קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות בן זוג של דייר מוגן שנפטר: 1. לפני תביעה לסילוק יד. התובעת היא הבעלים של המקרקעין והדירה המצויים ברח' X בתל אביב, גוש X, חלקה --, חלקת משנה -- (להלן: "הדירה"). עמידר מנהלת את נכסי התובעת ופועלת כשלוחתה (נסח רישום ותשריט של הדירה צורפו כנספחים 1 ו-2 לכתב התביעה). 2. עפ"י חוזה מיום 4.2.1980 הושכרה הדירה למנוח ז"ל (להלן: "הדייר המוגן" או "ח.ר") בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נספח 3 לכתב התביעה). ח.ר הלך לעולמו ביום 10.4.2000, לאחר שהיה מאושפז משך שנתיים וחצי במוסד גריאטרי. ח.ר סבל ממחלה שבגינה נקטעו רגליו באותן שנים. 3. ביום 29.9.1997 מינה בית המשפט לענייני משפחה את גב' מ' כאפוטרופוס על הדייר המוגן, מר ח.ז. גב' מ' חתמה בשם ח.ר על כתב ויתור שבגדרו ויתר ח.ר על חלקו בדמי המפתח המגיעים לו מהדירה, לטובת לשכת הבריאות במחוז תל אביב, על מנת שכספים אלה ישמשו לכיסו עלויות האשפוז במוסד הגריאטרי "בית סובל". במסגרת כתב ויתור זה מייפה האפוטרופסית את לשכת הבריאות לנקוט בכל הצעדים שנועדו לממש את זכותה ואת העברת זכויות השכירות של הדייר המוגן בדירה (נספח 5 לכתב התביעה). בהתאם לכתב ויתור זה, הוצגו לתובעת בחודש דצמבר 1997 תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע על סך 10,000 $. כעבור מספר חודשים, בחודש מאי 1998 הוצגו לתובעת תצהירים חדשים של אותה דיירת מוצעת על סך 15,000 $. בשם הדייר המוגן ניתן התצהיר ע"י מר אליהו אנטר, נציג לשכת הבריאות המחוזית (נספחים 6-8 לכתב התביעה). 4. שמאי מטעם התובעת נשלח לשום את הדירה ולאחר קבלת השומה הודיעה התובעת ללשכת הבריאות המחוזית, באמצעות חברת נכסי אריאל, אשר ניהלה את נכסי התובעת באותה עת, כי התובעת מבקשת לפדות את זכויותיה בדירה, ואין בכוונתה להעביר את זכויות הדיירות המוגנת לדייר המוצע. בסופו של יום, משנמצא כי הדירה תפוסה ע"י הנתבע, הופסקו ההליכים לפדיון זכויות הדיירות המוגנת בדירה. 5. התובעת טוענת כי הנתבע פלש לדירה במועד שאינו מצוין בכתבי התובעת, וכי על דבר הפלישה נודע לה בחודש ינואר 2000, כאשר נציג של לשכת הבריאות המחוזית פנה אל התובעת בבקשה לסייע בפינוי הפולש. עפ"י דוח חקירה פרטית מיום 7.11.2007, פלש הנתבע לדירה לאחר פטירתו של הדייר החוזי (נספח 15 לכתב התביעה). זהות הפולש נודעה לתובעת בשנת 2006, במסגרת ביקורי מעגל שקיימה התובעת בדירה (נספח 13 לכתב התביעה). לטענת התובעת, היא היתה סבורה שהנתבע טוען שהוא נכדו של הדייר המוגן, ועל כן נדרש הנתבע להמציא לתובעת מסמכים שיאפשרו את בדיקת העברת זכויות הדיירות המוגנת עפ"י דין. התובעת שלחה אל הנתבע