הסכם הלוואה ברוסית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מסמך הלוואה ברוסית: כללי: 1. בפני תביעה כספית בסדר דין מקוצר. בתביעה עתר עו"ד לחייב את הנתבעת לשלם להם סכום של 34,440 ₪ (קרן), וזאת בטענה כי סכום זה הולווה לנתבעת בעת שהייתה במצוקה כלכלית. התביעה נסמכת על מסמך בכתב יד, החתום על ידי הנתבעת, בשפה הרוסית, ואשר בו נרשם כדלקמן (ר' נספחים ד'1 ו- ד'2 לתצהיר התובע): "רישום קבלה ניתן ל X, על כי היא הלוותה לי, Y, את הסכום של 34,440 ₪ (שלושים וארבעה אלף ארבע מאות וארבעים שקל) לשנים עשר חודשים מ- 09.04 עד 30.09.05 עם החזר חודשי. Y". 2. הנתבעת הודתה כי חתמה על המסמך הנ"ל. ואולם לטענתה, המסמך נחתם מתוך לחץ וכפייה ועל כן אין בו כדי לחייבה. הוגשה בקשה ליתן רשות להתגונן, והרשות ניתנה (ר' דיון שהתקיים ביום 17.06.10, פ' ע' 2- וההחלטה שניתנה בגדרו, ס' 1ב'). 3. בתמצית, גרסת התביעה, כפי שנפרסה בתצהיר העדות הראשית של התובע, היא כדלקמן: התובע הסכים לשלם במקום הנתבעת, תשלומים שהייתה חייבת בהם לחברת הליסינג וזאת במסגרת הסכם ליסינג בקשר עם רכב שנרכש על ידי הנתבעת; הסכמה זו ניתנה על ידו כסיוע לנתבעת, מחמת שבאותה עת היו מצויים בקשר זוגי רומנטי, והתגוררו תחת קורת גג אחת; הנתבעת התקשתה באותה עת לפרוע את חובותיה כלפי נושים שונים, ונכנסה להליך פשיטת רגל; על מנת "להציל" את הרכב מנושיה, הועבר הרכב על שם התובע בחברת הליסינג והא זה שנשא בתשלומי הליסינג במשך כשנה. לאחר שבני הזוג נפרדו, בחודש מאי 2004, ארעה לנתבעת תאונת דרכים והרכב הושבת; בהמשך, וכתוצאה מתאונת הדרכים, קיבל התובע לידו שיק מחברת הליסינג בגין נזקי התאונה; התובע ביקש למסור לנתבעת את הסכום השיק ו"לסגור עימה חשבון" בכל הקשור לתשלומים החודשיים שביצע במקומה לחברת הליסינג. במסגרת הזו, נחתם המסמך הנ"ל, בגדרו התחייבה הנתבעת להשיב לו את סכום החוב. כנגד אותו מסמך, הסכים התובע להעביר לנתבעת את השיק שהתקבל. 4. גרסת ההגנה בתמצית היא כדלקמן: הנתבעת הודתה כי אמנם חתמה על המסמך הנ"ל ואולם טענה כי המסמך נחתם בכפייה, וכי מעולם לא הניחה כי תדרש לשלם את סכום הכסף המפורט בו. לדברי הנתבעת, אולצה לחתום על מסמך ההתחייבות וזאת על מנת שתוכל לשחרר את שיק הביטוח לידיה. באותה עת, הייתה מצויה בהליך פשט"ר, והיה עליה להציג יכולת כספית מסוימת לצורך פרעון חובות חלקית, על מנת לזכות בהפטר. על כן, וכדי להשיג את שיק הביטוח שנרשם לטובת התובע, חתמה על מסמך ההתחייבות הנ"ל. 5. אשר לעובדה כי התובע שילם תשלומי ליסינג חודשיים במהלך כשנה -הנתבעת טענה כי סכומים אלה שולמו על ידי התובע כחלק מהוצאות הבית המשותף, וכי במקביל ובאופן הדדי אף היא נשאה בהוצאות שונות להחזקת הבית. על כן, ובהתחשב בכך ש"חיו כמשפחה", אין היא חייבת בהחזר הכספי המבוקש. 