קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על זריקת אבן על מכונית: השופט א' גולדברג: .1המשיב הורשע על-פי הודאתו בבית המשפט קמא בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בהיזק בזדון ובתקיפה עבירות על סעיפים 332(3), 452, 379לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, שבהן הודה המשיב, בוצעו העבירות על-ידיו "כפעולות גמול על פגיעה באוטובוס ובנוסעיו שהתרחשה באותו יום בכביש תל-אביב - ירושלים, לאחר הכפר אבו-גוש, על ידי ערבי מרצועת עזה". וכך בוצעה "פעולת הגמול", כמתואר בכתב האישום: " .1בתאריך 6.7.89בסמוך לשעה 18.00, נסע X (להלן: 'המתלונן') ברכבו... ביציאה מעפולה לכביש הסרגל. .2כשהגיע המתלונן ברכבו הנ"ל אל סמוך למסעדה שברח' הבנים בפאתי עפולה, הבחין הוא בנאשם שעמד אותה עת במרכז הכביש כשבידו אבן. .3המתלונן בלם את רכבו לבל ידרוס את הנאשם ואז תוך שהוא מקלל את המתלונן, השליך הנאשם האבן שבידו לשמשה הקדמית של הרכב הנ"ל. האבן פגעה בשמשת הרכב ונפצה את חלקה התחתון וכן פגעה בגוף הרכב. .4לאחר מכן, קרב הנאשם אל המתלונן ובעודו ברכב החל מכהו בעזרת ידיו על ראשו ופניו. כן משך הנאשם את המתלונן בחולצתו באופן שגרם לקריעתה. זאת ועוד, הנאשם אף נטל מאחורי כסא הנהג מפתח צלב של גלגלים והכה בו את המתלונן ופגע בברכו השמאלית. .5בשלב זה, הצליח המתלונן לצאת מן הרכב והחל נס על נפשו. הנאשם רדף אחריו, אף (צ"ל: אך) לא הצליח לתופסו". .2לאחר שניתנה הכרעת הדין, טענו באי-כוח הצדדים לעונש, ובתום טיעוניהם נתן בית המשפט את גזר-דינו. בגזר-דין זה, מיום 24.7.89, נאמר לאחר פירוט עבדותיו של המקרה: "אין ספק שמדובר בארוע חמור אך יחד עם זאת ברי שיש לראותו באור שונה לחלוטין ממירב האישומים הנפוצים לאחרונה של זריקת אבנים והקשורים לאינתיפדה, או לעיתים גם לתגובת נגד בענין זה, ארועים שבהם מדובר בעיקרו של דבר בתכנון מוקדם במטרה לסכן חיי אדם בכביש. עם כל חומרת המעשה, ועל אף שאין כל צידוק למעשה זה, יש לשים אל לב שמדובר בארוע רגעי שנגרם בעקבות הארוע הטראומטי שארע באותו יום בבוקר, עת בן המיעוטים מעזה גרם להדרדרות האוטובוס בכביש ירושלים, דבר שהביא בעקבותיו למוות רבים על לא עוול בכפם. הואיל ובאותו יום גם בנותיו של הנאשם היו בדרכם לירושלים לחתונה שהוזמנו אליה, ומאחר והנאשם ראה בטלויזיה את פרטי הארוע בעת שהיה בעפולה, גברו עליו יצריו והוא פעל לפתע ועשה המעשים שבהם הודה. יש לקחת בחשבון בנוסף לנסיבות ארוע זה את העובדה שהנאשם הביע לאחר מכן את חרטתו הכנה, הודה בעובדות ואילועל אף (!) שמדובר בנאשם שיש לו עבר פלילי, הרי עיקרו של עבר זה הוא מלפני שנים רבות. בנסיבות אלה יש לגזור על הנאשם מאסר בפועל, אך אין למצות את הדין עמו, ויש להסתפק במאסר של שישה חודשים שאותם הנאשם ירצה במסגרת של עבודת שירות... כן הנני גוזר על הנאשם מאסר של שנה על תנאי והתנאי שתוך שלוש שנים לא יעבור על עבירה של פשע ויורשע. הוסברה לנאשם זכותו לערער. הואיל ומדובר בעבודת שירות נקבע ליום 24.9.89שעה 10.00על מנת שעד מועד זה תתקבל הודעתו של הממונה על עבודות השירות". .3לאחר ישיבת בית המשפט מיום 24.7.89נתן הממונה על עבודת שירות לבית המשפט קמא "חוות דעת על פי סעיף 51ב'(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977", בה המליץ להציב את המשיב בעבודת שירות ב"בית אבות משען בחולון - עבודות סעוד וכוח עזר". בישיבה הבאה, שהתקיימה