מכתבים ביום 10.9.2006 וביום 18.10.2006, אך הנתבע לא השיב לפניות התובעת ולא הציג מסמכים להוכחת זכויותיו בדירה. התובעת טוענת כי הנתבע מחזיק בדירה ללא זכות שבדין ומבקשת לסלק את ידו מהדירה. (פסק הדין עד כאן נכתב בנוכחות הצדדים. הואיל ולא אוכל לסיים עתה את הכתבת פסק הדין, תושלם הכתבת פסק הדין במועד אחר והוא יישלח לצדדים בדואר. לפיכך, ניתנה החלטה ברוח זו לפני כותרת פסק הדין, והפרוטוקול נמסר לצדדים ללא חלק זה). 6. הנתבע טוען כי ח.ר היה הומוסקסואל ערירי וכי לאחר תקופה ארוכה בה היו ח.ר והנתבע בקשר, עבר הנתבע להתגורר עם ח.ר, כבן זוגו לחיים, ביום 1/1/1994. מאז ועד היום מתגורר הנתבע בדירה. בשלב מסוים חלה התדרדרות במצבו הבריאותי של ח.ר והוא אושפז ולבסוף נפטר. במשך כל השנים הגיעו לדירה נציגי התובעת אשר ידעו על מגוריו של הנתבע בדירה, ואף הבטיחו לו כי מגוריו מובטחים כל עוד יקפיד לשלם את התשלומים החלים על הדירה. הנתבעי הקפיד לשלם את התשלומים, לרבות תשלומי שכירות לתובעת, עד שנת 2007. בסוף שנת 2006 קיבל הנתבע מהתובעת פניה להמציא מסמכים לצורך הכרה בזכויותיו כדייר ממשיך. בגלל שהנתבע התעכב בהצגת המסמכים הפסיקה התובעת לשלוח לו שוברי תשלום ובתחילת שנת 2007 הגישה נגדו תביעת פינוי. תביעה הפינוי נמחקה עקב מחדלי התובעת. הנתבע ביקש להעביר את הטיפול בעניינו לוועדה מתאימה אצל התובעת ולא נענה. עיקרו של דבר, לטענת הנתבע הוא זכאי ליהנות מהגנת החוק כבן זוגו של הדייר החוזי, אשר התגורר עימו בדירה מספר שנים לפני פטירתו, ואין לו דירה אחרת למגוריו. עד שנת 2007 הכירה התובעת בזכויותיו של הנתבע, בפועל, וגבתה ממנו דמי שכירות. בשנת 1998 כששלחה התובעת מפקח מטעמה לבדוק מי מתגורר בדירה, כבר ידעה התובעת כי הנתבע מתגורר בדירה, וכי ח.ר אושפז. דרישות התשלום נשלחו אל הנתבע והוא ששילם את התשלומים בגין הדירה. הכל בידיעת התובעת. חשבון החשמל נרשם על שם הנתבע כבר בשנת 1998. בשעה שנחתם כתב הויתור על זכויות הדיירות של ח.ר לטובת לשכת הבריאות המחוזית, על ידי האופטרופסית מ', התגורר הנתבע בדירה ולא הייתה לאופטרופסית כל זכות לוותר על זכויותיו של הנתבע בנסיבות אלה. 7. לכל היותר, כל שהמחה ח.ר ללשכת הבריאות הוא הזכות לקבלת הכספים שיתקבלו ממכירת זכויות הדייירות המוגנת. עם מותו של ח.ר בטרם נמכרו הזכויות פקעו זכויות לשכת הבריאות המחוזית בדירה. 8. הנתבע, שאינו מיוצג בהליך זה חרף הצעות חוזרות ונשנות של בית המשפט, מסיים את כתב הגנתו בסדרת בקשות בעניין מהות זכויותיו בדירה. בסופו של יום הוא מבקש להכיר בזכותו להוסיף ולהתגורר בדירה, גם אם בקשותיו לא נוסחו כהלכה. 9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שלפני החלטתי לדחות את התביעה. 