6. במישור הדיוני: מטעם התובעים הצהיר כל אחד מהם. מטעם הנתבעת הצהירה היא עצמה וכן חברתה, גב' נחמה מילסון. יוער כבר עתה כי עדותה של גב' מילסון אינה אלא עדות מפי השמועה, ולא ראיתי לסמוך ממצאים על דבריה. 7. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן. דיון 8. עיינתי בגרסאות הצדדים. גרסת התביעה נהנית מקוהרנטיות והגיון. התובע הצהיר כי התבקש על ידי הנתבעת לסייע לה בהליך פשט"ר, בכך שרכב הרשום והמוחזק על ידי הנתבעת ירשם על שמו בחברת הליסינג הרלוונטית (ר' עדותו בפ' ע' 9 ש' 20-22: "ברגע שהיא ביקשה ממני לעזור לה בכל תהליך פשיטת הרגל, חלק מהתהליך להעביר את הרכב, להסדיר מול כל המוסדים [המוסדות] שיש, אז העברתי את הרכב על שמי, היא הייתה צריכה להראות מול כל המוסדים שאין לה שום דבר, הכנסות, וכך לצאת מפשיטת הרגל"). התובע הסכים לסייע בידי התובעת. כאן המקום להעיר, כי התובע היה ער לניסיון של הנתבעת להתחמק בדרך זו מנושיה ולהשכיר רכוש השייך לה. התנהלותו, בכל הקשור לסיוע שהושיט בקשר לכך, לא היתה במקומה - ואולם, בית משפט זה אינו עוסק בנקודה זו עתה. 9. אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר שהרכב נרשם על שם התובע, התובע נדרש למסור לחברת הליסינג הוראת קבע לביצוע התשלומים (ר' עדות הנתבעת פ' ע' 24 ש' 16-17: "בגלל שליסינג ביקשה שזה יהיה הוראת קבע מבעל הבית לרכב, הכסף בא מחשבון דימיטרי..."). ואמנם, מאותה נקודת זמן ואילך, ובמשך כשנה, שילם התובע את תשלומי הליסינג באורח סדיר. לדבריו, היה ברור לו כי הנתבעת תשיב לו את הכספים ששילם עבורה ובמקומה - שכן, מלכתחילה לא קיבל את הרכב לבעלותו באופן ממשי, אלא אך כניסיון להסוותו מפני הנושים. לדבריו: "היא [הנתבעת] אמרה שהיא תחזיר את הכסף כי אתה עוזר לי בצורה כזו בדבר כ"כ חשוב שאין לי ספק שאני לא אחזיר. אז לא היה מדובר על הזמן מתי היא תחזיר, זה היה בצורה אנושית" (פ' ע' 9 ש' 23-24). התובע הוסיף כי לא היה מוטרד במיוחד, משום שהרכב שנרשם על שמו שימש לו כמעין בטוחה לכך שכספו יוחזר: "הרכב היה על שמי, הייתי מכוסה, שמה שלא יקרה, את הכסף אני אקבל בסוף. אם יקרה משהו שלא רוצים, הרכב הוא על שמי. הייתי על זה בטוח, גם לא חשבתי על זה שיקרה משהו לא נכון. בכל זאת יש ביטחון כזה שהרכב הוא שלי כבר" (ר' עדותו בפ' ע' 9 ש' 26-28). 10. ואולם, ברבות הימים, ולאחר מספר חודשים שבני הזוג התגוררו יחד, הוחלט על ידיהם להיפרד. הנתבעת סיפרה: "בחודש 5.04 החלטנו להיפרד לאחר שהיחסים בינינו עלו על שרטון" (ס' 31 לתצהירה). בהמשך, ביום 30.5.2004: "הייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה שבעקבותיה הרכב הושבת" (ס' 33 לתצהירה). בגין התאונה התקבל השיק הנ"ל, על סך 51,850 ₪ (ס' 20 לתצהיר התובע). התובע - אשר יכול היה להפקיד את השיק בחשבונו ולהיפרע אותו - פנה אל הנתבעת וביקש למסור לה את השיק, כנגד "סגירת החשבון" (ס' 20-23 לתצהירו). במסגרת זו ביקש להיפרע את סכומי התשלומים החודשיים ששילם לחברת הליסינג בעבר; ואולם, לדבריו: "הנתבעת בתחינה