התובעת טוענת בתביעתה כי הנתבעת או מי מטעמה, המנהלת את עסקה ללא רישיון עסק, הציבו מחוץ לכותלי העסק, על המעבר ועל המדרכה, בשטח הציבורי, סחורה וטובין, ארגזים, מקררים, סטנדים, שמשיות ושאר מיטלטלין, ואף חסמו את המעבר להולכי רגל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצבת סחורה על המדרכה: תביעה כספית לתשלום הוצאות בסך של 10,000 ₪ שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב ביצוע פעולת סילוק טובין ומיטלטלין אשר הוצבו שלא כדין על ידי הנתבעת או מי מטעמה מחוץ לכותלי בית העסק שבהחזקת הנתבעת, "מרכולית הקריה", המשמש לממכר מוצרי מזון ומצוי במרכז המסחרי "אתא סנטר" ברחוב זבולון 14 בקרית אתא (להלן: "העסק"). אין חולק כי העסק מנוהל ללא רישיון עסק, וכנגד הנתבעת הוגשו בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריות כתבי אישום בגין הוצאת סחורה וטובין מחוץ לכותלי העסק, שאוחדו בפני כב' השופטת עידית וינברגר. ביום 28.3.12 הגישה הנתבעת בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, עתירה מנהלית נגד החלטות התובעת לפינוי הסחורה שהונחה מחוץ לכותלי העסק (עת"מ 50600-03-12) . הנתבעת טענה בעתירתה כי החלטות התובעת מונעות משיקולים בלתי ענייניים כלפי הנתבעת, והינן בלתי סבירות, בלתי מידתיות ואינן חוקיות, ועל כן עתרה למתן צווים כלפי התובעת, לפיהם תחדל התובעת לאלתר מפינוי סחורה מחזית העסק ומהטלת קנסות על הנתבעת, ולמתן צו מניעה קבוע המורה לתובעת שלא למנוע מהנתבעת לעשות שימוש בכל חלק או מתקן ברחבת הבית המשותף שבו נמצא העסק. ביום 18.4.12 התקיים דיון בעתירה בפני כב' השופט קיסרי בסיומו נדחתה בקשת הנתבעת למתן צו מניעה זמני. ביום 12.6.12 נמחקה העתירה מבלי שהתבררו טענות העתירה לגופן. הצדדים הסמיכוני ליתן בתיק זה פסק דין לא מנומק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כאשר הסכום שיהא רשאי בית המשפט לפסוק ינוע בין 0 ₪ לסך של 10,000 ₪, כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. הוסכם בין הצדדים כי הסכמתם למתווה הדיוני לעיל הינה מבלי שצד מן הצדדים מודה בטענות הצד האחר, ומבלי שצד מן הצדדים יהא רשאי לעשות שימוש בתוצאות פסק הדין בהליכים האחרים המתנהלים בין הצדדים. התובעת טוענת בתביעתה כי הנתבעת או מי מטעמה, המנהלת את עסקה ללא רישיון עסק, הציבו מחוץ לכותלי העסק, על המעבר ועל המדרכה, בשטח הציבורי, סחורה וטובין, ארגזים, מקררים, סטנדים, שמשיות ושאר מיטלטלין, ואף חסמו את המעבר להולכי רגל; כל זאת בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק עזר לקרית אתא (שימור רחובות), התש"ך-1960 (להלן: "חוק העזר") (צילומים מהעסק ומהוצאת הטובין והמיטלטלין והעתק מדו"ח הביקורת של משרד הבריאות אשר דחה את הבקשה לרישיון עסק, ולפיו מתקיימת מחוץ לכותלי העסק מכירת לחמים ומזון, צורפו לתצהיר התובעת כנספחים ד' ו- כ"ו בהתאמה). התובעת טענה בתצהירה כי העובדים בעסק, לרבות בעלה של הנתבעת, מר אורן אנקווה, שהציג עצמו כמנהל העסק, הוזהרו פעמים רבות על ידי עובדי מחלקת הפיקוח של התובעת לבל יציבו סחורה וטובין מחוץ לכותלי העסק, ואף נרשמו לחובת הנתבעת כ- 31 הודעות קנס אשר נמסרו בעסק ולאורן ביד (10 הודעות קנס מהחודשים 8-10/11 צורפו כנספחים ה'-י"ד לתצהיר התובעת). לנוכח התעלמות הנתבעת ובעלה