קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העלאת אחוזי קצבת פרישה מהמשטרה: השופטת נילי ארד   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה בן-יוסף, נציג ציבור מר משה אדמתי; עב 600363/97), לפיו נדחתה תביעתו של המערער (להלן: המערער) להעלאת אחוזי הגמלה שנקבעו לו עם פרישתו משירות בשורות המשיבה (להלן: משטרת ישראל או המשטרה). המסגרת הנורמטיבית   2. התביעה במקרה שלפנינו היא של שוטר-גמלאי כנגד מעסיקתו, משטרת ישראל. ככזו, באה התביעה בגדר סמכותו של בית דין זה, באשר ענינה בשיעור הגמלה המשתלמת לשוטר, ואין היא נמנית על החריג הקבוע בסעיף 93א לפקודת המשטרה, תשל"ב-1971 (ראו: בג"צ 727/85 קרחילי נוצר נ' בית הדין לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 589; בג"צ 1214/97 הרב יצחק חלמיש נ' בית הדין האצי לעבודה ואח', פ"ד נג(2) 647); והשוו: עע 1061/02 בנימין אלגבי - מדינת ישראל, משטרת ישראל (טרם פורסם), ניתן ביום 10.11.2002).   הרקע לפנייתו של המערער למשטרת ישראל ולהחלטתו של מפכ"ל המשטרה (להלן: המפכ"ל), מצוי בהוראותיו של סעיף 100 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן: חוק הגמלאות או החוק), בהתאמה הנדרשת, בו נקבע כהאי לישנא: 100. הגדלת תקופת השירות בתנאים מסויימים (תיקון התשל"ו) (א) עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה בתנאים מיוחדים לעניין סעיף זה, רשאי נציב השירות להורות בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה, כי לצורך קביעת זכויותיו של אותו עובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, ובשיעור שקבעה הממשלה. (ב) לגבי עובד שסעיף קטן (א) אינו חל עליו רשאי נציב השירות להורות, בהודעה ברשומות ובתנאים שקבעה הממשלה באישור ועדת העבודה של הכנסת, כי לצורך קביעת זכויותיו של העובד לפי חוק זה, כולן או מקצתן, תחושב תקופת שירותו, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה, בשיעור שקבעה הממשלה.   כעולה מהוראותיו של סעיף 100 לחוק, יכולה החלטתו של המפכ"ל להתקבל בגדר אחת משתי החלופות שבסעיף 100, זו שבס"ק (א) או זו שבס"ק (ב), אך לא על פי שתיהן במצטבר. החלטת המפכ"ל ניתנת גם על פי המלצתה של הוועדה להגדלת שירות במשטרת ישראל (להלן: הוועדה). בפני הוועדה מביא המבקש את טענותיו, והמלצתה נבחנת וניתנת לפי אמות מידה המכונות "קריטריונים להגדלות על פי סעיף 100(ב) לחוק שירות המדינה (גמלאות)" (להלן: אמות המידה), התואמות את הוראתו של פרק 85.14 לתקשי"ר שענינו הגדלת תקופת שירות. בוועדה חמישה חברים, מומחים בתחומם. יו"ר הוועדה הוא עוזר ראש אכ"א; קצין רפואה ראשי הוא יועץ רפואי בוועדה; וכן חברים בה רמ"ח פרט, רמ"ד נפגעים וגמלאות וראש חוליית גמלאות.   רקע עובדתי   3. המערער שירת במשטרת ישראל משך 15 שנה ו-4 חודשים, החל באוקטובר 1981 ועד לפברואר 1997, עת פרש מהמשטרה בגיל 38 עקב מצב בריאותי לקוי. לתקופת שירות זו הצטברו תקופת שירותו בצה"ל ותקופת שירות ביחידה 33, באופן שסך כל שנות שירותו, לצורך חישוב זכאותו לגמלת פרישה, הגיע לכדי 18 שנה וחמישה חודשים.   4.      לקראת פרישתו, הודיע המפכ"ל למערער במכתב נושא תאריך 5.12.96, על כי החליט להגדיל את תקופת שירותו ולהעמידה על 22 שנים וחודש אחד. החלטה זו קיבל המפכ"ל בתוקף סמכותו לפי סעיף 100(א) לחוק הגמלאות, לאחר שנכללו בקצבתו של המערער הגדלה של 3.5% והגדלה נוספת של 3.83% בגין שירות ביחידה מיוחדת. בסך הכל הגיעה קצבתו של המערער לכדי 44.17%.   