10. השאלה המרכזית העומדת לדיון בתיק זה היא אם זכאי הנתבע להגנת סע' 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), אם לאו. 11. בפתח הדברים אבקש לסלק את טענות התובעת בעניין ויתור על זכויות הדייר המוגן באמצעות האופטרופסית מ'. העדה מטעם התובעת, עו"ד שולמית לרמן, נציגת לשכת הבריאות המחוזית, העידה: "על פי נוהל משרד הבריאות דירה בדמי מפתח המאושפז חייב למכור את זכויותיו בה אם הדירה פנויה. אם מתגורר בדירה קרוב משפחה, בן זוג, בת זוג, שעומדים בכללי המשפט אז אנחנו לא מבקשים למכור את הדירה." (עמ' 22, ש' 24 - 26). גם ב"כ התובעת השיב לשאלת בית המשפט בישיבת הסיכומים ואישר כי לו היה מדובר בזוג נשוי המתגורר מספר שנים בדירה, לא הייתה התובעת פועלת למימוש זכויות הדייר המוגן בדירה לצורך מימון אשפוזו, תוך פינוי בת הזוג מהדירה (עמ' 29 ש' 19 - 21). הנה כי כן, הדרא סוגיא לדוכתא, ונראה כי שאלת המפתח היא האם מילא הנתבע אחר התנאים הקבועים בסע' 20 לחוק, אם לאו. זאת ועוד, המסמך הנחזה להיות כתב ויתור על זכויותיו של ח.ר בדירה ונושא את חתימתה של מ', אינו נושא תאריך, והחתימה אינה מאומתת. התצהירים שנחתמו בשם הדייר המוגן במסגרת תצהירי דייר יוצא ודייר מוצע, נחתמו על ידי אדם בשם אליהו אנטר, מבלי שצורפה אסמכתא לכך שלשכת הבריאות ייפתה את כוחו של אדם זה לחתום על תצהירים אלה. יתר על כן, בצדק טען הנתבע כי כל שהמחתה האופטרופסית מ' ללשכת הבריאות המחוזית הוא הזכות לקבל את הכספים שיתקבלו במסגרת מימוש זכויותיו של הדייר המוגן. זכויות אלה לא מומשו בסופו של יום ולא התקבלו כספים כלשהם עבור זכויות הדיירות המוגנת. 12. ודוק, התובעת לא טענה לנטישת המושכר על ידי הדייר המוגן בהסתמך על כתב הויתור והיא מזכירה בכתב התביעה את כתב הויתור רק כהוכחה לכך שהנתבע פלש למושכר מבלי שהיה לו כל קשר לדייר המוגן. (סע' 6 לכתב התביעה) עילות התביעה בכתב התביעה הן עובדת בעלותה של התובעת במקרקעין, והיות הנתבע פולש המחזיק בדירה ללא זכות שבדין. אלה הן גבולות המחלוקת ובגבולות אלה יש לברר את התביעה. בסיכומיה, שינתה התובעת את טעמה והרחיבה בעניין פקיעת זכויותיו של הדייר המוגן עם החתימה על כתב הויתור כלפי לשכת הבריאות המחוזית. בסיכומיה העלתה ההתובעת לראשונה גם טענה של נטישה. אני סבור שמדובר בשינוי ובהרחבת חזית. גם לגופו של עניין דין טענות אלה, שהנטל להוכחתן על התובעת, להידחות. 13. סע' 20(א) לחוק קובע: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו." 14. אלה הם, אפוא, התנאים להסבת זכות דיירות מוגנת של דייר שנפטר, לפי סע' 20 לחוק: א. דייר שהחזיק בדירת מגורים כדייר מוגן - נפטר; ב. הטוען לזכויות הוא בן זוגו של הדייר המוגן; ג. השניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר המוגן; ד. השניים התגוררו יחד בתקופה האמורה. 