מאזהרות עובדי מחלקת הפיקוח של התובעת ומהודעות הקנס, שלחה התובעת לעסק במסירה אישית ביום 1.11.11 מכתב דרישה לסילוק הסחורה והמיטלטלין (נספח ט' לכתב התביעה), בו התרתה התובעת כי אם לא יסולקו הסחורה והמיטלטלין מן הרחוב, תבצע התובעת פעולת סילוק בעצמה ותחייב הנתבעת במלוא הוצאותיה (כאן יצוין כי לטענת התובעת, באותו היום (1.11.11) שלחה התובעת דרישות דומות לכל בעלי העסקים הסמוכים לעסק של הנתבעת - נספחים ט"ז-י"ט לתצהיר התובעת). אולם, המכתב לא נענה, והנתבעת המשיכה להוציא לרחוב את סחורתה. התובעת טוענת כי ביום 3.11.11 ולאחר שהתראות פקחי העירייה לא נענו, סילקה את הטובין והמיטלטלין באמצעות קבלן הובלות עם משאית הרמה (שכן, לטענת התובעת בסיכומיה, רכביה קטנים מלהכיל את הציוד הרב שהציבה הנתבעת מחוץ לעסקה), ארבעה פועלים, פקחים מטעמה ובנוכחות כח שיטור, בהתאם לסמכותה המנויה בסעיף 8 לחוק העזר שכותרתו "סילוק מכשול וביצוע עבודות", על פי סמכותה בסעיף 255 לפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת העיריות") שכותרתו "ביצוע עבודות על ידי העיריה על חשבון החייב בה לפי חוקי עזר", ועל פי סעיף 257 לפקודת העיריות שכותרתו "הוצאה שנגרמה לעיריה על ידי הפרת חוק עזר". התובעת טענה בתצהירה כי בזמן סילוק הסחורה על ידה, ניסו פקחיה להכניס לעסק את הסחורה שהוצבה במעבר, אך בעלה של הנתבעת מנע זאת מהם, ולכן נאלצו פקחי התובעת להעמיס הסחורה והמיטלטלין ולסלקם מן המקום. באותו היום (3.11.11) ובימים 5.12.11 ו- 8.12.11 נשלחו לנתבעת דרישות ליטול את הטובין והמיטלטלין שסולקו (נספחים כ"ב-כ"ה לתצהיר התובעת), אך דרישות אלו לא נענו. לטענת התובעת, אף לאחר ביצוע פעולת הסילוק, שבה הנתבעת והוציאה סחורה ומיטלטלין למדרכה, והתובעת מצידה ממשיכה לבצע פעולות אכיפה. לפיכך, טוענת התובעת כי על הנתבעת לשלם לה סך של 10,000 ₪ בגין ההוצאות שנגרמו לתובעת בעטיין של פעולת סילוק הטובין והמיטלטלין (לכתב התביעה צורף כנספח י' העתק מחשבונית מס/קבלה מיום 6.11.12 ע"ס 10,000 ₪ לא כולל מע"מ, שנמסרה על ידי קבלן ההובלות בגין "קריאה וביצוע עבודות פינוי סחורה ברחוב זבולון"). הנתבעת טענה כי רק בחודש דצמבר 2011 ולאחר בדיקה מעמיקה בתשריט המבנה, גילתה כי הרחבה בחזית עסקה הינה רכוש משותף של בעלי החלקות במבנה, ולכן משהיא מציבה סחורה וטובין, ארגזים, מקררים, סטנדים, שמשיות ושאר המיטלטלין בשטח פרטי שהינו רכוש משותף, ולא בשטח ציבורי, היא פועלת כחוק ואינה עוברת על הוראות סעיף 2 לחוק העזר. לפיכך, טוענת הנתבעת כי אין סמכות לתובעת לדרוש סילוק הסחורה והמיטלטלין, להטיל למעלה מ- 90 קנסות על הנתבעת כפי שעשתה, בגין הצבת סחורתה בחזית עסקה ו/או לפלוש לשטח הרכוש המשותף ולפנות מתוכו את סחורתה של הנתבעת תוך גרימת נזק ניכר למיטלטלין שפונו. לטענת הנתבעת, הדרישה לפינוי הסחורה שהונחה בשטח הרכוש המשותף והפינוי עצמו אינם חוקיים, ופוגעים בזכויותיה הקנייניות של הנתבעת. לחלופין, טוענת הנתבעת כי מכתב הדרישה מיום 1.11.11 הומצא לעיונה רק ביום 3.11.11, ובו נדרשה הנתבעת לפנות תוך 4 שעות את הסחורה ואת הציוד אשר הונחו מחוץ לכותלי עסקה בעוד שכבר באותו היום (3.11.11) הגיעו פקחי התובעת אל עסקה וביצעו את פינוי הסחורה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי רק ביום 5.12.11, למעלה