קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוצאת דיבה במכתב: לפני תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק"). רקע עובדתי התובע הוא המנהל והבעלים של חברה בשם י.ט.כ המרכז לצילום תוכניות בע"מ (להלן: ה"החברה"), המספקת שירותי צילום מסמכים ועוד. הנתבע היה עורך דין במקצועו, אשר הזמין מאת החברה, לטענתה, שירותי צילום מסמכים ולא שילם בגינם. בשל כך, הגישה החברה נגד הנתבע תביעה כספית שהתבררה במסגרת תא"מ 18547-08-09, בפני כב' הרשמת רג'ד זועבי, בבית משפט השלום בנצרת. במסגרת ההליכים שהתנהלו בתביעה שהגישה החברה נגד הנתבע, הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע במחלוקת ביניהם על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט. בישיבה שהתנהלה בפני כב' הרשמת ביום 5/5/10 סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה, וביום 10/5/10 ניתן ע"י הרשמת פסק דין, המקבל את תביעת החברה ומחייב את הנתבע לשלם לה סכום של 800 ₪. בעקבות מתן פסק הדין שלח הנתבע לתובע מכתב מיום 2/6/10 בו נכתבו הדברים שלהלן: לכבוד גרינבלט צבי י.ט.כ בע"מ ת"ד 745 מגדל העמק 23028 הנדון: פרעון פס"ד תא"מ 1854-08-09 הצלחת להונות את בית המשפט ולהוציא כספים מאדם שמעולם לא ראית, לא הזמין אצלך דבר ולא היה חייב לך אגורה. אתה יכול רק להתבייש. מצ"ב שק בנק דיסקונט, מס' 1380/059, ע"ס 800 ₪, לכיסוי פסק הדין. הנך נדרש להעביר אלינו חשבונית מס כחוק. אנו תקווה, כי בעזרת השם, תשתמש בכספים אלה, אך ורק לצורך טיפולים אנקולוגיים במחלת סרטן הלבלב ו\או הכבד אשר לה אתה ראוי ולתרופות, אשר בעזרת השם לא תועלנה. אינך ראוי להשתמש בכסף אשר קיבלת במרמה לכל מטרה אחרת. אלוהים שבשמים הרואה הכל, ישלם לך כגמולך. מכתב זה שנשלח לתיבת הדואר של החברה נמסר לעובד החברה בשם ויקטור, אשר הביא אותו למשרדי החברה ומסר אותו לאחת הפקידות שמטפלת בדואר שנשלח לחברה, בשם מיה דהן. מאחר שמיה ידעה אותה עת, כי הנתבע חייב לחברה כספים בהתאם לפסק דין שניתן נגדו, פתחה את המעטפה וקראה את המכתב. לטענתה, כשקראה את המכתב הייתה בסערת רגשות גדולה ו"המומה מהתוכן השטני והארסי של המכתב", והפנתה את תשומת לבם של עובדים נוספים שהיו איתה במשרד לתוכן המכתב. לאחר זמן מה הגיע התובע למשרדי החברה ומיה מסרה לו את המכתב, לטענתה כשהיא בוכה עם דמעות בעיניים. מיה הוסיפה, כי כאשר התובע קרא את המכתב "הוא נראה מבוהל לגמרי, הוא החוויר והתיישב על הכסא נסער מאוד ולא רצה לדבר כלל". טענות הצדדים התובע טוען, כי הדברים שנכתבו במכתב מהווים לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק, שכן הביטויים והאמרות שהובאו בו עלולים לבזות אותו ולהשפיל אותו. לטענתו, מדובר בפרסום לשון הרע שכל מטרתו לפגוע בו ובנפשו, ולפיכך יש לחייב את הנתבע בפיצויים במלוא הסכום הקבוע בחוק ואשר עומד, נכון להיום, על סך 129,000 ₪. לעניין דרישת הפרסום טען התובע, כי מאחר שהמכתב נשלח לתיבת הדואר של החברה שבבעלות התובע ועל המעטפה והמכתב נרשם שמה של החברה, הרי בנסיבות העניין מתקיים יסוד הפרסום נוכח הוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק הקובע, כי "רואים פרסום לשון הרע .. אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". הנתבע טען מנגד, כי הדברים שנכתבו במכתב אינם מהווים לשון הרע, אלא הבעת דעה לגיטימית באשר להתנהלותו של התובע, אשר הגיש נגדו תביעה חסרת יסוד וזכה על פיה בכספים שאינם מגיעים לו. הנתבע טען עוד, כי במקרה דנן לא מתקיים יסוד הפרסום, שכן המכתב נשלח לתובע אישית בדואר רשום עם אישור מסירה ולפיכך רק התובע, או מיופה כוח שלו, יכולים היו לקבל את המכתב. לטענתו, המעטפה והמכתב