15. הנטל להוכחת התנאים הקבועים בסע' 20 לחוק מוטל על הטוען לזכויות בדירה, דהיינו - הנתבע. הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו. שוכנעתי כי כל התנאים הקבועים בסע' 20 לחוק התקיימו במקרה שלפנינו. 16. אדון בתנאים כסדרם: א. ח.ז ז"ל החזיק בדירה כדייר מוגן עד לפטירתו. הליכים שנעשו בכוונה לממש את זכויותיו בדירה, לצורך שימוש בכספים למימון אשפוזו במוסד גריאטרי לא נעשו כדין ולא הושלמו. ביום פטירתו של ח.ר היה ח.ר עדיין בעל זכויות של דייר מוגן בדירה. הזכויות לא נמכרו לדייר אחר וגם התובעת לא פדתה את זכויותיו של ח.ר. ב. האם היו ח.ר והנתבע בני זוג? - התובעת טוענת שהנתבע לא הוכיח את הרכיבים הדרושים להוכחת מעמדו כידוע בציבור של ח.ר, וטוענת כי לשם כך אין די בהוכחת קיומם של יחסי אישות ביניהם. התובעת מפנה לפסק דינו של כב' הש' גרמן בתמ"ש (ת"א) 16310/08 פלוני נ' אלמוני, שם דן הש' גרמן בעניין זה, כמו גם בשאלה האם בני זוג מאותו מין הינם בני משפחה לעניין החוק למניעת אלימות במשפחה וחוק בית המשפט לענייני משפחה. לעומתה, טוען הנתבע, כי הוא וח.ר היו בני זוג לכל דבר וענין וכך היו מוכרים גם לאחרים. אקדים ואומר, כי הפסיקה הכירה בבני זוג מאותו מין כבני זוג לצורך דברי חקיקה שונים, ובמיוחד לעניין חוקים שעניינם הטבה סוציאלית (ראה דיון בעניין זה בפסק הדין הנ"ל של הש' גרמן). גם לעניין דיני משפחה גישתו של הש' גרמן אינה הגישה היחידה בפסיקה. בין כך ובין כך, איני רואה מדוע לא יחולו הוראות סע' 20 לחוק הגנת הדייר גם על בני זוג מאותו מין. להוכחת גרסתו צירף הנתבע לכתב ההגנה, אשר שימש גם כתצהיר עדות ראשית מטעמו, מספר תצהירים, כדלקמן: מר י.כ. מצהיר כך: "אני בעל עסקים שונים המתנהלים ברח' X תל אביב מזה עשרות שנים. ידוע לי כי בדירה ברח' X- קומה שנייה חיו כזוג ולאורך זמן ח.ז אשר היה מוכר כהומוסקסואל וש.ט המתגורר שם עד היום. מספר פעמים בעבר ביצעתי עבודות אחזקה קטנות בדירתם". בחקירתו נשאל מר י.כ על מצבו של מר ח.ר והוא משיב: "אני זוכר שראיתי אותו ברחוב. הייתה לו איזה בעיה ברגליים. הם היו הולכים לאסוף ברזלים. לחיים כבר היה קשה ללכת וחי היה מסתובב איתו כל הזמן". (עמ' 11 ש' 11 - 12). מכאן, עדות נוספת על הקשר הקרוב והרצוף שהיה בין הנתבע ובין ח.ר. מר ש.ק. מצהיר כך: "הנני בעל מזנון ברח' X בתל אביב למעלה מעשרים שנה. בסמיכות לחנות שלי גרו יחד כזוג ש.ט וח.ז בדירה ברח' X- קומה שניה. הנ"ל היו לעתים קונים אצלי בחוב ופעם אף הגעתי לדירתם על מנת לגבות חוב ישן". מר ש.