ביום 24.9.89, נתן בית המשפט קמא את ההחלטה הבאה: "הנאשם יבצע את עבודת השרות בבית אבות משען בחולון - עבודת סיעוד וכח עזר. עליו להתייצב במקום העבודה וזאת לאחר תאום עם הממונה על עבודת שירות לא יאוחר מ-22.10.89". .4ביום 7.11.89הגישה המערערת את הערעור שלפנינו על קולת העונש שהושת על המשיב. לדעת המדינה, סטה בית המשפט קמא באופן משמעותי מרמת הענישה הנהוגה בבתי המשפט בעבירות כגון דא. כן מוסיפה היא בנימוקי ערעורה, כי: "במדינה, בה מעשי אלימות על רקע דומה למעשי המשיב, אינה בגדר תופעה נדירה, יש להטיל עונש שירתיע אזרחים מנטילת החוק לידם, על ידי בצוע מעשי אלימות, כביטוי לתגמול. הסכנה מבצוע מעשי אלימות כאמור, היא ממשית ורק עונש מרתיע עשוי למנוע חמומי מוח מלהגרר למעשי בריונות אלימים. נוכח גיל המשיב והרשעותיו הקודמות ניתן להסיק כי האלימות הינה דרך בה נוהג המשיב ועל כן היה צורך בענישה מחמירה יותר". לחלופין טענה המערערת, כי "נוכח סוג העבירות שבהן הורשע המשיב, לא היה מקום לקבוע כיריצוי העונש יהיה בדרך של עבודות שרות". .5בפתח הדיון בערעור העלה בא-כוחו המלומד של המשיב טענה מקדמית, לפיה אין עלינו להיזקק לערעור, משום שלא הוגש תוך התקופה הקבועה להגשתו. זאת מהטעם ש"התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין", כקבוע בסעיף 199לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- .1982ולפי סעיף 195לחוק זה: "הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין". מכאן טענת הסניגור המלומד, כי משנתן בית המשפט קמא את גזר הדין ביום 24.7.89, בו קבע כי המשיב יישא את עונש המאסר בעבודת שירות, יש למנות מתאריך זה את ימי הערעור. שהרי, כך טוען הוא, סיים בית המשפט את מלאכת גזירת הדין ביום 24.7.89, ובהחלטה, שנתן לאחר גזר הדין, רק קבע את המקום בו יעבוד המשיב במסגרת עבודת השירות. החלטה זו אינה, על-כן, חלק מגזר הדין, ואין מרוץ הזמן לערעור מתחיל ממנה. לעומתו גורס בא-כוחה המלומד של המדינה, כי רק ביום 24.9.89סיים בית המשפט את מתן גזר הדין, ומיום זהיש למנות את תקופת הערעור. שהרי אין בידי בית המשפט להחליט כלל, כי נאשם יישא את עונש המאסר, אלא "לאחר שהממונה הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה...", כאמור בסעיף 51ב(ב) לחוק העונשין. רק לאחר שניתנה לבית המשפט קמא הודעה כזאת, ובית המשפט נתן את החלטתו, "השתכלל" גזר הדין ואיפשר לכל אחד מהצדדים לשקול אם לערער עליו. .6סעיף 51ב(א) לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט, שגזר על נאשם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים, להחליט, "שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות...". אולם סעיף-קטן (ב) קובע: "בית המשפט לא יחליט כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שהנידון הביע הסכמתו לשאת את עונש המאסר בעבודת שירות ולאחר שהממונה הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה; בית המשפט רשאי לבקש מהממונה חוות דעת כאמור לפני שגזר את דינו של הנאשם למאסר או לאחר מכן". הנה כי כן, מאפשר סעיף-קטן (ב)לבית המשפט לפעול באחת משתי דרכים, טרם שיחליט כי הנאשם יישא את המאסר בעבודת שירות. הדרך האחת היא, כי יפנה לממונה על עבודת שירות לפני שיקבע את העונש, וייתן את גזר הדין רק לאחר שהממונה יודיע, "מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה...". הדרך האחרת היא, כי