בתביעה הקודמת ובתביעה שבפני, נראה כי מדובר למעשה בתביעה ובתביעה שכנגד, הנובעות מאותו הסכם ומאותה מערכת עובדות. בעוד שבתביעה הקודמת נטען על ידי הנתבע כי השוכרים הפרו את ההסכם והשוכרים טענו להגנתם כי הנתבע הוא זה שהפר את ההסכם, טוענת התובעת בתביעה שבפני, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות. הטענות שנטענו על ידי השוכרים בכתב הגנתם בתביעה הקודמת, נטענות למעשה כטענות תביעה, בתביעה הנוכחית.   כאמור וכפי שנרשם בפרוטוקול הדיון בתביעה הקודמת, הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסדר פשרה על פיו ישלמו השוכרים ובכללם התובעת, לנתבע סך של 2,700 ₪. הסדר פשרה זה, מבוסס מעצם טיבו ומשמעותו, על ההנחה כי השוכרים הם שהפרו את ההסכם בין הצדדים ולפיכך זכאי היה הנתבע לפיצוי בגין הפרה זו.   הסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט וניתן לו על תוקף של פסק דין.   משנמצאה זהות מוחלטת בין עילת התביעה שנדונה בתביעה הקודמת לבין עילת התביעה שבפני, הרי פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, מקים השתק המחייב דחייתה של התביעה הנוכחית.   הלכה היא כי פסק דין המאשר הסדר פשרה, כולל בחובו יסוד של הסכמה חוזית בין הצדדים, המקבלת, לאור בקשת הצדדים ולאחר שבית המשפט בחן את הסכם הפשרה, תוקף של פסק דין. ראה בעניין זה רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' (טרם פורסם) (להלן: פרשת "בית הפסנתר").   טענתה של התובעת כי הסכימה להסדר הפשרה, בתביעה הקודמת ב"לחץ" בית המשפט ומשום שידעה כי תביעתה תלויה ועומדת - אינה יכולה לעמוד.   טענה זו מקוממת במיוחד, בהיותה של התובעת, עורכת דין. חזקה על התובעת, כעורכת דין, כי ידעה שאין עליה כל חובה להסכים להצעת הפשרה שהוצעה על ידי בית המשפט וכי יכולה היא לעמוד על ברור התביעה לגופה ועד תום, על דרך של מתן פסק דין.   ניתן לתקוף פסק דין, המאשר הסדר פשרה ונותן לו תוקף של פסק דין, באחת משתי דרכים, בתביעה להצהרה על בטלות ההסכם העומד ביסוד פסק הדין או בדרך של ערעור. כמאמר כב' השופטת דורנר בפסק דינה בפרשת "בית הפסנתר": "בהקשר זה, ההליך השיפוטי, המשמש מסגרת לפשרה המושגת בין הצדדים, אך מגביר את העוצמה הגלומה בתוקפה של הפשרה שכן בית המשפט מסייע לצדדים להגיע לפשרה כשלנגד עיניו כתבי טענותיהם והוא אף בוחן את הפשרה קודם אישורה על יסוד בקשת הצדדים. בכך מובטח - גם מן הבחינה הראייתית-כי הצדדים אמנם מבינים היטב את תוכנה של ההתקשרות וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. על רקע זה רשאים הצדדים לטעון כנגד פסק - פשרה כי הפשרה נכפתה על ידי בית המשפט עצמו אלא שאז דרך התקיפה של פסק - הפשרה היא על דרך של הגשת ערעור. "   התובעת, לא הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתביעה הקודמת והוא הפך לחלוט. לפיכך משפסק הדין שניתן במסגרת התביעה הקודמת, עומד בתוקפו וכל עוד הוא שריר וקיים, מנועה התובעת מלטעון טענות העומדות בניגוד להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. כדברי כב' השופטת דורנר בפרשת "בית הפסנתר": "נסיבות אלה מקימות השתק דיוני, המונע את הצד שנהנה מהסדר מוסכם שגיבש עם יריבו מלטעון ומלהוכיח טענות, אפילו הן נכונות, הכופרות בתוקף ההסדר. ההשתק חל מכח חובת תום הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט."   התובעת הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי בהסדר הפשרה נרשם כי "אין בהסדר פשרה זה כדי להודות ו/או לוותר על כל טענה שבפי צד זה או אחר" , בטענה זו אין כל ממש. נוסח זה הינו שכיח ומקובל בהסדרי פשרה ואין בו כדי לגרוע מההשתק שנוצר מכח הסכם הפשרה, ביחסים שבין הצדדים להסכם הפשרה שכן תכליתו של הסדר הפשרה, להביא לסיום מוחלט של הסכסוך בין הצדדים.   לא יעלה על הדעת כי צד להליכים שיפוטיים, החש כי השופט הדן בעניינו, אינו נוטה לקבל את טענותיו, יסכים להסדר פשרה אך יוכל במסגרת תביעה נפרדת, לפתוח מחדש את ההתדיינות בין הצדדים ולטעון טענות הסותרות את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לזה יקרא שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.   לפיכך משפסק הדין בתביעה הקודמת שריר וקיים, דין תביעתה של התובעת להידחות.   התביעה נדחית.   התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.  תביעות קטנותפשרהביטול פסק דין