קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר תשלום לאדריכל עקב העדר אישור תכנית: 1. זו תביעה כספית שסכומה 97,764 ₪ (נכון ליום הגשתה 15.3.00). התביעה היא להשבת סכומים ששולמו ע"י התובע לנתבעת, חברה העוסקת בתכנון ואדריכלות.   2. בין הצדדים נחתם הסכם, שבו נשכרו שרותי הנתבעת והוגדר "מפתח" לקביעת השכר ואופן תשלומו (הסכם זה כונה ע"י הצדדים במהלך ההוכחות "נספח א'", והכוונה למסמך הכתוב על נייר של הנתבעת, נושא תאריך 5.2.96 וצורף כנספח "א" לתצהיר התובע ת/1). אין חולק ש"תרגום" הפרמטרים שנקבעו בהסכם נספח "א" ל- ת/1 (להלן: "ההסכם הראשון") לסכומי כסף מביא לסך כולל של 20,000 דולר ארה"ב בתוספת מע"מ (ור' עמ' 27 ש' 26-25). בהסכם הראשון נקבע כי "עם הצגת חלופות" ישולמו 25% מהשכר. 25% נוספים ישולמו "עם הגשת החומר לאישור הועדות, רשויות התכנון". יתרת 50% מהשכר תשולם "עם קבלת אישור התב"ע". בסעיף 1.1 הוגדרה מטרת ההתקשרות כ"עריכת תכנית בנין עיר מפורטת, המבקשת לשנות את אחוזי הבניה הקיימים (90%) ל- 200% לערך... ברמת תכון מוקדם...". בהמשך הוחלט להכין ולהציע תוכנית שאפתנית בהרבה, שבה יהיו עד 450% בניה בפועל (ור' נספח "ב" ל- ת/1). הנתבעת דרשה הגדלה ניכרת מאד בשכר הטרחה, ובסופו של דבר שלחה לתובע מכתב מיום 9.3.99 (נספח "ג" ל- ת/1) שאין חולק כי התובע הסכים לו. במכתב זה (להלן: "ההסכם השני") נאמר כי סך שכה"ט יהיה 30,000$ בתוספת מע"מ (ס' 2 למסמך), ששולמו כדלהלן: 10,000$ בתוספת מע"מ משולמים לאלתר; 10,500$ (בתוספת מע"מ, אף כי הדבר לא נאמר במפורש) שולמו עד לפני חתימת המסמך; והיתרה שהיא 9,500$ בתוספת מע"מ תיפרע כך: "מועד פרעון השכר המלא ללא שינוי (יתרה לתשלום 9,500$)" - ס' 2.3 למסמך הנ"ל. אין חולק כי שני הצדדים הסכימו לפעול עפ"י ההסכם השני.   3. בסופו של דבר התכנית לא אושרה במוסדות התכנון. לא ניתנה רשות לערער למועצה הארצית לתכנון ובניה (לאחר שהועדה המחוזית החליטה לדחות את התכנית), וכוונה להגיש עתירה מינהלית בנדון נגנזה.   4. המצב הכספי הוא שהתובע שילם לנתבעת בפועל, בש"ח, בסה"כ 20,500 דולר בתוספת מע"מ. היתרה (בסך השווה ל- 9,500 דולר בתוספת מע"מ) לא שולמה, ולא נתבעה (אף שמנהל הנתבעת הודיע בעדותו כי אינו מוותר על היתרה). התביעה היא להשבת כל הסכומים ששולמו ע"י התובע לנתבעת, שסכומם - לכשעצמו - אינו שנוי במחלוקת כלל, כמו גם שאר העובדות שלעיל.   5. הצדדים הפליגו בטיעונים ובמחלוקות כמעט בכל פרט, אך דומני שהשאלה כפי שהיא עומדת כיום פשוטה בתכלית. כדי שהתביעה תתקבל צריך התובע להוכיח ולשכנע כי עפ"י פירושם הנכון של ההסכמים שבין הצדדים, היה תשלום השכר, כולו, מותנה בקבלת אישור לתוכנית שהנתבעת היתה אמורה לתכנן ולהגיש לאישור הרשויות. רק אם זו תהיה המסקנה, יכולה התביעה להתקבל (לאחר שעילת תביעה נוספת שנכללה בכתב התביעה לא הוכחה, ולמעשה נזנחה כליל גם בסיכומי התובע).   6. ניתן להציע שלוש תיזות אפשריות לגבי הזיקה בין אישור התכנית ע"י הועדות המוסמכות לבין תשלום השכר: הראשונה - שלה טוען התובע - היא כי כל השכר מותנה באישור, ובהעדר אישור יש להשיב כל מה ששולם (וכמובן לפטור מתשלום היתרה, אף שסעד הצהרתי בענין פטור כזה לא נתבקש). השניה - כי כל התשלומים פרט לאחרון (10,000$ + מע"מ לפי ההסכם הראשון, ו- 9,500$ + מע"מ לפי ההסכם השני) נעשו ללא התניה בקבלת האישור, ורק תשלום היתרה (שטרם שולמה) מותנית בהשגת אישור. השלישית - כי כל השכר, כולל מה שטרם שולם צריך להשתלם ללא תלות בקבלת אישור. כאמור לעיל, כדי לזכות צריך התובע להוכיח כי התיזה הראשונה היא הנכונה. כדי לדחות את התביעה אין הכרח לקבוע אם התיזה השניה או השלישית היא הנכונה, שהרי ההבדל ביניהן הוא רק לענין השאלה האם חייב התובע להוסיף ולשלם לנתבעת, אך שאלה זו לא הועמדה להכרעה בפניי ע"י מי מהצדדים.   7. סבורני שלתיזה שהתובע טוען לה אין כל בסיס בראיות, בלשון המסמכים ובהגיון. ככל שירדתי לסוף דעתו, תולה התובע - בסיכומיו - את יתדותיו באלה: (א) נסיבות ההתקשרות בין הצדדים, אשר - לדבריו - יצרו תחושת בטחון משותפת לצדדים כי המהלך יסתיים באישור התכנית המוצעת. (ב) אי הצגתן ע"י הנתבעת של הקלטות שהיא ביצעה ובהן שיחות שכ"ט בין הצדדים, וכן של ראיות נוספות. (ג) העובדה שבהסכם הראשון נקבעה זיקה מפורשת בין אישור התוכנית לתשלום 50% הנותרים של השכר, וזאת בסטיה גמורה מתעריף אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל (להלן: "א.א.א.י.") המאוזכר בהסכם הראשון ושולל התניית השכר בקבלת אישור לתכנון. (ד) פרשנות ההסכמים, שלטענתו נוסחו ע"י הנתבעת, כנגדה (כמנסחת). (ה) עדותו "המתחמקת והמתפתלת" של מר ינאי (מנהל הנתבעת והעד היחיד מטעמה).   8. עיון קפדני ברשימה זו מלמד, כי למעשה אין התובע טוען כלל כי הוסכם במפורש שתשלום כל חלק מהשכר מותנה באישור התכנית. טענתו היא - בלבושה המשפטי - כי זהו הפירוש הנכון של המוסכם, או - כי זהו תנאי מכללא הכלול בהסכמים. לדעתי, כל הטיעונים שפורטו בס' 7 לעיל אינם מוליכים למסקנה שהתובע מבקש להסיק. נכון שלשון החוזה אינה דבר העומד בפני עצמו, וחוזה יש לפרש לא עפ"י משמעותן ה"לשונית" או ה"מילונית" של מילותיו אלא עפ"י מכלול שיקולים, וביניהם יש משקל וחשיבות גם לנסיבות ולרקע לכריתת החוזה. המילים נועדו להגשים את הכוונה והן כפופות לה, אך עסקינן בכוונה המשותפת ולא בכוונתו הסוביקטיבית של אחד הצדדים. בסיכומיו שופך ב"כ התובע אש וגופרית על ראשו של עד ההגנה היחיד, מר ינאי; אך סבורני שאין זה מקרה כי כמעט אין בהם התיחסות לעדותם של התובע ושל חתנו, שהיו עדי התביעה היחידים. חוששני שכל העדים שהעידו בתיק זה לא עשו רושם טוב במיוחד והתרשמותי הברורה היא שכולם נטו וניסו "ליפות" את העובדות בדרך כזו או אחרת, כל אחד לצידו הוא. אינני מאמין בצורה מלאה לאף אחת מהעדויות ששמעתי. מכל מקום, לשון ההסכם הראשון (והעיקרי) מלמדת כי ההתקשרות היתה לצורך עריכת תכנית והצגתה; לא לצורך אישורה.   9. אשר ל"נסיבות ההתקשרות", חוששני שהן אינן מעידות אלא על כך שהיו לצדדים סיבות טובות לאופטימיות עת יצאו לדרכם המשותפת. זה נכון אך כמעט מובן מאליו. בעל קרקע סביר לא ייכנס להתקשרות עם משרד לתכנון שהיקפה 20,000$ (ואח"כ 30,000$) בתוספת מע"מ ללא יסוד מוצק ביותר להאמין כי ההוצאה והמאמץ יביאו לתוצאות החיוביות המקוות (ולרווח נאה מאד בצידן). אין לי ספק שמר ינאי, מנהל הנתבעת, היה שותף לאופטימיות (ולעובדות שביסודה). מכאן ועד למסקנה הקיצונית הנטענת, לפיה בשל אותה אופטימיות הסכים מר ינאי להתנות את כל שכרה של הנתבעת בהשגת אישור תכנוני לתכנית שהוא עומד להציע - רחוקה הדרך. מסקנה כזו היא קיצונית, שכן לא צריך מומחיות או נסיון בתכנון ובניה כדי לדעת שאישור "ת.ב.ע. נקודתית" (שהיא נשוא ההתקשרות) השונה באופן מפליג מהמצב התכנוני הקיים הינה ענין סבוך, המחייב אישור שתי ועדות (מקומית ומחוזית), וקשור בגורמים רבים העשויים להשתנות. בין היתר כרוך אישור תכנית כזו במדיניות התכנון הכוללת בעיר (במקרה זה - חדרה) ואף ברמה הארצית, מדיניות המועדת לאפשרות של שינויים מעצם טבעה; בתפיסתם (וממילא גם בזהותם) של בעלי תפקידי מפתח בועדות המקומית והמחוזית בכלל, ושל ראש העיר ומהנדס העיר בפרט (וידוע שאלה עשויים להתחלף, בעקבות בחירות ואף שלא בעקבותיהן); ביוזמות תכנוניות אחרות (ביוזמת גורמי התכנון או ביוזמת יזם פרטי כזה או אחר) שתבואנה בפני הועדות ביחס לאזורים קרובים לאזור נשוא התוכנית המוצעת, העשויות להשפיע על התפיסה התכנונית הכוללת של האזור בו נכלל המגרש נשוא התכנית המוצעת; בהתנגדויות אפשריות; ואולי בגורמים נוספים. כל אלה אינם ניתנים לחיזוי ודאי מראש. שינוי אפשרי בגורמים אלה, שיביא לכך שציפיה מבוססת לקבלת אישור לא תתגשם, הינו סיכונו הטבעי של היזם. זהו סיכון שלצידו סיכוי לרווחים ניכרים עד מאד. התניית תשלום כל שכר הטרחה למתכנן בקבלת האישור פירושה הפיכת המתכנן לשותף מלא בסיכון היזם, אף שבצד הסיכוי אין המתכנן משתתף אלא כדי שכרו שסכומו נקצב מראש. מבחינה כלכלית והגיונית, זה מצב לא רגיל. הייתי מצפה שינתן לו ביטוי ברור ומפורש בהסכמים שבין הצדדים או לפחות בדברים מפורשים בע"פ ביניהם, אך ברור שאין ביטוי כזה. עצם ההסכמה לדחות רק חלק מהתשלום עד למועד קבלת האישור עומדת - לכאורה - בניגוד לטענה כי השכר כולו היה מותנה באישור.   10. הנתבעת לא הציגה הקלטות של שיחות בין הצדדים, אף שמנהלה אישר כי שיחות בעניני שכר טרחה (כמו גם בנושאים אחרים) הוקלטו במשרדי הנתבעת. לטענתו, אבדו הקלטות. ב"כ התובע קורא לי לקבוע כי הסבר זה הוא שקרי, ולהחיל את הכלל הידוע לפי המנעות מהצגת ראייה מקימה חזקה לחובת מי שנמנע כאמור. בענין זה עלי לומר שאף שהתרשמותי מעדות מר ינאי לא היתה תמיד חיובית, לא התרשמתי שבענין אבדן הקלטות הוא משקר ביודעין. להיפך: התרשמתי שמזגו הסוער, שבא לביטוי מוחצן ובולט בעדותו, מתישב היטב עם אי סדר שבמסגרתו יכולות הקלטות ללכת לאיבוד. הוא גם הסביר שלעיתים נעשה "שימוש חוזר" בהקלטות, והסביר שהן נערכות לצרכי תעוד הפרטים הרבים והמשתנים בדרישות המזמין ובסיכומים לגבי פרטים שבין מתכנן למזמין, ולא לצורך איסוף ראיות לבימ"ש. הסבר זה מתקבל על דעתי, ופירושו לא רק שאין לזקוף לחובת הנתבעת את אי הצגת הקלטות, אלא יתרה מכך: בתנאים אלה, היה מקום לטעון - בהצלחה - שהקלטות אינן קבילות כראייה כלל.   לא מצאתי שהיתה ראייה קונקרטית אחרת שהיתה בשליטת הנתבעת, היתה יכולה להשפיע על הממצאים באופן ממשי, ולא הוגשה ע"י הנתבעת. אותו דין חל לגבי הקלטות, שהרי גם התובע והעד הנוסף מטעמו לא טענו במפורש כי בשיחותיהם עם מר ינאי ושאר אנשי הנתבעת דובר במפורש על כך שאם התכנית לא תאושר, יוחזר כל השכר ששולם עד אז. ממילא אין מה "להסתיר" בהקלטות.   11. נכון שבהסכם הראשון - לפי לשונו - נקבעה (ולא שונתה מבחינה איכותית, להבדיל מהבחינה הכמותית) זיקה ישירה בין אישור התכנית לבין תשלום החלק האחרון של השכר. נכון גם שלשון ההסכם נוגדת, בנקודה זו, את הנחיות א.א.א.י. לפיהן אין לקיים זיקה כזו, אך לא הצלחתי להבין איך ניתן להסיק מכאן שגם אותו חלק של השכר שאין לגביו זיקה כזו, ושולם - הן בפועל והן עפ"י לשון ההסכם - בשלבים מוקדמים יותר של העבודה, מותנה אף הוא בקבלת האישור. בנקודה זו התהפכו להן היוצרות. בעוד דווקא כאן נאחז התובע בלשון ההסכם ואף מבקש להרחיבה, באה הנתבעת ומנסה לפרש את ההסכם בדרך, הרחוקה מנוסחו המילולי ולפיה אין החובה לשלם את יתרת השכר מותנית בקבלת אישור בפועל לתכנית. גם אם אין לקבל את גישת הנתבעת, אין לומר שסטייה מסוימת מעקרון אי התלות בין השכר לאישור (כפי שהופיע במסמך "א.א.א.י.") מלמדת דווקא על תלות מוחלטת בין השכר לאישור.   12. אשר לכלל של פרשנות הסכם כנגד מנסחו, הרי גם אם נניח שהניסוח - כולו - הוא פרי עטו של מר ינאי בלבד, בשני ההסכמים, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה הנטענת ע"י התובע. זאת משום שטענת התובע מפליגה עד מאד, ולפיה יש "לפרש" את ההסכם בניגוד ללשונו הברורה רק משום ש"פירוש" כזה נוגד את האינטרס של המנסחת (הנתבעת). בכל מקרה, הכלל של "פרשנות נגד המנסח" אינו כלל פרשני עליון ואינו עומד בפני עצמו. אין הוא אלא עוד מבחן עזר לגילויה של כוונת הצדדים, שעל-פיה יש לפרש הסכם.   13. על עדותו של מר ינאי כבר עמדתי לעיל, וסבורני שאין בה כדי לבסס את המסקנה שהתובע טוען לה גם אם אין לקבל את כל דברי העד כאמת. המפתיע הוא, שהתובע - בסיכומיו - כלל לא הפנה לעדויות שמטעמו כדי לבסס באמצעותן את גירסתו. סבורני כי אין זה מקרה, וכי אכן אין בראיות התובע תמיכה ראויה לטענותיו. התובע בעצמו התנהג על דוכן העדים כאילו הוא עצמו כלל לא טיפל בענין ולא התמצא בו, עד כדי שלא הבין על מה חתם (!) (עמ' 9, ש2 20-14). קשה - בלשון המעטה - לקבל גירסה זו כאמת. היא גם עומדת בניגוד ללשונו הברורה של תצהירו של התובע. אילו אכן היה התובע, מפאת מצב בריאותו או מסיבות אחרות כלשהן, לחלוטין בלתי מעורב בטיפול בענין כולו ואף נטול הבנה לגביו, נראה שהיה נותן יפוי כח לחתנו (עת/2) לחתום בשמו, ולא חותם בעצמו על מסמכים שלטענתו לא הבינם כלל. גם עת/2 אמר כי "אינו זוכר" (!) שטען, עד הגשת התביעה, באזני מר ינאי או עובדי הנתבעת שהשכר מותנה בקבלת אישור לתכנית. הוא אמנם אמר שזה "היה ברור", "לכל אורך הדרך", אך - ראה זה פלא - זה היה כה "ברור" עד שאין הוא זוכר אם אמר זאת אי פעם! קשה מאד לקבל כאמת טענה כזו ועדות כזו. כן ר' עמ' 18 ש' 3-1. מאלף לציין ששני עדי התביעה גם לא השכילו להצביע ולו על שיחה קונקרטית אחת בה אמר להם מר ינאי, או נציג או עובד אחר של הנתבעת, כי אם לא תאושר התכנית יקבלו חזרה כל מה ששילמו עד אז. מה שהיה "ברור" לגמרי כל הזמן לא נאמר אפילו פעם אחת ע"י אף אחד מהצדדים. הרי מההסכם הראשון היה ברור, שאם נכונה שיטת התובע אזי במקרה של אי אישור התכנית יהיה צורך להחזיר את המחצית הראשונה של השכר, שהרי זו משתלמת (בשני שלבים) לפני שניתן לדעת אם יהיה אישור אם לאו. כיצד יתכן שענין אפשרות ההשבה כלל לא נדון בין הצדדים, אף ש"היה ברור", "לכל אורך הדרך", שזה מה שהוסכם כי ייעשה אם התכנית לא תאושר? הייתי מצפה שהתובע (או העד הנוסף מטעמו) יעידו בתצהיריהם ובעדויותיהם על שיחות בהן דובר על כך, יפרטו מה נאמר וע"י מי וככל האפשר גם מתי. דבר מכל אלה לא ארע, לא בתצהירים ולא בעדויות. התובע לא טרח להסביר זאת בסיכומיו, ואכן אין הסבר כזה.   14. לדעתי - כפי שכבר כתבתי - אין כל יסוד לטענה, כי עפ"י המוסכם (ואף שהדברים לא נכתבו והם אף נוגדים את לשון ההסכמים) על הנתבעת להשיב את השכר שקיבלה מרגע שהתכנית נדחתה ע"י מוסדות התכנון. זו אינה פרשנותם הראויה של ההסכמים, ולא הוכח תנאי מכללא כזה. עילה אחרת לחובת ההשבה לא נטענה (ולכן אין צורך להידרש לניתוח המשפטי הכלול לענין זה בסיכומי הנתבעת).   15. אוסיף ואומר כי ברור לגמרי שעוד לפני חתימתו של ההסכם השני שונו בהסכמה תנאי התשלום כפי שנקבעו בהסכם הראשון. זאת משום שבהסכם הראשון דובר על 50% (בשני שיעורים שווים) לפני האישור, אך שולמו 10,500$ ולא 10,000$ בלבד. ברור עוד שבהסכם השני, חרף ניסוחו הלא לגמרי מוצלח, נעשה שינוי נוסף בתנאי התשלום (ולא רק במחיר הכולל), בכך ששולמו על-פיו עוד 10,000$ ובסה"כ 20,500$ מתוך 30,000$ (הכל - לפני מע"מ). נראה לי שעמידתו (המפתיעה) של ב"כ התובע בנקודה זו דווקא על פרשנותן המילולית של המילים "מועד פרעון השכר המלא ללא שינוי" שבהסכם השני אינה במקומה כאן. ראשית - מיד בהמשך מובהר במפורש שהכוונה ל- 9,500$ (ולכן אין הכוונה ל- 50% מהשכר, כפי שנקבע בהסכם הראשון, שהם כעת 15,000$). שנית - הצדדים בפועל אכן השאירו יתרה של 9,500$ בלבד. ברור לי לגמרי שהכוונה היתה שאותם 9,500$ יפרעו עם קבלת האישור, כאמור בהסכם הראשון לגבי 50% מהתמורה המקורית. מטעם זה גם אין מקום לטענה החלופית שבסיכומי התובע, שלפיה יש להשיב את ההפרש בין הסכום ששולם לבין 50% מהשכר הכולל. בהקשר זה אציין כי תביעה חלופית זו כלל לא נכללה בכתב התביעה, וספק אם ניתן בכלל להעלותה לראשונה בסיכומים. משנדחתה לגופה, אין צורך להכריע בנקודה האחרונה שלעיל.   16. הצדדים הוסיפו והכבירו מילים, בעיקר בשלב ההוכחות, לגבי השאלה מדוע לא אושרה בסופו של דבר התכנית ומה משמעות ההחלטה לא לאשרה, והאם התחיבה הנתבעת לספק מסמכים שיבססו עתירה מנהלית נגד ההחלטה לא לאשר את התכנית, ואח"כ הפרה התחיבות זו. סבורני שהדיון בטענות אלה מיותר. דווקא התובע טען בסיכומיו כי ההחלטה שלא לאשר התכנית בועדה המחוזית היא "סוף פסוק" שלא היה סיכוי לשנותו גם בעתירה מנהלית. אגב: "סוף פסוק" הוא ביטוי מוזר בהקשר הזה. מדיניות תכנונית יכולה להשתנות, כמו גם ה"סביבה התכנונית" שבמסגרתה נכללת התוכנית ושממנה נגזרת המדיניות ברגע נתון. אין לדבר על "סוף פסוק" אלא לתקופה קצרה יחסית, שאחריה יכול הכל להשתנות. בכל מקרה, אין - לדעתי - כל חשיבות לשאלה מדוע לא אושרה התכנית, כל עוד אין (כיום) טענה כי מחדל או מעשה של הנתבעת שהינם רשלניים, או העולים כדי הפרת חוזה וכו', הם שגרמו לאי אישור התכנית. בנסיבות אלה, ומשלא הוכיח התובע כי - בניגוד ללשון הכתובים - הוסכם מראש (אפילו מכללא או שזה הפירוש הנכון של ההסכמים) שאם לא תאושר התכנית יוחזר לתובע כל השכר ששילם עד להחלטה הדוחה את הבקשה לאישור התכנית, דין התביעה להידחות. כך, איפוא, נקבע בזה. כאמור לעיל, אינני צריך להכריע כאן, ולכן גם אינני מכריע, בשאלה אם התובע חייב לשלם את היתרה בסך 9,500$ בתוספת מע"מ.   17. סוף דבר: התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. אדריכלות