של ממש כשדמעות בעיניה", ביקשה לקבל את כל סכום השיק וזאת על מנת לסיים את הליכי הפשט"ר (ס' 24 לתצהירו). התובע הסכים וזאת מאחר והנתבעת "נשבעה שתשלם לי את הכספים בהחזר חודשי ואף הודתה לי בכל ליבה על המחווה שעשיתי עבורה" (ס' 24, 26 לתצהירו). זה היה הרקע לחתימת המסמך נשוא התובענה. ואולם, בפועל, בעת שהגיע מועד התשלום הראשון בספטמבר 2004 - נענה הנתבע לשלם (ס' 36 לתצהיר התובע). 11. התובע מצדו, כבר העביר לנתבעת,לפקודת אמה, את סכום הכסף שקיבל מחברת הביטוח - ר' צילום המשוך על שם הבנק הבינלאומי הראשון, על סך 51,580 ₪, זמן פירעון 13.7.2004 (נספח ה' לתצהיר התובע). 12. דין הוא, כי מסמך החתום על ידי בעל דין - מחייב את בעל הדין ועליו לעמוד בהתחייבותו שלפי המסמך. הנתבעת במקרה הנדון הודתה כי חתמה על המסמך נספח ד'1 לתצהיר התובע - וזאת מתוך שידעה היטב והבינה מה רשום בו. לדבריה: "דימיטרי פשוט החזיק אותי בגרון ולא הייתה לי כל ברירה אחרת" (ס' 47 לתצהירה). אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעת ידעה היטב מה מונח על הפרק והיה בכוחה לבחור: היה באפשרותה להימנע מחתימה על מסמך ההתחייבות. במקרה כזה, הדעת נותנת כי התובע היה פורע את שיק הביטחון ומקזז מתוכו את סכומי ההחזר המגיעים לו. ואולם, הנתבעת ביקשה למנוע תוצאה זו, שכן חפצה להשתמש בכסף לצורך סיום הליכי הפשט"ר והשגת הפטר (ר' ס' 45, 55 לתצהירה). בעדותה בבית המשפט הודתה כי בסמוך לאחר הפגישה, צפויה היתה להתקיים ישיבה בבית משפט, לצורך דיון בבקשתה להפטר (ר' עדותה בפ' ע' 20 ש' 4-6). היא אישרה שנאמר לה בסמוך לישיבת בית המשפט, על ידי כונס הנכסים הרשמי, כי אם תשלם סכום של 32,000 ₪ - תקבל את ההפטר המבוקש (ר' עדותה בפ' ע' 20 ש' 19-21). 13. הנה כי כן, הנתבעת נזקקה לכסף על מנת לקדם את בקשתה לקבל הפטר. על כן, חפצה בשיק שהתקבל מחברת הביטוח. היה בכוחה לסרב לחתום על המסמך שדרש התובע, ואולם במקרה כזה - היתה נתקלת, ככל הנראה, בקושי לקדם את הליך הפשט"ר לטובתה וכפי שחפצה. כמובן, העובדה כי היתה מצויה בחובות, וכי נזקקה לכסף, לא הקנתה לה כל זכאות לחתום על מסמך שאין היא מתכוונת לכבד. ואולם, הנתבעת דנא בחרה לפעול בשני קולות: פעם אחת חתמה על המסמך על מנת להוציא מהתובע את השיק שהגיע אליו, ובה בעת, גמרה בדעתה שלא לכבד את התחייבותה. לדבריה, כאשר חתמה על המסמך: "לא התכוונתי לשלם ברגע הראשון. בן אדם עשה לי ככה (מדגימה תנועת חנק בצווארה), הייתי חייבת לצאת באיזו דרך, בגלל זה אם הייתי צריכה לחתום על 100,000 ₪, הייתי חותמת כדי שיתן לי שיק" (ר' עדותה בפ' ע' 23 ש' 9-11). וגם בהמשך: "ידעתי מראש שלא אשלם לו שום כסף..." (ר' עדותה בפ' ע' 20 ש' 15-16). 