על פי סעיף 65 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 מוסמכת נציגות הבית לנהל את עניני הבית המשותף. חלק מניהול עניני הבית המשותף הוא ניקוי החלקים המשותפים וגם הדברה מפני מכרסמים ומזיקים למיניהם במידת הצורך. על פי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. על פי סעיף 30(ב) לחוק המקרקעין שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין. מאחר ועסקינן במקלט ומאחר והמצב הבטחוני בארץ מחייב קיומו של מקלט נקי וזמין כדי לשמש יעודו הרי אין לומר כי פעולת נציגות הבית חורגת מניהול רגיל ומשימוש רגיל במקלט. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הדברה בבית משותף: התובע והנתבעים 1-3 גרים בבית משותף אשר ברח' טולדנו 14 ת"א. הנתבע 4 הינו מנקה המדרגות בבנין. לטענת התובע הוצאו מן המקלט חפצים שלו בניגוד להסכמתו ועל כן לטענתו על הנתבעים 1-3 כאנשי ועד הבנין וכמי שפעלו בענין, לפצותו על נזקיו. הטענה כנגד נתבע 4 היא שהוציא את חפצי התובע מהמקלט בניגוד להוראתו המפורשת של התובע אליו. השתלשלות העניינים הינה כדלקמן: בתאריך 2/5/02 בוצעה במקלט הדברה נגד עכברים ע"י המדביר מר ד. מקובר. המדביר הבהיר לנתבעות 1 ו-2 שפעלו כנציגות הבית המשותף, כי עפ"י כמות הגללים נמצאים במקום עכברים רבים המהווים סכנה תברואתית חמורה ביותר לדיירי הבנין, והבהיר כי יש לפנות מיד את כל הגרוטאות מן המקלט שכן הן משמשות מחסה ומזון לעכברים הנמצאים שם וכי רק לאחר פינוי מוחלט של המקלט וניקיונו, ניתן יהיה לוודא את השמדת העכברים כליל. בעקבות זאת הדפיסה הנתבעת 2 מודעה ותלתה אותה בתאריך 2/5/02, יום חמישי בשבוע, על לוח המודעות בבנין. וזו לשון ההודעה: "היום (2/5/02) נערכה הדברה בבנין. במקלט יש עכברים - פוזר רעל נגדם. ביום שני הקרוב ינוקה המקלט על מנת למנוע את שובם של העכברים. כל מי שיש לו חפצים במקלט מתבקש להוציאם מיד. חפצים שישארו במקלט - יוצאו לרחוב ביום שני. מפתח אפשר לקבל בדירה 2 (עמית) ובדירה 11 (עזרא)". יוצא אם כן שניתנה לדיירים אפשרות עד לתאריך 6/5/02 להוציא את חפציהם מן המקלט ולא כפי שטען התובע עד ליום 5/5/02. למחרת פנה התובע אל הנתבעת 2 ולאחר שזו ענתה לו שהיא תלתה את המודעה הודיע לה מפורשות כי אין בכוונתו לפנות את חפציו מן המקלט. הנתבעת 2 ערכה תרשומת של שיחה זו. מקבל אני גרסה זו על פני גרסת התובע שלפיה ביקש ארכה לפינוי חפציו וזו לא נענתה. שכן, במכתב מיום 8/5/02 של התובע המופנה לנתבעת 2 אין זכר לבקשת ארכה אלא נהפוך הוא התובע חוזר על גרסת הנתבעת 2 וכלשונו: "הודעתי לך מפורשות, שאין זכויות לאף אדם לגעת במטלטלין, של אדם אחר, ללא צו של בית משפט". אני מקבל את גרסת הנתבעת 1 בכתב ההגנה לפיה לא נתקיימה בינה לבין התובע כל שיחה ביום 4/5/02 בענין הנדון ובכלל. ניכר היה שהינה דוברת אמת מה שאין לומר על התובע שעושה מקצה שיפורים של המצב העובדתי כדי להתאימו לתביעה שהגיש. גם שיחה זו משום מה לא הוזכרה במכתב של הנתבעת 2 מיום 8/5/02 שלאחר הארוע. בלילה של יום ראשון ב-5/6/02 שוחחה הנתבעת 1 עם התובע טלפונית והזכירה לו את חובו לועד הבית והזכירה לו כי מחר ביום שני יתבצע ניקוי במקלט. התובע שוב הבהיר לה כי אינו מוציא את חפציו. התובע אף סירב לפרט באזני הנתבעת 1 אילו הם חפציו. בתאריך 6/5/02 פונה מקלט הבית וכל תכולתו הוצאה לרחוב והוזמנה משאית פינוי אשפה של העיריה. בעת הוצאת החפצים מהמקלט נערכה רשימה של החפצים שקיבלה אישור של הנוכחים במקום, הנתבעים 1-3 (נספח ד' לכתב התביעה) ואשת הנתבע 3. רשימה זו כוללת מעט פריטים השייכים לשכנים