5.      עם פרישתו פנה המערער למפכ"ל בבקשה להגדלת תקופת שירות, הפעם במסגרת הוראתו של סעיף 100(ב) לחוק הגמלאות, לשם קביעת זכויותיו מטעמי בריאות (להלן גם: הבקשה). בקשתו של המערער נדונה על ידי הוועדה להגדלת שירות במשטרת ישראל (להלן: הוועדה), האמורה ליתן המלצתה בפני המפכ"ל בנוגע לבקשה. בפני הוועדה הובאו מסמכים רפואיים ואחרים שהגיש המערער בנוגע למצב בריאותו ולמצבו הסוציאלי, וכן הוגשה חוות דעתה של קצינת הרווחה, אשר אף בפניה פרש המערער את נתוניו הרפואיים והסוציאליים. את המלצתה גיבשה הוועדה במסגרת אמות המידה, תוך שלקחה במניין שיקוליה את מצב בריאותו של המערער, את מצבו הסוציאלי וכושר השתכרותו בעתיד, בשים לב למגבלותיו הרפואיות ולגילו. בסיכום הדברים הייתה זו מסקנתה:   "...בהתחשב במצבו, היותו מפרנס יחיד וטיב שירותו מומלץ להגדיל את קצבתו ב-3%....".   6.      המפכ"ל קיבל את המלצת הוועדה, ובמכתב מיום 29.12.96 הודיע למערער, כי בתוקף סמכותו לפי סעיף 100(ב) לחוק הגמלאות, הורה להוסיף ולהגדיל את תקופת שירותו של המערער ל- 23 שנים ו- 7 חודשים. בהתאם לכך, הוגדל שיעור הגמלאות מ- 44.17% והועמד על 47.17% (להלן גם: ההחלטה).   בית הדין האזורי - טענות הצדדים, דיון והכרעה   7.      כנגד החלטה זו, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי, בטענה שאחוזי הגמלה שנקבעו לו נמוכים מדי ואינם מספיקים לקיומו היומיומי, כיוון שאינו מסוגל לעבוד עבודה מלאה. מנגד, טענה משטרת ישראל כי תקופת השירות של המערער הוגדלה עד למקסימום האפשרי, בשים לב למכלול נתוניו, וכתוצאה ממנה אף עלה שיעור גמלתו באופן ניכר, מתוך שניתנה הדעת לכלל נסיבותיו של המערער ובהתאם לאמות המידה המחייבות החלות על עניינו.   8.      בית הדין האזורי, אשר שמע את העדים ושבפניו הובאו הראיות, הגיע לכלל מסקנה, כי לא ניתן למצוא טעות בהפעלת שיקול דעתו של מפכ"ל המשטרה, אשר יש בה כדי להצדיק התערבות בהחלטה. מפכ"ל המשטרה, על פי קביעת בית הדין האזורי, הפעיל את שיקול דעתו בסבירות, תוך התייחסות להמלצות הוועדה להגדלת שנות השירות.   טענות הצדדים בערעור   9.      המערער טען כי בידיו מסמכים רפואיים עדכניים בדבר מצב בריאותו, אשר יש בהם כדי לשנות את החלטת בית הדין האזורי, וכי מצבו הסוציאלי הדחוק מצדיק אף הוא היענות למבוקשו. 10.  בעקבות המלצתו של בית דין זה, בישיבת קדם ערעור, כינסה משטרת ישראל את הוועדה, באופן שניתנה למערער הזדמנות נוספת להביא בפניה את חוות הדעת הרפואיות הנוספות שבידו. זאת, לאחר שהוועדה התבקשה לשקול האם ניתן להגדיל עוד את שנות השירות של המערער, בהתחשב בגילו ובמצבו הרפואי, ובהתחשב בכך שעבד למעלה מעשר שנים בשירות משטרת ישראל והתקרב לגיל 40, עת פרש מן השירות. ביום 11.6.2000 אימץ מפכ"ל המשטרה את המלצת הוועדה מיום 22.5.2000, שהתקבלה לפי בחינה נוספת כאמור, לפיה אין לקבל את בקשתו של המערער להגדלה נוספת של הגמלה. לא למותר לציין, כי בהיענותה להמלצתו של בית דין זה, ביקשה משטרת ישראל להדגיש שההחלטה העומדת לביקורת שיפוטית ולערעור הינה זו המקורית, אותה קיבל המפכ"ל ביום 29.12.96, מושא הדיון בבית הדין האזורי ומושא הערעור שלפנינו. 11.  