14. הנה כי כן, הנתבעת גמרה בדעתה לא לפרוע את חובה לתובע, ולמרות זאת חתמה על מסמך ההתחייבות. בכך הטעתה את התובע. אין הדין סובל הטעיה מעין זו. כאמור, לנתבעת הייתה האפשרות לבחור והיא בחרה בדרך שהיה בה כדי לגרום לתובע לשנות את מצבו לרעה. התובע מסר את הסכום לידיה, ובכך ויתר על אפשרותו להיפרע את החוב כלפיו. התובע פעל בדרך זו מחמת שהסתמך - ובדין הסתמך - על התחייבות כתובה מצד הנתבעת לפרוע את חובה. 15. דומה כי די במסמך ההתחייבות על מנת לבסס את התביעה ולהצדיק את קבלתה. 16. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מעולם לא התחייבה כלפי התובע להשיב לו את תשלומי הליסינג, שכן אלה בוצעו, לפי הנטען, כחלק מהוצאות הבית המשותף ו"מתקציב משותף" של הצדדים (ר' ס' 28 לתצהיר הנתבעת). גם טענה זו אין בידי לקבל. הטעם לכך נעוץ בזה, שהרכב נשוא הסכסוך לא הגיע לידי התובע כחלק מ"קופה משותפת", או במסגרת יחסיהם הרומנטיים כבני זוג. הרכב הועבר על שם התובע על מנת לסייע בידי הנתבעת בהליכי הפשט"ר. יש להניח כי אלמלא כן, היה הרכב נותר על שם הנתבעת. אמנם, היחסים הרומנטיים בין בני הזוג עמדו ברקע נכונותו של התובע לסייע בידי הנתבעת; אולם, אין פירוש הדבר כי העניק לה מתנה - והנתבעת אף לא טענה טענה כזו. 17. הנתבעת גם לא הוכיחה כי בין בני הזוג התנהל "משק בית משותף". אף כי התגוררו יחד זמן מה (ככל הנראה - כשנה), הרי שהסתבר כי היא עצמה לא הזרימה כספים להוצאות הבית וזאת מחמת היעדר הכנסות. הנתבעת הודתה בחקירתה כי לא היו לה באותה עת מקורות הכנסה כלשהם, למעט סכום מזונות שקיבלה מהביטוח הלאומי (ר' עדותה בפ' ע' 24 ש' 8-9). מסתברת לי יותר בהקשר זה גרסת התובע, אשר לפיה השניים כלל לא ניהלו משק משותף. כדבריו: "משותף? לא. זה לא היה משותף. אני נתתי לה אישור להיכנס לבית שלי, כמו שהייתי נותן אישור לכל חבר שלי. אם יש לי אפשרות לתת לו פינה לישון, למה לא. זה לא אומר שהיינו בתור שותפים שהיו מחזיקים את הבית" (פ' ע' 13 ש' 12-14). 18. אמנם, הנ"ל ניהלו קשר זוגי; ואולם, לא היו להם ילדים משותפים, והקשר כולו הסתיים בתוך מספר חודשים. הנתבעת לא הוכיחה כי אמנם נשאה באופן שוטף ועקבי בתשלומי הוצאות אשר עשויים לעמוד כנגד תשלומי הליסינג על ידי הנתבע. 19. ויותר מכך: הנתבעת לא דייקה כלל ועיקר כאשר טענה בתצהירה: "דמיטרי נתן הוראת קבע מחשבון הבנק המשותף שלנו (לי ולדימיטרי היה חשבון בנק משותף אשר נוהל על ידי דימיטרי)" (ס' 29 לתצהירה). בחקירתה הודתה כי טעתה וכי לא היה לשניים חשבון משותף (ר' עדותה בפ' ע' 22 ש' 17-19: "זה טעות בתצהיר, כשאני דיברתי עם העו"ד שלי התכוונתי חשבון משותף בין דימיטרי לאמו, ולא שלנו, זו טעות שלי, זה מה שרציתי לומר בהתחלה כשהתחלנו בחקירה. אף פעם לא היה לנו חשבון משותף. זו טעות שלי". קשה לקבל טעות בעניין כה מרכזי היורד לשורש טענת הנתבעת. הנתבעת ניסתה לצייר בתצהירה תמונת מצב של שיתוף - ולא היא. 20. כאן המקום לציין כי למרבה הצער, קשה לייחס אמינות לעדות הנתבעת. הטעמים לכך הם כדלקמן: א. הנתבעת לא היססה מלהגיש תצהיר שיקרי לערכאה שיפוטית וזאת בכל הקשור למצב נכסיה. היא נשאלה: "ש. כשאת