הפנייה אל הממונה תהיה לאחר שנגזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים. המשותף לכל אחת משתי הדרכים הוא, כי בית המשפט לא יחליט על נשיאת עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות, אלא "לאחר שהממונה הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה...". עוד יודגש, כי הדרך השנייה שצוינה ישימה אמנם, בין שנשקלה האפשרות של מאסר בעבודת שירות לפני גזר הדין ובין שהבקשה לעבודת שירות הועלתה לראשונה רק לאחר גזר הדין. אולם אם נקבעה תקופת המאסר בגזר הדין תוך שיקול, כי בפועל לא יישא הנאשם עונש זה בין כותלי בית סוהר אלא בעבודת שירות, אפשר שיתברר לאחר מכן, כי אפשרות זאת אינה בת-ביצוע לגבי הנאשם. הרי ייתכן, כ חוות-דעתו של הממונה תהא, כי אין הנאשם כשיר לכל עבודה, או שאין עבודת שירות שהוא יכול לעבוד בה. נמצא, כי נגזר על הנאשם עונש שבית המשפט לא נתכוון לו. שאילו ידע בית המשפט מראש על מצב הדברים, אפשר שלא היה גוזר מאסר בפועל, או שהיה מקצר את תקופת המאסר. .7בהקשר זה מן הראוי לציין, כי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 25), תשמ"ו-1986, נוסח סעיף 51ב(ב) כך שבית המשפט לא יחליט כאמור בסעיף-קטן (א), אלא "לאחר שהממונה הודיע לבית המשפט שיש עבודת שירות שהנידון יכול לעבוד בה..." (ההדגשה שלי - א' ג'). ואילו בנוסח החוק מוצאים אנו, כאמור, כי הממונה יודיע "מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה..." (ההדגשה שלי - א' ג'). השינוי האמור בנוסח הצעת החוק הוסבר על-ידי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, בדבריו בכנסת באשר לחוק העונשין (תיקון מס' 21), תשמ"ז- 1987(ד"ב (תשמ"ז) 2541-2542). לדבריו: "הוועדה שינתה את העיקרון שעליו התבססה ההצעה המקורית. לפי ההצעה המקורית יכו היה בית המשפט להחליט על ריצוי מאסר בעבודת שירות רק לאחר שהממונה הודיע לבית המשפט שיש עבודת שירות שהנידון יכול לעבוד בה. הוועדה ביקשה להפקיד את ההחלטה הבלעדית בידיו של בית המשפט. בסרבה ליצור מצב שבו אפילו ירצה בית המשפט לגזור עונש בעבודת שירות, לא יוכל לעשות כן, מאחר שאין בנמצא עבודה. הוועדה החליטה לשנות סעיף זה ובסעיף המופיע בהצעה שלפנינו נאמר במקום 'שיש' עבודת שירות - "מהי" עבודת השירות. זאת אומרת, לא שהממונה יודיע לבית המשפט שיש לעבודת שירות, ולפי זה הוא יכול להגיד גם שאין עבודת שירות, אלא הוא חייב להגיד בכל מקרה שיש עבודת שירות ומהי אותה עבודה". אלא שגם על-פי נוסחו הקיים של סעיף 51ב(ב) עדיין ייתכן מצב, כי הממונה יודיע לבית המשפט, כי מטעמים הקשורים בנאשם, כגון מוגבלותו הגופנית או הנפשית או ליקויו השכלי, אין "עבודת (ה)שירות שהנידון יכול לעבוד בה". מכאן כי ראוי הוא שבית המשפט ילך בדרך הראשונה הקבועה בסעיף 51ב(ב) לחוק, שעה שהוא שוקל לפני גזר הדין את האפשרות שהנאשם יישא את המאסר בעבודת שירות. באופן זה לא יקדים את המאוחר, ויקבע את העונש לאחר שכל הנתונים מונחים לנגד עיניו, ועל פיהם יפעיל את שיקול-דעתו (ראה ע"פ 212/79 [1], בעמ' 434). .8אם פעל בית המשפט בדרך הראשונה הקבועה בסעיף 51ב(ב) לחוק, פשיטא, כי הקביעה, שהנאשם יישא את עונש המאסר בעבודת שירות, תופיע בגזר הדין בצדו של העונש. אולם אם הופעלה הדרך השנייה, כי אז יהא על בית המשפט לקבל חוות-דעת מהממונה, טרם שיחליט, בהחלטה נוספת על גזר הדין, אם יישא הנאשם את המאסר בעבודת שירות. וכפי שכבר נאמר, אפשר