נמסרו למיופה כוחו של התובע בשם ויקטור ומשכך, אין לנתבע אחריות למה שנעשה במכתב מרגע מסירתו לויקטור. לשיטתו, הוא אינו יכול להיות אחראי למעשים שעשו ויקטור והפקידה מיה שהחליטה לפתוח את המעטפה ולקרוא את המכתב. לשון הרע סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) ... " כדי לקבוע אם ביטוי או אמרה מסוימים מהווים לשון הרע, יש לפרש אותו ביטוי או אותה אמרה באופן אובייקטיבי, בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושותיו של הנפגע, או לכוונותיו של המפרסם" (ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג, פ"ד מו(5), 355). "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת" (ע"א 4534/02 רשת שוקן נגד הרציקוביץ') . בענייננו, במכתב כתב הנתבע, כי התובע הונה את בית המשפט וכי הצליח "להוציא כספים מאדם שמעולם לא ראה". בהמשך הוא איחל לתובע לחלות במחלת סרטן הלבלב או הכבד אשר לה הוא ראוי, לטענתו. הוא אף איחל לתובע לעשות שימוש בכסף שקיבל לצורך רכישת תרופות למחלת הסרטן וקיווה שתרופות אלה לא תועלנה לתובע. בהמשך כתב הנתבע, כי התובע אינו ראוי להשתמש בכסף שקיבל, לטענתו במרמה, לכל מטרה אחרת, מלבד רכישת תרופות למחלת הסרטן כאמור. פרסום זה נופל, לטעמי, בגדר לשון הרע כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. מדובר בביטויים קשים ביותר, שיש בהם כדי לבזות את התובע, להשפיל אותו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצידם. הביטויים שנכתבו במכתב והאיחולים של הנתבע לתובע לחלות במחלת סרטן הלבלב או הכבד, האיחולים שהתרופות שהוא ירכוש לא תועלנה לו וכן קביעתו, כי התובע אינו ראוי לעשות בכסף שכביכול קיבל במרמה למטרה אחרת, כל אלה עלולים לפגוע בנפשו, ברוחו ובשמו הטוב של התובע פגיעה קשה. מדובר בביטויים מבזים ומשפילים, שנועדו לגדף את התובע ולהציג אותו כאדם רמאי, שאין לו זכות לחיות ושהוא ראוי למות במחלה הנוראה מכל. מדובר, אם כן, בביטויים אשר עונים על הגדרת לשון הרע הקבועה בסעיף 1 לחוק ועוברים את סף הביטויים המותרים מבחינת חומרת ומידת הפוגענות הגלומה בהם. פרסום הצדדים חלוקים בשאלה אם משלוח המכתב באופן ובדרך שבה הוא נשלח עונה על הגדרות המונח "פרסום" שבחוק. סעיף 2(ב)(2) לחוק קובע: (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1) .... (2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". עולה, אם כן, כי לשון הרע שנעשתה בכתב באופן שעלולה הייתה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע, מהווה פרסום לשון הרע בהתאם להוראת סעיף 2(ב)(2) לחוק. בהתאם להוראה זו, לשון הרע שנעשתה בכתב תהווה פרסום לשון הרע, גם אם בפועל לא הגיעה לאדם זולת הנפגע ודי בכך שלפי הנסיבות עשויה הייתה להגיע לאדם זולת הנפגע (ראו ע"א (ת"א) 1816/09 צ'פלינסקי שרה נ' עו"ד אהוד שטיין ; ת"א (נצרת) 2182/07 פרץ נ' אלימלך ות"א (ת"א) 58190/05 מאיר דוד נגד אילונה שירוקוב) . בפרשת צ'פלינסקי קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "בעוד שבפרסום בעל פה יש להוכיח כי הפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע בפועל לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, הרי שעה שעסקינן בפרסום בכתב, די לו לתובע כי יוכיח שהכתב "עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". וכפי שנקבע בספרות: "לפיכך, ניתן להטיל על אדם אחריות לפרסום לשון הרע בכתב, גם כאשר הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם כלשהו זולת הנפגע" (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז, בעמ' 90)". בהמשך ובהתייחסו לפרסום הספציפי שנידון באותו מקרה נקבע: "המשיב לא חייב