סעיף 9 א' לחוק הבטחת הכנסה קובע, בחלק הרלוונטי לתביעה: "(א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה למעט אופנוע. (ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות, סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות, סעיף קטן זה". סעיף 9 א' לחוק קובע חזקה שמי שהוא בעליו של רכב יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה, בהתחשב כי כוונת החוק לא היתה לשלם גמלה למי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר סכומים הדרושים לאחזקת רכב או להשתמש בו לשם פרנסה (ראו דב"ע/42-0, זבולון צאלאקשווילי נ' המוסד, פד"ע יז 323). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעלות על רכב הבטחת הכנסה: 1. הנתבע הודיע לתובעת במכתב מיום 17.11.03 על דחיית תביעתה להבטחת הכנסה, באופן רטרואקטיבי החל מחודש 8.02, בטענה כי בבעלותה ו/או בשימושה של התובעת רכב מנועי השולל זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה בהתאם לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה"). כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו. 2. עובדות הצריכות לענייננו: א. התובעת גרושה ממר X (להלן: "X"), ממנו התגרשה בשנת 1990. ב. לתובעת ארבעה ילדים מX, הילד האחרון היא ילדה לפני כחודשיים. ג. הנתבע טוען כי בבעלות ו/או שימוש התובעת רכב מסוג מזדה מס' רישוי 27-860- 74 (להלן: "הרכב"). X טוען לבעלות על הרכב, שרשום על שם גב' ימית פרץ, אחות של התובעת, המתגוררת בשדרות. ד. X רכש את הרכב כאשר היה בבית סוהר, בריצוי עונש מאסר ולטענתו הרכב נרשם על שם גיסתו על מנת שתוכל לקחת אותו. למרות שX השתחרר מבית סוהר בסוף שנת 2002 או תחילת 2003, בעלות הרכב לא הועברה על שמו. ה. בתקופה מסוימת ימית פרץ התגוררה אצל התובעת (אחותה) בעפולה. ו. התובעת צולמה על ידי חוקר המוסד כאשר נהגה ברכב על מנת להסיע את הבת מהגן. התובעת הודתה בשימוש ברכב, או ברכבים אחרים, אך לא באופן קבוע. 3. המסגרת הנורמטיבית. בעלות או שימוש ברכב השוללת זכאות להבטחת הכנסה: סעיף 9 א' לחוק הבטחת הכנסה קובע, בחלק הרלוונטי לתביעה: "(א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה למעט אופנוע. (ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות, סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות, סעיף קטן זה". סעיף 9 א' לחוק קובע חזקה שמי שהוא בעליו של רכב יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה, בהתחשב כי כוונת החוק לא היתה לשלם גמלה למי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר סכומים הדרושים לאחזקת רכב או להשתמש בו לשם פרנסה (ראו דב"ע/42-0, זבולון צאלאקשווילי נ' המוסד, פד"ע יז 323). כך, בפס"ד קופרמן נ' המוסד (דב"ע מו/ 46-0 לא פורסם) עמד בית הדין הארצי על טעמם של החוק ושל תקנות הבטחת הכנסה בשלילת הגימלה מבעל רכב: "ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב הן כה גבוהות שיש לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה מנכס ו"נכס" פירושו גם "טובת הנאה" ראויה או מוחזקת בלשון סעיף 9(ג) לחוק". 4. ראיות שנשמעו בדיון: התובעת נחקרה על ידי חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי בתאריך 30.9.03. באותו יום מצא החוקר את X יושן בביתה של התובעת, בשעות מוקדמות של הבוקר, כאשר הרכב חונה ליד הבית. התובעת אמרה בהודעה שנגבתה על ידי החוקר (נ/2) שאין לה רכב בבעלותה, אך היא נוהגת בכל מיני רכבים "פיאט אונו, סובארו של חברים... אני משתמשת ברכב לסידורים ונסיעות שלי, להגיע לביטוח לאומי גם". כאשר נשאלה התובעת לגבי השימוש ברכב, היא ענתה כי היא עושה שימוש בו, ונרשם ב-נ/2: "כמעט כל יום אני משתמשת ברכב הזה, מתי שאני צריכה אוטו אני לוקחת כל אוטו". גרסתה של התובעת בבית הדין היתה שונה, והצהירה כי היא נסעה ברכב סה"כ פעם או פעמיים, ולא באופן קבוע. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית אמרה: "אני לא זוכרת כמה פעמים השתמשתי ברכב, יכול להיות פעם אחת, פעמיים. זה בגלל שהיתי בהריון והייתי חייבת לקחת את הבת שלי לגן שנמצא רחוק" וכן: "זה שעליתי לרכב זה לא סוף העולם. אני יכולה לנהוג, לפי החוק של המל"ל מותר לי לנהוג אך לא באופן קבוע, אחת לחודש, אחת לשבועיים, לא באופן קבוע" (ע' 2,3 לפרוטוקול הדיון). מר X גם העיד בבית הדין, הסביר את נסיבות רכישת הרכב על ידו, כאשר הוא היה בבית סוהר והרישום על שם אחותה של התובעת. באשר לשימוש ברכב על ידי התובעת, הצהיר X: "גרושתי נוהגת ברכב מדי פעם, אני לא מסוגל להיות בלי רכב. אם אני במקרה בא לבקר אותם וצריכים להביא את הילדה מהגן אני נותן את הרכב. אני לא נמצא באזור כל הזמן כמעט, אני בא בשעות מאוחרות" (ע' 4 לפרוטוקול). 5. מסקנות העולות מהראיות לגבי בעלות/שימוש ברכב על ידי התובעת: גרסת התובעת לא היתה עקבית, ולא ברור מעדותה באיזה תדירות היא נהגה ברכב, או ברכבים אחרים, האם פעם-פעמיים סך הכל, האם פעם בחודש או פעם בשבועיים, או האם כל פעם שהיא זקוקה, כפי שעולה מאמירותיה בהודעה לחוקר. גם בנקודה שולית נתגלו דברי לא אמת בגרסת התובעת: כאשר נשאלה אם הגיעה לבית הדין ביחד עם גרושה X, היא ענתה: "אני חשבתי שהוא הגיע מעפולה ולמזלי הוא היה בנצרת עילית, לא הגענו ביחד" (ע' 3 לפרוטוקול). אולם, X, שלא שמע את עדות התובעת, הצהיר: "אני העליתי את גרושתי והילדים איתי ברכב, לנצרת עילית... אנחנו יצאנו מעפולה כולנו ביחד". (ע' 5 לפרוטוקול). סתירה זו, ואלה שציינו באשר לשימוש ברכב, מטילות ספק באמינות גרסת התובעת. לכן, אנו מעדיפים את הגרסה הראשונית של התובעת בהודעתה בפני חוקר המוסד, על פיה היא משתמשת ברכב, או ברכבים אחרים, לכל צרכיה. שימוש ברכב מהווה "טובת הנאה" למי שמשתמש בו ולפי סעיף 9 א' (ב) לחוק הבטחת הכנסה, חלה חזקה כי מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובעת. לאור זאת, החלטת הנתבע לדחות את התביעה להבטחת הכנסה של התובעת בדין יסודה. 6. בהתאם לאמור לעיל, אנו דוחים את תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בגין התקופה הרלוונטית להכרעה. אין צו להוצאות. 7. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. הבטחת הכנסהבעלותבעלות רכברכב