המשיבה, בטיעונה בפנינו, תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי; חזרה ופַרְשָׂה את השתלשלות העניינים, מהם עולה בבירור, כי הוארכו תקופות השירות של המערער באופן ניכר, כדי כך שבפועל הוגדלה קצבתו ב-10.33% למעלה מן הקצבה לה היה זכאי בעת פרישתו מהשירות. זאת, לאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים במסגרת הוראתו של סעיף 100(ב) לחוק הגמלאות, במסגרת אמות המידה המחייבות, ומתוך שניתנה הדעת במיוחד למצבו הרפואי, הסוציאלי והתפקודי של המערער. בהתקיים כל אלה, טענה המשיבה, המלצתה של הוועדה והחלטתו של המפכ"ל, בדין יסודן. למעלה מזאת. אף בדיון החוזר נבחן ענינו של המערער בשנית, תוך התייחסות לחוות הדעת הרפואיות הנוספות שהציג המערער, וגם הפעם לא נמצא טעם אשר יצדיק היענות למבוקשו להגדלת תקופת השירות ושיעור הקצבה עקב כך.   הכרעתנו   12.  הלכה פסוקה היא, זה מכבר, כי בהעבירו תחת שבט ביקורתו השיפוטית את החלטת הרשות המוסמכת, אין בית הדין משמש ערכאת ערעור ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, ולא יתערב בה לשנותה, כל עוד נמצא, על פי חומר הראיות, כי פעולת הרשות, שיקוליה והחלטתה נעשו וניתנו בגדר סמכותה על פי דין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב (ראו: עע 307/99 אופיר טורס בע"מ - זהבה גולדנברג-חייט ואח' (טרם פורסם), ניתן ביום 15.10.02 ופסקי הדין שם; וכן ראו: דב"ע לח/63-3 ש.א.ש בטחון ימי קרל זינגר בע"מ - עמליה הראל, פד"ע י' 21, 25; דב"ע מט/133-3; מט/131-3 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כ"א 262, 268; עע 1123/00 בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, פד"ע ל"ו 438, 475-476, פיסקה 56; אושר בבג"צ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו (טרם פורסם), ניתן ביום 21.8.01).   13.  בענייננו, עמדה לביקורתו השיפוטית של בית הדין האזורי החלטתו של המפכ"ל בדבר הגדלת שיעור גמלתו של המערער. קביעתו של בית הדין האזורי לא נסתרה אף בפנינו, ולפיה התקבלה החלטת המפכ"ל תוך התייחסות למכלול הנתונים, הרפואיים והסוציאליים, אשר הובאו בפני הוועדה להגדלת שנות השירות. כאמור, המדובר בוועדה מקצועית, ושיקוליה עמדו אף הם במבחן הסבירות.   מחומר הראיות אשר הוצג בפני בית הדין האזורי ומטענות הצדדים לפנינו הוברר כי הוועדה, ובעקבותיה מפכ"ל המשטרה, נתנו דעתם לנתונים אשר הובאו בפניהם ופעלו באופן סביר ומידתי, בהחלטתם להעלות את גמלתו של המערער פעם ועוד פעם, כך שבסופו של דבר הוגדלה קצבתו בשיעור של10.33% ביחס לגמלה לה היה זכאי המערער מלכתחילה. בה במידה, הגם שאין היא מענינו הישיר של ערעור זה, אין למצוא פגם בהחלטה שלא להיעתר לבקשתו של המערער, שנבחנה במהלך הדיון בערעור זה, להעלאה נוספת בשיעור גמלתו.   14.  נמצא, איפוא, כי מפכ"ל המשטרה קיבל החלטתו בגדר הסמכות שבדין, וכי פעל באופן ענייני, תוך התייחסות למכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין ומתן משקל הולם להם. מנגד, לא עלה בידי המערער להצביע על פגם או ליקוי בהמלצת הוועדה או בהחלטת המפכ"ל, המגיעים לכדי חוסר סבירות קיצונית, או על פגם מן הפגמים אשר יצדיקו התערבותו של בית הדין לשנותן, על ידי הערכאה הדיונית, אף לא בערכאת ערעור. משכך, אין מנוס אלא לדחות ערעור זה ולהותיר על כנה את החלטתו של המפכ"ל, מבלי שנתערב בה לשנותה - כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו.   סוף דבר 15.  הערעור נדחה. אין צו להוצאות, לאור כלל נסיבותיו של המערער. משטרהפרישה