היה להוכיח כי בפועל עו"ד קאופמן עיין במכתב, די שעשוי היה להגיע אליו. במקרה דנן, מוען המכתב מלכתחילה, על פי כותרתו ברישא, גם למשיב וגם לעו"ד עופר קאופמן, מה גם שמשנשלח המכתב למשרדו של המשיב, ולא לביתו הפרטי, סביר היה להניח כי המכתב ייפתח על ידי מי מהמזכירות המטפלת בדואר והמקשרת בין כל מכתב לתיק או לנושא אליו הוא רלבנטי". לענייננו, המכתב נשלח לתובע לתיבת הדואר של החברה שבבעלותו, ולא לביתו הפרטי. על המעטפה נרשם שמו של התובע ומתחתיו שמה של החברה. על המעטפה או המכתב לא נרשם, כי הוא מיועד לתובע בלבד ולא נכתב, כי מדובר במכתב אישי. בנסיבות אלה, יכול וצריך היה הנתבע לצפות, כי המעטפה תימסר לאחד מעובדי החברה ותיפתח ע"י אחת המזכירות שמטפלת בדואר, כפי שאכן קרה בפועל. עולה, אם כן, כי דרישת הפרסום במקרה דנן מתקיימת. הנתבע טען כי משנשלח המכתב בדואר רשום ומוען לתובע עצמו, איש לא יכול היה לקבל אותו מהדואר מלבד התובע או מיופה כוחו. לדבריו, בפועל מי שקיבל את המעטפה היה עובד של התובע שקיבל ממנו ייפוי כוח לגשת לדואר ולקבל בשמו את הדואר. משכך הם פני הדברים, מסירת המעטפה לויקטור כמוה כמסירתה לתובע עצמו ועל כן, לא מתקיים במקרה דנן יסוד הפרסום. טענה זו דינה להידחות מכמה טעמים; ראשית, כפי שהובא לעיל, בין אם המעטפה נמסרה בפועל לאדם זולת הנפגע ובין אם לאו, יסוד הפרסום מתקיים, שכן לאור נסיבות משלוח המכתב, הוא עלול היה להגיע לאדם אחר זולת התובע כפי שאכן קרה. שנית, העובדה שהתובע יפה את כוחו של עובד אחר לקבל את דברי הדואר, אינה מאיינת את יסוד הפרסום ואף מחזקת את הקביעה בדבר קיום הדרישה. הנתבע ידע וצריך היה לדעת, כי כאשר מדובר בחברה עסקית, הפקידים הם אלה שמביאים את דברי הדואר, פותחים את המעטפות ומשייכים כל דבר דואר לנושא שהוא קשור אליו. על כן, סביר להניח כי כאשר דבר דואר מסוים נשלח לחברה, מי שמקבל את דבר הדואר ומעיין בו ראשון הוא הפקיד או הפקידה שממיינת את הדואר בהתאם. טענות ההגנה הנתבע טען עוד, כי הדברים שנכתבו במכתב מהווים הבעת דעה על התנהלותו של התובע שהגיש נגדו תביעת סרק. אין ממש בטענה זו וכמה טעמים לדבר: ראשית, אין במכתב שום הבעת דעה ומלבד דברי שטנה ושנאה, גידופים והשמצות אין במכתב דבר וחצי דבר עם הבעת דעה. שנית, גם אם מדובר בהבעת דעה, הרי לא מתקיימים יתר התנאים הקבועים בסעיף 15(4) או 15(5) לחוק, שכן לא מדבור בהבעת דעה שנעשתה באחד המקרים המנויים בסעיפים אלה. שלישית, תוכן המכתב והביטויים שנכתבו בו שוללים מכל וכל טענת תום הלב. לא יעלה על הדעת שאדם שכותב דברים חמורים מעין אלה יטען שהדברים נכתבו בתום לב. סיכומם של דברים - משלוח המכתב נשוא התביעה בנסיבות בהן הוא נשלח ותוכנו מהווים פרסום לשון הרע ולפיכך נושא הנתבע באחריות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב כך. גובה הנזק בקביעת גובה הנזק יש לקחת בחשבון, בין היתר, חומרת הביטויים שיוחסו לתובע, מהות לשון הרע שפורסמה, האם מדובר בגידופים או שמא בלשון הרע שמייחסת לנפגע מעשים פליליים או בלתי מוסריים. כמו כן, יש להתחשב בהיקף הפרסום, למי הוא נועד ולמי הגיע. בענייננו, מדובר בהשמצות ובביטויים קשים שגורמים לחלחלה ולפגיעה קשה בנפשו וברוחו של התובע. זאת ועוד, הדברים נכתבו אך ורק במטרה לפגוע בתובע כשלא הייתה בצידם מטרה אחרת כלשהי. מצד שני, היקף הפרסום היה מצומצם והוא הוגבל לפקידים שעובדים בחברה. בהתחשב בכל האמור, הנני סבור כי פיצוי בסך 15,000 ₪ הינו פיצוי הולם וראוי בנסיבות המקרה. סוף דבר אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 15,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןמסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה