רק בחודש נובמבר 1996, בהיות המערערת בגיל 66, וכשלוש שנים לאחר שהוכרה המערערת כ"מוגבלת בניידות", היא הגישה תביעה לקבל הלוואה עומדת מכוח הסכם הניידות ביטוח לאומי דחה את תביעת המערערת, מן הטעם שאין היא עונה על הגדרת "מוגבל בניידות" בהיותה מעל לגיל 65. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גמלת ניידות לאחר גיל 65: השופטת א' סלע לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט אברהמי ונציגי הציבור בנני ולוי; תב"ע נז0-464/), ובו נדחתה תביעת המערערת להלוואה עומדת מכוח הסכם בדבר גימלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי ביום 1.6.1977 (להלן - הסכם הניידות). המערערת היא ילידת אוגוסט 1930. ביום 19.10.1993, בהיות המערערת בגיל 63, הוכרה המערערת כ"מוגבלת בניידות" בשיעור 60%. המערערת לא מימשה את זכותה לקבל מהמשיב "הלוואה עומדת", מן הטעם, כטענתה, שחלה החמרה במצבה הרפואי והיא ביקשה להמתין עד אשר יוגדל שיעור מוגבלותה בניידות. רק בחודש נובמבר 1996, בהיות המערערת בגיל 66, וכשלוש שנים לאחר שהוכרה המערערת כ"מוגבלת בניידות", היא הגישה תביעה לקבל הלוואה עומדת מכוח הסכם הניידות. המשיב דחה את תביעת המערערת, מן הטעם שאין היא עונה על הגדרת "מוגבל בניידות" בהיותה מעל לגיל 65, וכן אין חלות עליה הוראות סעיף 21(א) להסכם הניידות המתאר את הנתונים להמשך הזכאות לאחר גיל 65. מכאן התביעה שהוגשה לבית-הדין האזורי והערעור שבפנינו. 4. טענות המערערת הן בבית-הדין האזורי והן בערעור שבפנינו מושתתות על העלמת חומר על-ידי המשיב, דבר שהיווה מכשלה בתביעתה ובכך למעשה מנע המשיב ממנה לממש את זכאותה כדין. כמו כן פירטה המערערת בהרחבה את מצב בריאותה המצדיק, לטענתה, קבלת ההלוואה העומדת. 5. המשיב טען הן בבית-הדין האזורי והן בערעור שבפנינו, שהמערערת קיבלה אישור להלוואה עוד בחודש אוקטובר 1993 והיא פנתה למימוש ההלוואה רק בחודש נובמבר 1996. גם אם תוכיח המערערת שהייתה הטעיה או כל סיבה אחרת שמנעה הגשת הבקשה להלוואה עומדת, אין בכך כדי להסמיך את המשיב להעניק גימלאות שהוא לא רשאי להעניקן מכוח הסכם הניידות. משעברה המערערת את גיל 65, אין בית-הדין רשאי, מכל סיבה, לאשר את ההלוואה הנתבעת. 6. הזכאות לגימלת ניידות נקבעה בסעיף 2 להסכם הניידות, ועל-פיו זכאי לגימלה מי שהינו תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר מלאו לו 3 שנים ולא יותר מ65- שנים. מכאן, שמי שאינו עומד במבחן הגיל, כלומר שהינו בין 3 ל65- שנים, אינו בגדר "מוגבל בניידות", ואין קמה לו מכוח הסכם הניידות זכות להלוואה עומדת. היות שהמערערת הגישה את התביעה בהיותה מעל גיל 65 שנים, אין היא עונה להגדרת "מוגבל בניידות" ואין היא יכולה לזכות בהלוואה הנתבעת. 7. סעיף 21(א) להסכם הניידות עניינו "תנאים להמשך זכאות", והוא בא על-מנת שלא לשנות לרעה את מצבו של "מוגבל בניידות" אשר החל לקבל גימלת ניידות בטרם הגיעו לגיל 65 והוא מקבל אותה עד הגיעו לגיל 65. המערערת לא קיבלה הלוואה עומדת לפני הגיעה לגיל 65 והגישה בקשה לקבלה, לראשונה, בגיל 66 שנה. על-כן לא נתמלאו לגביה הוראות הרישה לסעיף 21(א) להסכם הניידות. 8. מאחר שלא ניתן להעניק זכויות למוגבל בניידות, ככל שהדבר אינו תואם את הסכם הניידות והזכויות שהוקנו מכוחו, ומאחר שאין המערערת עומדת בתנאי הסכם הניידות לקבלת ההלוואה העומדת, אין מקום להתערבותנו בפסיקת בית-הדין האזורי. 9. השתלשלות האירועים ופרטי העלמת החומר הרפואי על-ידי המשיב, כפי שטוענת המערערת, פורטו בהרחבה על-ידי המערערת הן בפני בית-הדין האזורי והן בערעור שבפנינו. המערערת עותרת לפנינו - כפי שעתרה בבית-הדין האזורי - לחייב את המשיב להעניק לה את ההלוואה העומדת על-פי ההסכם חרף הגשת התביעה לאחר הגיעה לגיל 65. לאחר שבחן את טענות המערערת קבע בית-הדין האזורי: "9. באשר לטענה שהנתבע העלים מסמכים, ובכך מנע מן התובעת לממש את זכאותה כדין, הרי ענין זה לא הוכח לנו כדבעי, ולא הוברר לנו כל צורכו הקשר שבין התביעה להחמרת מצב לבין גימלת הניידות". לאור קביעת בית-הדין האזורי ולאור ההלכה שהמשיב אינו רשאי להעניק למוגבלים בניידות זכויות מעבר למה שנקבע בהסכם הניידות, הרי בין שהועלמו מסמכים מטעם גורמי המשיב, כטענת המערערת, ובין שלאו, ואפילו הוכשלה המערערת, כטענתה, בגינה - כבולות ידי המשיב ואין הוא מוסמך להעניק גימלת ניידות למי שלא חלו בו תנאי הזכאות הקבועים בהסכם. 10. היות שלא עמדה המערערת בתנאי הזכאות מכוח הסכם הניידות, אין למשיב שיקול-דעת להעניק זכות מכוח הסכם הניידות, כאשר זכות זו אינה ניתנת למימוש על-פי הוראות אותו הסכם בנסיבות הקיימות. עם כל ההבנה למצבה של המערערת, אין מנוס מדחיית הערעור לאור האמור. 11. אנו דוחים את הערעור מטעמיו של בית-הדין האזורי. 12. אין צו להוצאות.ניידות