שהשאלה בדבר נשיאת המאסר בעבודת שירות כבר נתעוררה במקרה כזה לפני גזר הדין, ואפשר ששאלה זו הועלתה לראשונה על-ידי הנאשם רק לאחר מתן גזר הדין. אולם בכל מקרה מובן הוא, כי רק עם מתן ההחלטה יש בידי הצדדים לדעת סופית מהו העונש לאמיתו, ורק אז בשל למעשה שיקול-דעתם אם לערער על גזר הדין, כשאין דומה מאסר במסגרת ית הסוהר למאסר שנושא נאשם בעבודת שירות. אולם האם מתבקשת מכך בהכרח המסקנה, כי ההחלטה מהווה בכל מקרה חלק בלתי נפרד מגזר הדין, עד שיש למנות ממנה את תקופת הערעור? .9כבר ציין השופט אלון (כתוארו אז) בע"פ 518/87 [2], כי המכוסה בסעיפים שהנהיגו את עבודת השירות "מרובה על הגלוי, והסתום על המפורש". בין היתר עמד על כך, כי "אין בחוק הוראה כלשהיא עד אימתי יכול בית המשפט להחליט, לאחר מתן גזר הדין, על דרך עבודת השירות בנשיאת מאסר ועד אימתי יכול בעל דין להגיש בקשה לנקיטת דרך זו על ידי בית המשפט". נמצא, שאם בכל מקרה תחל תקופת הערעור מיום מתן ההחלטה, גם אם בסופו של דבר תידחה הבקשה לנשיאת המאסר בעבודת שירות, כי אז, לכאורה, הארכנו את תקופת הערעור מעבר לתקופה שקבע המחוקק בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. שהרי במקרה כזה לא שינתה ההחלטה דבר מגזר הדין. ולא זו בלבד, אלא שאם יידע בעל דין, כי תהא ההחלטה אשר תהא, יתחיל מרוץ הזמן לערעור מיום נתינתה, מה לו שיזדרז בבקשתו אחר גזר הדין, כשבדרך זו ממילא זוכה הוא בהארכת הזמן לערעור. סבורני, על-כן, כי אף שמהותית יש להבחין בין החלטה המשלימה את גזר הדין והמהווה חלק ממנו, ובין החלטה המשאירה את גזר הדין בעינו ואינה מוסיפה לו דבר - דין אחד ראוי שיהיה לשני המקרים לעניין תחילת חישובה של תקופת הערעור. זאת לא רק מטעם שבאחידות המועד, אלא בעיקר מהטעם הענייני, שכבר אוזכר. רוצה לומר, כי לא יהיה בידי הצדדים לכלכל את צעדיהם בכל הנוגע להגשת ערעור, אלא לאחר שקבע בית המשפט את עמדתו לגבי נשיאת המאסר בעבודת שירות, כשם שלא יהיה בידיהם להגיש לאחר מכן ערעור נפרד על ההחלטה. כל זאת בתנאי שנתקיים רצף דיוני אחד ממתן גזר הדין ועד להחלטה, משום שאם נקטע הרצף (כגון שהבקשה לנשיאת המאסר בעבודת שירות לא באה במעמד גזר הדין), לא ניתן יהא לראות את גזר הדין וההחלטה כחטיבה דיונית אחת לעניין המועד לערעור. השאלה, כיצד ומתי ניתן יהא לתקוף החלטה כזאת, לא נתעוררה במקרה זה, ואיני רואה צורך להכריע בה. .10ענייננו, לא בחר בית המשפט קמא באחת הדרכים המנויות בסעיף 51ב(ב) לחוק וקבע בגזר הדין עונש של שישה חודשי מאסר, "שאותם הנאשם ירצה במסגרת של עבודת שירות". רק לאחר מכן קיבל את חוות-דעתו של הממונה על עבודת שירות ונתן את החלטתו, לפיה יבצע המשיב את עבודת השירות בבית-אבות בחולון. מכאן, כאמור, טענת הסניגור המלומד, כי יש למנות את הזמן להגשת הערעור מיום גזר הדין ולא מיום ההחלטה. .11מאחר שקביעתו של בית המשפט בגזר-דינו, כי הנאשם יישא את המאסר בעבודת שירות, אחר שנעשתה טרם שנתקבלה חוות-דעתו של הממונה, נוגדת מפורשות את הוראותיו של סעיף 51ב(ב) לחוק, לא ניתן לראותה כבעלת נפקות מיידית, אלא כקביעה העומדת בכפוף לקבלת חוות הדעת הנדרשת. גם בית המשפט קמא היה ער לכך, ולפיכך אמר בסוף גזר הדין, כי "הואיל ומדובר בעבודת שירות נקבע ליום 24.9.89שעה 10.00על מנת שעד מועד זה תתקבל הודעתו של הממונה על עבודות השירות". משמע, כי רק לאחר שנתקבלה חוות הדעת האמורה, בהמשכו של גזר הדין, והממונה הודיע