הגשת תצהיר לבית המשפט המחוזי בב"ש, שבו פרטת אלו נכסים יש לך בבעלותך ובשימושך, לא ציינת שיש לך את הרכב. ת. נכון... ש. זאת אומרת שהתצהיר שנתת אותו בתמיכה לבקשה להכריז עליך פושטת רגל, שקרי. במודע. ת. אפשר להגיד כך" (ר' עדותה בפ' ע' 18 ש' 16-23). ב. גם בכל הקשור למסמך ההתחייבות, התגלה כי הנתבעת יודעת לרשום דברים אשר אינם משקפים את האמת. כך, אין מחלוקת כי על גב המסמך נרשם התאריך: 15.8.2004 (ר' נספח ד'1 לתצהיר התובע). בחקירתה בבית המשפט התבקשה להסביר מדוע נרשם תאריך זה, בה בעת שידוע כי הפגישה בין הצדדים, לעניין סילוק החוב, התקיימה כחודש קודם לכן (וכפי שעולה גם מזמן פרעונו של השיק שנמסר לנתבעת, נספח ה' לתצהיר התובע). התובעת השיבה: "באותו יום היה כ"כ הרבה לחץ, דימיטרי לחץ עליי, שאפילו יכול להיות שבטעות רשמתי אוגוסט במקום יולי" (ר' עדותה בפ' ע' 19 ש' 16-17). ואולם, בעת מתן התשובה, הנתבעת לא נתנה דעתה לסעיפים 55- 56 לתצהירה, בהם נרשם כדלקמן: "הפגישה שלנו [של התובע והנתבעת] התקיימה כ- 5 ימים לפני מועד הדיון בבקשת ההפטר שלי. היות שפחדתי מדימיטרי שידע היטב את מצבי, רשמתי על המכתב תאריך 15/8/04 על מנת להרחיק את עניין הכסף מהדיון שהיה אמור להתקיים ביום 13/7/04". ואמנם, כאשר נשאלה על כך בהמשך חקירתה, השיבה: "יכול להיות.. לפי מה שכתוב בסעיף 56, אני רציתי להרחיק את הזמן..." (פ' ע' 20 ש' 7-15). ג. הנה כי כן, הנתבעת בחרה לרשום תאריך שגוי במודע ובמכוון על גב מסמך ההתחייבות, על מנת "להרחיקו מהדיון" בעניין בקשתה להפטר בהליך הפשט"ר. גם בכך גילתה תחכום ועזות מצח לא מבוטלים. ד. סיכומה של נקודה זו: הנתבעת גילתה בהתנהלותה כי אין היא בוחלת, למרבה הצער, בדבר שקר. גם מן הטעם הזה קשה לסמוך ממצאים על עדותה ולהפיק מסקנות לטובתה. 21. סיכומם של דברים: התובעים הוכיחו את תביעתם מעל לכל ספק. הנתבעת חתמה על מסמך התחייבות והוא מחייב אותה. הנתבעת לא הוכיחה כי מסמך זה נחתם בכפייה ולהיפך: הוכח כי הוא נחתם מבחירה חופשית וכאשר הנתבעת יודעת היטב מה עומד לפניה. הנתבעת בחרה להוליך שולל את התובע ולקבל ממנו את הכסף שהחזיק, והכל לטובת סילוק נושיה בהליך הפשט"ר. בכך נטלה על עצמה סיכון במודע. בנוסף, וכפי שפורט לעיל, אין בידי לקבל את טענתה כאילו תשלומי הליסינג נעשו מקופה משותפת או מתקציב משותף. מסתברת בנסיבות העניין טענת התובע כי התשלומים אמנם נעשו באופן זמני וכסיוע, ועל מנת לקבל החזר. העובדה כי לא נחתם הסכם הלוואה מסודר ולא נקבע מועד מדויק להחזר, מוסברת על רקע היחסים האישיים בין בני הזוג באותה עת. 22. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה במלואה. כמבוקש, הנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את סכום התביעה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישולמו הוצאות התובעים בהליך זה (אגרה וכן שכ"ט עו"ד) בסך 8,500 ₪. חוזההסכם הלוואהעולים חדשיםהלוואה