אחרים וכן ערימת גרוטאות גדולה, לוחות עץ, חלקי רהיטים, חלקיקי ספוג ובד מכורסמים וסמרטוטים. התובע חזר לביתו בשעה 14:00 פרץ בכוח באמצעות לום את המנעול שהיה על דלת המקלט ושבר אותו, מבלי שהיה מודע לכך כי הנתבעת 2 עמדה מאחוריו במעלה המדרגות וחזתה בנעשה. הנתבעת 2 ערכה תרשומת בעניין זה (נספח ה' לכתב התביעה). באותה עת כל חפציו של התובע עצמו היו ברחוב והתובע שבדק אותם נסע לדרכו תוך הפקרתם. סוחר גרוטאות שנקלע למקום והביט בחפצים לא נטל ולו חפץ אחד על אף שעמדו לרשות כל דיכפין ללא תשלום. מן הטענות והעדויות שבפני עולה כי מאז הגיע לבנין לפני 3 שנים הסתכסך התובע עם שכנים רבים והוא אינו משלם מסי ועד מאז חודש דצמבר 2001. סבור אני כי מדובר בתביעה המוגשת בחוסר תום לב תוך העלאת טענות באופן מגמתי כשהן חסרות ביסוס עובדתי. כמו כן סבור אני שאין התובע יכול לבוא בטענות לנציגות הבית המשותף בטענות באשר לחפציו מן הטעם שהנציגות עשתה כל שביכולתה כדי להתריע ולהודיע לדיירים על פינוי המיועד של המקלט לרבות התובע. כמו כן, גם אם היתה אחריות הרי שהתובע לא הוכיח את נזקיו. מדובר בחפצים ישנים ולא הובאה ולו קבלה אחת שתעיד על שווים, לא הובאה גם חוות דעת לקביעת שוויים בהתחשב בבלאי. מעבר לכך שמדובר ברשימה מנופחת כאשר בפועל רק מספר פריטים מועט השייכים לתובע נמצא במקלט עפ"י דו"ח ביצוע שנעשה בעת הפינוי. התובע טוען כי הנציגות מונתה שלא כחוק ואין כל תוקף להחלטותיה. אולם התובע, לא פעל בענין זה מזה תקופה ארוכה ולא פנה למפקח על רישום מקרקעין כשהוא מנגד לא משלם מיסי ועד מחודש דצמבר 2001. התובע אף לא המציא כל תכתובת בענין זה וכל טענתו כעת בענין זה נועדה לטעמי כדי להכשיר את תביעתו בלבד. מעבר לכך הוצג בפני מסמך חתום ע"י רוב הדיירים בבנין המאשר את מינוי הנציגות והמסמיכה לפעול בשם הדיירים. לכן טענתו בענין זה נדחית. על פי סעיף 65 לחוק המקרקעין, תשכ"ט 1969 מוסמכת נציגות הבית לנהל את עניני הבית המשותף. חלק מניהול עניני הבית המשותף הוא ניקוי החלקים המשותפים וגם הדברה מפני מכרסמים ומזיקים למיניהם במידת הצורך. על פי סעיף 30(א) לחוק המקרקעין בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. על פי סעיף 30(ב) לחוק המקרקעין שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין. מאחר ועסקינן במקלט ומאחר והמצב הבטחוני בארץ מחייב קיומו של מקלט נקי וזמין כדי לשמש יעודו הרי אין לומר כי פעולת נציגות הבית חורגת מניהול רגיל ומשימוש רגיל במקלט. אם סבר התובע אחרת היה עליו לפנות לבית המשפט. אלא שבית המשפט, לו הגיע הענין אליו בדרך המלך הנ"ל, רשאי היה לשקול שיקולי צדק ויעילות. נדמה שלא צריך להרבות במילים כדי לבוא ולומר ששיקולי הצדק והיעילות מחייבים כל דייר ואת התובע בכללם לקיים אחר החלטת הנציגות ולא להטיל על הנציגות את המעמסה למצוא מחסן חלופי לחפצים של בעלי דירות כשעוד נתברר בדיעבד שמדובר בגרוטאות. התובע תבע את הנתבע 3 אולם לא ביסס כל עילה נגדו. נתברר כי הנתבע 3 לא היה שותף להחלטות של הנציגות שכללה רק את הנתבעות 1-2. התובע תבע את הנתבע 4, מנקה המדרגות, מאחר וזה פעל בניגוד להוראתו, וסילק חפצים שהוכנסו בשנית כטענתו למקלט. סבור אני כי אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע 4. הנתבע 4 הועסק ע"י נציגות הבית והוא נשמע להוראותיה ולא להוראות של מי מהדיירים באופן פרטני. לאור כל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 - 3, שהתייצבו לדיון, הוצאות בסך 500 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.הדברהבתים משותפים