מהי בודת השירות שהמשיב יכול לעבוד בה, נתמלאו כל הדרישות המקימות את הסמכות לקבוע, כי נאשם יישא את המאסר בעבודת שירות. מכאן, כי רק ביום מתן ההחלטה סיים למעשה בית המשפט את מלאכתו, בהשלימו את גזר הדין, ודין הטענה המקדמית להידחות. .12משנדחתה הטענה המקדמית, עלינו להידרש לגופו של הערעור. אכן, לא ביצע המשיב את מעשה הבריונות שעשה תוך תיכנון מראש, ומוכן אני להניח, כי "גברו עליו יצריו והוא פעל לפתע ועשה המעשים שהודה בהם". אולם אין בכך כדי להמעיט מחומרת המעשים ולהביא למסקנה, כי "אין למצות את הדין עמו". התנכלותו האלימה של המשיב למתלונן, שנסע במכוניתו לתומו, חייבה ענישה שתבטא שאט נפש ותשמש מחסום ליצריהם של חמומי מוח שכמותו. גישה סלחנית עלולה להתפרש בטעות, בעיני המשיב ובעיני חסרי מעצורים נפשיים כמוהו, כהבנה למעשים כאלה וכהסכמה שבשתיקה להם. מי שמכלה זעמו בעוברי אורח שלא חטאו אינו ראוי לרחמיו של בית המשפט, וגישה סלחנית כלפיו כמוה כפירצה שאנו פורצים במו ידינו בלטון החוק. ולא רק שמעשיו של המשיב ראויים לכל גינוי, אלא שלפנינו אדם שבעבר כבר הורשע במעשי אלימות. אם אין אנו ממצים את הדין עם המשיב בערעור זה, אין זאת אלא מהטעם, כי אין דרכנו לעשות כן בשלב של ערעור. לפיכך אנו מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את עונשו של המשיב על שתי שנות מאסר, מהן שנה אחת בפועל ושנה אחת על-תנאי, על-פי התנאי שקבע בית המשפט המחוזי. מתקופת המאסר ינוכו ימי המעצר (אם היו כאלה) וכן הימים שעשה המשיב בעבודת שירות עד התייצבותו לריצוי עונש המאסר. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט ש' לוין: הנוסח המילולי של סעיף 51(ב)(ב) לחוק העונשין תומך בגירסת המשיב, שבית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן "גזר הדין", לאמור, כאשר גזר את דינו של המשיב למאסר; דא עקא, שאם זוהי פרשנותו של סעיף 51(ב)(ב) הנ"ל, ייצא, שהחלטה שניתנה לאחר מכן בדבר ריצוי המאסר בעבודת שירות כלל לא תהיה ניתנת לערעור. לפי המבחן "הארגוני" שנקבע בבג"צ 583/87 [3], לא ניתן היה לתקוף את ההחלטה בבית המשפט הגבוה לצדק, ובהעדר זכות ערעור הקבועה בחוק, לא ניתן יהא לתוקפה בערעור. אכן מן הראוי הוא, שבעל הדין יכלכל את צעדיו לעניין הערעור לאחר שהתוצאה הסופית תהיה ידועה לו, שאם לא כן עשוי הוא להידחות על-ידי ערכאת הערעור עד לאחר התוצאה הסופית, לאמור, עד לאחר שייוודע, אם בית המשפט קבע שיש לרצות את עונש המאסר בעבודת שירות. בנסיבות אלה מעדיף אני את הפרשנות, הקובעת שלעניין הערעור יש לראות את גזר הדין כניתן עת סיים בית המשפט את מלאכתו וקבע אם יש לרצות את עונש המאסר בעבודת שירות. כמו בע"פ 518/87 [2] מבקש אני להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם לאחר גזירת דינו של פלוני למאסר רשאי בית המשפט, שלא ברצף אחד, לקבוע את אופן ריצוי המאסר, ומה יהיה הדין במקרה כזה. וכמו חברי הנכבד, השופט גולדברג, מבקש אני להנחות את בתי המשפט להימנע ככל האפשר מלעשות שימוש בברירה השנייה הכלולה בסיפא לסעיף 51ב(ב). דבריו של המשנה לנשיא בע"פ 518/87 [2], שמן הראוי הוא לתקן א נוסח החוק בסוגיה שלפנינו ולהבהירו, לא זכו להד, ואנו חוזרים ומפנים את תשומת לבו של המחוקק לעניין זה. אני מסכים לקבלת הערעור, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט גולדברג. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.זריקת אבניםרכב