ק נחקר על תצהירו, השיב ברהיטות ובפשטות ואף הוסיף פרטים שהיה בהם כדי לחזק את עדותו. כך למשל כשנשאל מר ש.ק כיצד ידע שח.ר והנתבע חיו כזוג, השיב העד: "אני התנדבתי במשמר האזרחי משנת 1981, לא פעם ולא פעמיים במסגרת הסיורים שביצעתי ובדרך כלל ביצעתי את הסיורים שלי בכרם התימנים, שבזי, כרם ישראל, השכונה שאנו מדברים עליה ואני הפתעתי את האדון הזה מקיים יחסי מין עם חיים בגינת הכובשים ולא רק שהפתעתי אותם אני גם מילאתי על כך דו"ח. אני מדבר על שנות ה-90 המוקדמות אני לא זוכר מתי." (עמ' 10, ש' 1 - 5). הנה כי כן, לא זו בלבד שהעד מעיד על כך שהנתבע וח.ר חיו כבני זוג, עוד הוא מאשש את גרסתו של הנתבע לפיה היחסים בינו ובין ח.ר נמשכו תקופה ארוכה והחלו בתחילת שנות ה-90. עוד מעיד העד על כך שביקר בדירה עשרות פעמים. לפעמים פגש בה את ח.ר, לפעמים את הנתבע ולפעמים את שניהם (עמ' 9 ש' 25 - 28). מר א.ב. מצהיר כך: "אני בעלים ומנהל של חנות המפעל לממכר גבינות מתוצרת מחלבות גד מזה למעלה מחמש עשרה שנים ברח' X- תל אביב. ידוע לי כי ח.ר חיים גר יחד עם ש.ט לפני כעשר שנים בדירת חדר ברחוב X-. זכור לי מקרה שבו הם נתנו לעובד זמני שלי לישון אצלם בדירה למשך מספר לילות". עד זה העיד בחקירתו כי הוא מנהל את החנות באופן פיזי משנים 1991-1992, וכי מאז שהוא מכיר את ח.ר ואת הנתבע ראה אותם ביחד כל הזמן. (עמ' 12 ש' 1). מר ר.ש. מצהיר כך: "אני ש.ר. בעלים ומנהל של מינימרקט ברחוב X- תל אביב מזה כ-15 שנה מצהיר בזאת כי במסגרת עבדתי הכרתי את ש.ט ואת ח.ז אשר גרו יחדיו בדירה בבניין מעלי. הנ"ל ערכו את קניותיהם המשותפות בחנותי ולצורך כך אף פתחו חשבון קרדיטורי משותף אותו דאגו לשלם". בחקירתו העיד העד כי הנתבע וח.ר חיו יחד וניהלו אצלו חשבון בחנות בשנים 95-96-97. בסיום עדותו הוסיף מר ר.ש מיוזמתו כי הוא וסוחרים אחרים ברחוב נכונים להתגייס לטובת הנתבע בהלוואה או בתרומות שיאפשרו את המשך מגוריו של הנתבע בדירה, ככל שהדבר יגיע למו"מ עסקי. "בהיר ונהיר לנו שהנתבע זכאי לגור שם" (עמ' 14 ש' 2 - 4). התצהירים דלעיל, אשר ניכר עליהם כי לא נוסחו על ידי עורך דין, מנוסחים באופן תמציתי וקצר, ולא בנוסח אחיד. כל אלה מחזקים את אמינותם בעיניי. זאת ועוד, העדים נחקרו על תצהיריהם והותירו רושם מהימן. חלק מהעדים ראו לנכון להדגיש כי אינם שייכים לחוג החברתי של הנתבע ואינם שותפים לנטיותיו המיניות. כל העדים נשאלו על מידת הקרבה שלהם לנתבע והעידו כי הם מכירים אותו אך אינם מגדירים עצמם כחבריו. עובדה זו גם היא מחזקת את אמינותם של עדים אלה, אשר למרות רצונם שלא להיחשב כמי שנמנים על החוג החברתי של הנתבע, לא נמנעו מלהתייצב לעדות בעניינו. לא מצאתי כי איש מהעדים הוא בעל עניין בתוצאות הליך זה, ואני סבור כי עדותם - אמת. נוסף על העדים הנ"ל צירף העד תצהירים של מר גיורא שמואלי ושל גב' שמחה חזקיה. עדים אלה לא התייצבו לחקירה ועל כן נאלץ הנתבע לוותר על תצהיריהם. הנתבע נחקר אף הוא על תצהירו. הנתבע השיב בגילוי לב, ברהיטות וללא כל התחכמות על כל שאלה שנשאל. הנתבע תיאר את אורח חייו לצד ח.