קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היטל מדרכות: רקע בשנת 2007 התובע בנה את ביתו ברחוב אידלמן 11 בעיר פתח תקווה, הידוע כגוש 6715 חלקה 19, תת חלקה 12 (להלן: "הבית"). על מנת לקבל היתר בניה, שילם התובע אגרות שונות, בין היתר, שילם ביום 6.6.07 אגרת היטל מדרכות בסך 14,015.30 ₪, על כך אין מחלוקת בין הצדדים. טענות התובע לטענת התובע, הבעלים הקודמים של המגרש, שילם תשלום בגין היטל מדרכות בסך 5,257.50₪. אשר על כן, על פי חישוב התובע, שולם לנתבעת סך כולל של 19,272.8 ₪. התובע מוסיף, כי ישנו הסכם פיתוח בין העירייה לבין בעלי המגרש, הקובע כי הבעלים לא ישלמו היטלי מדרכה. בהתאם להסכם, הנתבעת לא גבתה היטל מדרכות מדיירים אחרים הכלולים בו, כך התובע. התובע טוען כי פנה לנתבעת בדרישה לבטל ההיטל ולהחזיר לו כספו, הנתבעת סירבה ומכאן התביעה דנן. טענות הנתבעת הנתבעת העלתה טענה מקדמית, כי יש לדחות התביעה משום שיהוי ניכר בהגשתה, כ- 5 שנים ממועד התשלום הנטען. לטענת הנתבעת, אין המדובר בתשלום נוסף אלא, הבעלים הקודמים של הבית שילמו את תשלום ההיטל בגין חיוב רגיל עבור שטח המגרש הואיל ומכרו את הבית. הנתבעת הוסיפה, כי הבעלים הקודמים שילמו סך של 6,257.50 ₪ ולא 5,257.50 ₪, כפי שטוען התובע. לא כל שכן, הנתבעת טוענת כי הסכם הפיתוח שמספרו 9317 משנת 1990 (להלן: "ההסכם") חל רק על תשלום היטלי כביש, ביוב ותיעול. על כן, הנתבעת טוענת כי ההסכם אינו חל על תשלום היטל סלילת מדרכות ונקבע כי סלילת המדרכות תבוצע על ידי הבעלים, כך על פי ההסכם. האגרה ששילם התובע נגבתה משום שהוא או הבעלים הקודמים, לא ביצעו סלילה עצמית ולפיכך, הנתבעת סללה וחייבה אותם בהתאם להוראות ההסכם וחוקי העזר. הנתבעת מציינת כי רק מי שביצע סלילת מדרכות עצמית לא חויב בהיטל בהתאם להסכם וחוק העזר אולם, במקרה דנן, התובע כאמור, לא ביצע סלילה עצמית ועל כן החלוקה בתשלום האגרה הינה- הבעלים הקודמים שילמו בעבור שטח מגרש הבית והתובע שילם בעבור אגרת מדרכה בגין שטח בנין. דיון שיהוי לטענת הנתבעת חל במקרה דנן שיהוי בתביעת התובע. התובע שילם אגרת מדרכה כבר ביום 6.6.07 אולם, שקט על שמריו ורק בחלוף 5 שנים ממועד התשלום האמור, הגיש התביעה דלעיל. התובע שלח מכתב לנתבעת ביום 6.1.08 אודות השגותיו בדבר פשר ההיטל המדובר. ביום 10.1.08 השיבה הנתבעת במכתב ופרטה מדוע ההסכם לא חל בעניינו. התובע טוען כי טענת השיהוי הינה "מכוערת ומגונה ואין מקומה" (עמ' 2 שורה 9 לפרוטוקול מיום 12.7.12) וכי המדובר בתביעה כספית להשבת כספים ששולמו ביתר שלא כדין. מכאן שאין מקום לטענת השיהוי, כך הנתבע. דוקטרינת השיהוי- כללי מקורה של טענת השיהוי בדיני היושר ועיקר השימוש בה בעתירות מנהליות. עם זאת, הוכרה האפשרות להחיל את דיני השיהוי גם בתביעות לקבלת סעד מן הדין, זאת במיוחד בתביעה נגד רשות ציבורית (השופט לנדוי בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2)309, 339-340; ע"א 4683/92 עז' המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5)252, 282). הסבר מפורט על כך ניתן בתא (י-ם) 2206/00 בנק טפחות בע"מ נ' עיריית ירושלים ונפסק: "במושג השיהוי המקובל (שיהוי סובייקטיבי), מעורבים שני יסודות: יסוד הויתור מצדו של הבנק ויסוד השינוי לרעה שחל במצבה של העירייה. השתהות מצדו של הבנק עשויה להעיד כי ויתר על זכותו. בה בעת, שינוי מצבה של העירייה הנו תנאי-בלעדיו-אין לקיומו של שיהוי בן-פועל-משפטי, ויכול הוא שיכריע את הכף לזכותה. נפסק לא אחת, כי לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה, כי עקב חלוף הזמן, עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה. כפי שציין ב"כ העירייה, כאשר מדובר בתקיפת פעולת רשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה וכזו היא הטלת ארנונה וגבייתה, עבור הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל ציבור הנהנה משרותיה. על פי הגישה המסתמנת בפסיקה, אין טענת שיהוי נשענת בעיקר על מידת תום ליבם וטיב התנהגותם של הצדדים, אלא על מידת הפגיעה באינטרסים של הבנק אל מול הנזק הצפוי לאינטרסים של העירייה כתוצאה מהשיהוי. האיזון הראוי בין אינטרסים אלו הוא שיקבע את גורל טענת השיהוי ( בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 617; בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח (5) 630, 642-641; עע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ובנייה- חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו (3) 673, 679-678; ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות 89 נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו (3) 385, 397-398)". דברים אלה חוזקו בע"א 5526/04 עיריית מעלה אדומים נ' סאסי קבלני בניין בע"מ : " שני מרכיבים חלופיים מהווים אפוא את בסיס טענת השיהוי עקב חלוף הזמן מאז היווצרה של הזכות ועד לנקיטת הליכים למימושה: האחד, התנהגות התובע, שממנה ניתן ללמוד על מחילה או על ויתור (שיהוי סובייקטיבי); השני, הסתמכות בתום לב של הנתבע ושינוי מצבו לרעה (שיהוי אובייקטיבי). ... אף שכור מחצבתה של ההבחנה בין שיהוי סובייקטיבי לשיהוי אובייקטיבי הוא מהמשפט הציבורי, באשר היא סבה על עתירה המוגשת על-ידי האזרח כנגד הרשות, הגיונה תקף במידה בלתי מבוטלת גם בנוגע לתביעות אזרחיות של הפרט כנגד הרשות". מהכלל אל הפרט בעניינו, השיקולים שיש להביא בחשבון הינם, מחד גיסא, הגנה על האינטרס הציבורי בשמירה על יציבות קופת הציבור ומאידך גיסא, הזכות לקניין ואינטרס הפרט המשלם האגרות וההיטלים. הנני סבורה, כי משישן התובע על זכויותיו והשתהה בהגשת התביעה, כמעט 5 שנים כאמור, בכך יש משום שיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין, כמו גם מתן תוקף למצג של הסכמה וסיום המחלוקת שהציג התובע כלפי הנתבעת. בנוסף עלול להיגרם לרשות המנהלית אשר פעולתה עומדת לביקורת,נזק אך הוא עלול להיגרם גם לצד שלישי שסמך על פעולת הרשות, ובמקרים מסוימים אף לציבור בכללותו. במקרה דנן, העירייה היא רשות מנהלית הפועלת למען ציבור תושבים ואין לה כלום זולת שירות אינטרס רווחה וכלכלה נאותים לתושביה. ודוק, נראה כי מהתנהגות התובע, שנמנע מלהגיש תביעה קודם לכן כאמור, יכולה הייתה הנתבעת לסבור כי לאחר מכתב תשובה לתובע ובו מענה על שאלותיו, תמה הסוגיה. אשר על כן ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג בפני, נראה בעיני, כי הגשת התביעה לאחר שיהוי כה רב, כאשר הסבר התובע לכך הינו "לא תבעתי עד עכשיו כי היו לי בעיות אישיות, פוטרתי מהעבודה ועסקתי בבנייה" (עמ' 2 שורה 10 לפרוטוקול מיום 12.7.12), הוא אינו הסבר מספק דיו. די לי בקביעה זו על מנת לדחות התביעה אולם, למעלה מן הצורך, אתייחס לשאר המחלוקות בין הצדדים. תשלום כפול התובע טוען ששילם תשלום כפול משום שהבעלים הקודמים שילמו היטל מדרכה והנתבעת גבתה תשלום נוסף מהתובע, זאת על אף שעל הבית חל ההסכם אשר קובע כי הבעלים לא ישלמו היטלי מדרכה. מנגד טוענת הנתבעת, כי ההסכם לא חל בעניינו, זאת משום שהפטור חל כאשר בעל הדירה סולל בעצמו את המדרכה אולם, במקרה בו שלפנינו, הנתבעת היא היא זו שסללה את המדרכה ממנה נהנה התובע. למען הנוחות אביא את החלק הרלוונטי מההסכם: "למען למנוע ספק יבצעו הבעלים את ריצוף המדרכות כולל עבודות התשתית (מים, תאורה, חשמל) בהתאם לתכניות. ביצוע המדרכות לא יכלל במסגרת ההיקף הכספי ויעשה ע"ח הבעלים. הבעלים לא ישלמו היטל מדרכה" (נספח ב' לכתב התביעה, סעיף ו' להסכם). ההסכם כתוב בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לשונו במילים אחרות: לא יחול היטל מדרכות כאשר התנאי בריישא הסעיף הוא שהבעלים יבצע הריצוף. בענייננו, מי מהבעלים, הקודמים או התובע עצמו, לא ביצעו ריצוף המדרכה כולל עבודות תשתית בהתאם לתוכנית. הנתבעת היא רשות מקומית המוסמכת לספק תשתיות עירוניות לשימוש הנכסים המצויים בתחום שיפוטה ולגבות היטלים בגינם מכוח חוקי עזר. המקור היחיד למימון אותן תשתיות הוא הטלת אגרות והיטלי הפיתוח שכן, בהיעדר מימון, ניטלת מן הרשות המקומית, היכולת התקציבית לפתח תשתיות עירוניות. ודוק, שיטת המימון העומדת בבסיס חוקי העזר העירוניים החלים בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת היא "שיטת ההיטל". לפי שיטת זו, החיוב בהיטל, על פי מהותו, נועד לכיסוי הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות של הנתבעת, ככל עירייה. כל זה עבור ביצוע עבודות התשתית בכל תחום שיפוט העירייה, ולא של תשתית ספציפית כלשהי. הזיקה בין ביצוע העבודות להיטל כפי שפורט לעיל, היא זיקה שונה בתכליתה ומהותה מהזיקה הקיימת בין ביצוע עבודות תשתית ספציפית בעת חיוב בדמי השתתפות. התובע טוען לכפל תשלום אולם, נראה כי לא פירש היטב את חוקי העזר המוניציפאליים אשר מבחינים בין חבות אגרה ראשונית והיטלי פיתוח בגין עבודות תשתית הגובלות בנכס וכיו"ב לבין חבות היטלים ואגרות בגין בניה חדשה. האחרונה אינה מותנית בביצוע עבודות תשתית בפועל כתנאי להטלתה ודי בזיקת הנאה הקיימת בנכס נשוא החיוב המשלים בדמות תשתיות משמרות קיימות במועד הוצאת החיוב. החוק הרלוונטי לעניינו הוא חוק עזר לפתח תקוה (סלילת רחובות), התשמ"ז- 1987 (להלן: "חוק העזר"), אשר היה בתוקף במועדים הרלוונטיים לגביית ההיטל והטיל על בעלי נכסים היטל בגין סלילת רחובות, כהגדרת המונחים בסעיף 1 לחוק הנ"ל. ראוי לציין כי כיום ישנו חוק חדש המסדיר את הסוגיה- חוק עזר לפתח תקוה (סלילת רחובות), תשע"א-2011. הבעלים הקודמים שילמו עבור החזר הוצאות בפועל, שהוציאה הרשות המקומית, הנתבעת, בגין סלילת הרחוב הגובל בנכס. התובע, שילם היטל כאשר ביקש לקבל היתר עבור תוספת הבניה. הנתבעת פעלה כשורה, זאת ניתן ללמוד מסעיפי חוק העזר לאותה העת: "סעיף 5- חיוב בלי נכסים בהיטל: מי שהיו בעת התחלת הסלילה הבעלים של נכס חייב בהיטל. ישלמו היטל בהתאם להוראות.. אם לאחר התחלת הסלילה נוספת בניה לנכס חיי בהיטל... ישלמו הבעלים של הנכס בעת הבניה היטל בעד תוספת הבניה לפי חוק זה" התובע לא ביצע סלילה עצמית ולפיכך הנתבעת סללה וגבתה ממנו היטל, הכל כאמור, בהתאם לחוקי העזר שהיו בתוקף עת התשלום. יכול ואם היה התובע סולל בכוחות עצמו את המדרכה, אזי לא היה מחויב בתשלום, כך נובע מחוק העזר וכך גם טוענת הנתבעת. אשר על כן, הנתבעת גבתה תשלומים כדין. עילת התביעה לא נעלמה מעיני העובדה כי עילת התביעה בעניינו הינה האם נגבה תשלום כפול מהתובע והרי שמהתובע נגבה סכום אחד, פעם אחת. הסכום האחר כאמור, נגבה מהבעלים הקודמים בגין עילה אחת וכעת העילה הינה אחרת. הפסיקה דנה במקרה דומה, אולם התביעה עסקה בהיטל שנגבה עבור הרחבת כביש, כאשר שולם היטל זה בעבר עבור סלילת הכביש ומאז ועד גביית ההיטל השני, לא בוצעה הרחבה בנכס. כבוד השופט מ. אילן בת"א (ת"א) 1910/91 חברת משולם לוינשטיין נ' עירית ראשון לציון פ"מ, כרך תשנ"ז, חלק ראשון, 298 תשנ"ז-1997 (להן: "פרשת לוינשטיין") קבע כי מקום בו שולמו בעבר דמי השתתפות בגין סלילת הכביש והוא הורחב בשלב מאוחר יותר ניתן לחייב בעלי נכס בהיטל בגין ההרחבה רק אם בוצעה בנכס בניה חדשה או תוספת כלשהי. אעיר כי בפרשת לוינשטיין בעל הנכס היה זהה בעת גביית התשלום הראשון וכן בעת גביית התשלום השני. מכאן האנלוגיה לעניינו פשוטה, שכן עניינו בהרחבה עליה לא שילם הבעלים הקודמים. ומלבד זאת, ממילא, אין התובע יכול לתבוע בעילה שלא לו. התובע טען לאפליה לעומת יתר שכניו אשר לא שילמו היטל וביקש להגיש אישורים של שכניו אולם אלו לא התייצבו למתן עדות. מכל מקום מעבר לכך שלא ניתן לקבל אישורים אלו כראיה, הרי טענת האפליה אין מקומה במסגרת הליך בבית משפט לתביעות קטנות. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪. היטל מדרכותאגרות והיטלי פיתוח