ר. בתשובותיו מסר הנתבע מידע שעשוי היה שלא להועיל לו. כך למשל הסביר הנתבע שהעביר את חשבון החשמל על שמו בשנת 1998 כי ח.ר כבר היה מאושפז במועד זה וסביר היה שלא יחזור עוד לדירה. "מן הראוי היה שחשבון החשמל יהי על שמי" (עמ' 17 ש' 8). הנתבע העיד שפעל להעברת חשבונות נוספים על שמו. פעולות אלה אינן אופייניות למי שפולש לנכס זר. פולש, מטיבו ומטבעו, יבקש להסתיר את דבר הפלישה מעיני הרשויות השונות, ואינו שש לשלם חשבונות ולהתחייב בהם באופן אישי. שבעתיים נכון הדבר במי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, דוגמת הנתבע. התרשמתי, שהנתבע, גם אם אינו נמנה על עשירי הארץ, לשון המעטה, הוא אדם הגון וישר דרך, שאינו מבקש אלא את הזכויות המגיעות לו לפי דין. לעומת עדויות אותנטיות אלה המתארות את חיי היום יום בדירה, ואת הקשר שבין ח.ר והנתבע, מבקשת התובעת להסתמך על ביקורים בודדים שנעשו בדירה על ידי נציגים מטעמה או על ידי האפוטרופסית מ'. האחרונה העידה כי בפועל לא נכנסה לדירה ולא ראתה אותה מבפנים אלא פעם אחת, ביום בו הועבר ח.ר לאשפוז (עמ' 20 ש' 23). לבקשת הנתבע אישרה העדה כי היא אינה מכירה איש מהעדים שהעידו מטעם הנתבע (עמ' 13 ש' 28), הגם שמדובר בשכנים ובעלי עסקים בקרבת הדירה. זאת ועוד, גב' מ' חזרה והעידה כי מי שיכול להעיד על אחיה ח.ר, ועל כך שהתגורר בדירה בגפו, הוא הבעל של אחותה ושכנים אחרים בבניין. דא עקא, התובעת לא טרחה להביא עדים אלה לעדות. נראה כי התובעת כלל לא טרחה לבדוק באופן ממשי את גרסת הנתבע והסתפקה בחשדות בעלמא שיש לה כלפיו. לסיכום, שוכנעתי כי הנתבע היה בן זוגו של הדייר המוגן, ככל שנדרש לצורך סע' 20 לחוק. הנתבע וח.ר היו מוכרים כבני זוג, קיימו יחסי אישות וניהלו גם משק בית משותף וחשבון משותף במינימרקט השכונתי. ג. על פי סע' 20 לחוק נדרש שהטוען לזכויות והדייר יהיו בני זוג לפחות ששה חודשים עובר לפטירתו של הדייר. בענייננו, כפי שהוכח לעיל, היו ח.ר והנתבע בני זוג מתחילת שנות ה-90 והתגוררו יחד משנת 1994 ואילך. הנתבע והדייר המוגן היו בני זוג הרבה למעלה מששה חודשים סמוך לפטירתו של ח.ר. ד. נדרש כי בני הזוג התגוררו יחד בששת החודשים הסמוכים לפטירתו של הדייר המוגן. התובעת טוענת כי הואיל וח.ר אושפז בשנת 1997 ונפטר בשנת 2000 לא התקיים התנאי של מגורים משותפים בדירה בששת החודשים הסמוכים לפטירתו של הנתבע (סע' 3 לסיכומי התובעת). אינני מקבל טענה זו. על פני הדברים, שובה הטענה את הלב. הכיצד יכול אדם להתגורר עם הדייר המוגן בדירה בשעה שהדייר המוגן שוהה במוסד סיעודי?! ואכן, יגעתי ומצאתי שעניין זה עלה לדיון בפסק דין של חברתי, הש' עידית ברקוביץ' בתיק אזרחי 12414-01-10, לשם נ' צויגהופט ז"ל, , ובפסק דין שניתן בע"א (מחוזי י-ם) 48424-01-11 אזרזר נ' לוי, . בשני התיקים האמורים נקבע כי מקום בו עבר הדייר המוגן להתגורר בבית אבות ושהה בו תקופה ארוכה עד לפטירתו לא ניתן לומר שהטוען לזכויות התגורר עם הדייר המוגן 6 חודשים לפני פטירתו. דא עקא, עיון בשני פסקי הדין מלמד כי מדובר במקרים בהם הוטל דופי בתום לבם של הטוענים לזכויות, מחמת שעברו להתגורר בדירה ימים ספורים לפני שהדיירים המוגנים עברו או הועברו לבית אבות. כך לדוגמה, במקרה בו דנה הש' ברקוביץ' התגורר הטוען לזכויות 6 ימים בלבד עם אימו - הדיירת המוגנת - אשר עברה/הועברה מיד לאחר מכן לבית אבות. המקרה שלפנינו שונה בתכלית מן המקרים הנ"ל. הנתבע התגורר בדירה עם הדייר המוגן כבן זוג מס' שנים, בטרם חלה הנתבע ואושפז, עד לפטירתו. בנסיבות אלה, לטעמי, לא תישמע טענה כאילו הנתבע והדייר המוגן לא התגוררו יחד בדירה ששה חודשים עובר לפטירתו של הדייר המוגן, רק מחמת שהדייר המוגן חלה ואושפז במוסד סיעודי. בהקשר זה אין לי אלא לחזור ולהפנות לעדותה של עו"ד לרמן ולדברי ב"כ התובעת, לפיהם לו היה מדובר בבני זוג הנשואים זה לזה, לא הייתה התובעת פועלת לממש את זכויות הדייר החוזי לצורך מימון האשפוז תוך פינוי בת זוגו מהדירה. באותו אופן ממש, לא יעלה על הדעת לטעון כלפי בן/בת הזוג כי איבד את זכויותיו בדירה מחמת אשפוזו של בן הזוג עובר לפטירתו. בראייתי, מגמת הצמצום של חוק הגנת הדייר לא נועדה לקפח את מי שזכויותיו מוגנות בחוק באופן מפורש. אלמלא היה מדובר בבני זוג מאותו מין, ואלמלא עלה החשד בדבר פלישת הנתבע לדירה לאחר מותו של הדייר המוגן (כפי שעולה מדו"ח החקירה, נספח 15 לכתב התביעה), לא הייתה התובעת דורשת את פינוי הדירה. משהגעתי למסקנה כי הנתבע והדייר המוגן היו בני זוג שנים רבות לפני אשפוזו של ח.ר, והתגוררו יחד בדירה, איני סבור שיהא זה ראוי וצודק להורות על פינויו של הנתבע מהדירה רק מחמת שאתרע מזלו ובן זוגו אושפז במוסד סיעודי מס' שנים לפני פטירתו. 17. סוף דבר, זכויות הדיירות המוגנת שהיו לח.ר עברו לנתבע על פי הוראות סע' 20 לחוק, ועל כן התביעה נדחית. צר לי שהתובעת לא ראתה לנכון להישמע להמלצות שניתנו לה מספר פעמים לאורך הדיון, להסדיר את זכויותיו של הנתבע בדירה. 18. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)