מחודש ימים ממועד הסילוק, ולאחר שמרבית הסחורה התכלתה, פנתה התובעת לראשונה במכתב לנתבעת (נספח ה' לכתב ההגנה), ובו אפשרה לנתבעת לסור אל מחלקת הפיקוח של התובעת וליטול את הסחורה שסולקה תוך 48 שעות ממועד קבלת המכתב. עוד נטען כי דרישת התובעת לפינוי הסחורה ששווייה כ- 71,115 ₪ תוך 4 שעות, אינה סבירה ואינה מידתית הואיל ולא ניתן לנתבעת זמן מספק לנסות ולהשיג על החלטת התובעת ככל שרצתה בכך; מה גם שמדובר במלאי גדול שפינויו ביום אחד בלתי אפשרי לנוכח העובדה שבמשך 20 שנה היו מציבים סחורה מחוץ לכותלי העסק. עוד נטען בסיכומי הנתבעת כי ברשימת הסחורה שהוחרמה ביום 3.11.11 על ידי התובעת, רשימה ששלחה ביום 18.1.12 לנתבעת לבקשתה, קיימים טובין ומיטלטלין שלא קיימת כל מניעה חוקית להוצאתם מחוץ לכותלי העסק, כגון: מקררים ולרבות תכולתם (נספח ט' לסיכומי הנתבעת), ולכן התובעת פעלה בחוסר תום לב ושלא כדין תוך שהיא מתנכלת ומתעמרת בנתבעת. הנתבעת טענה כי בעל העסק השכן נדרש לפנות סחורה שהוציא מחוץ לכותלי בית עסקו תוך 7 ימים ממועד קבלת הדרישה (מכתב דרישה לבעל העסק השכן מיום 3.11.11 צורף כנספח ו' לכתב ההגנה), זמן סביר הרבה יותר מן הזמן שניתן לנתבעת ולעסקים הסמוכים לעסקה של הנתבעת המציגים כדרך קבע את סחורתם מחוץ לכותלי עסקם ולא נעשה כלפיהם מאומה (תמונות העסקים הסמוכים צורפו כנספח ז' לכתב ההגנה). לפיכך, טענה הנתבעת כי התנהלות התובעת נגועה בחוסר תום לב ובאכיפה בררנית, כי פעולת סילוק הטובין והמיטלטלין על ידי התובעת נעשתה שלא כדין ובחוסר סמכות, ולכן אין לה אלא להלין על עצמה. לטענת הנתבעת, הסכום הנתבע בגין הוצאות פעולת הסילוק הינו מוגזם משמדובר בפעולת סילוק אחת ויחידה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי ביום 21.3.12 פנתה לתובעת בדרישה לאפשר לנתבעת להגיע אל מחסני התובעת ולהשיב הסחורה שנלקחה מעסקה (נספח ט' לסיכומי הנתבעת), והתובעת מסרה במכתב בא-כוחה מיום 21.3.12 (נספח י' לסיכומי הנתבעת) כי הנתבעת יכולה לקבל את הסחורה בתנאי שתחתום על התחייבות להימנע מלבצע העבירה ושתשלם את הוצאות הסילוק בסך של 1,850 ₪, סכום שאינו עולה בקנה אחד עם הוצאות הסילוק הנטענות בסך של 10,000 ₪. דיון והכרעה: טוב עשו הצדדים כאשר נתנו הסכמתם למתווה המקוצר של מתן פסק דין על דרך הפשרה. עסקינן בתיק שהסוגיות המשפטיות המתעוררות בו גדולות מכפי מידותיו. וכשאני מכוונת למידות התיק, אין כוונתי לסכום התביעה המתבסס על חשבונית מס/קבלה בגין הוצאות סילוק ופינוי בסך של 10,000 ₪ אשר הוצגה על ידי התובעת, סכום שנראה מוגזם, מופרז ובלתי סביר בכל קנה מידה. גם לאחר שעיינתי בסיכומי התשובה של התובעת בהם הבהירה כי דרישת הסילוק ע"ס של 1,850 ₪ אליה הפנה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, אינה משקפת את הוצאות הסילוק נשוא התביעה אשר בוצעו ע"י קבלן חיצוני אלא הוצאות סילוק בהיקף צנוע יותר שבוצעו ע"י עובדי הנתבעת אני מתקשה להאמין שהנתבעת שילמה, רק בגין הוצאות הסילוק נשוא ההליך שבפניי את הסכום הנתבע בתביעתה. ואם אכן אלו הסכומים ששולמו, הרי שהתובעת לא פעלה באופן סביר להקטנת נזקיה. ולגופם של דברים. מתוך התשריט, נספח ג' שצירפה הנתבעת, אכן ניתן ללמוד כי השטח אליו הנתבעת מוציאה את מרכולתה מצוי בתוך תחום המגרש, ובהעדר ראייה שהוצמד לאיזה מבין היחידות הרי שמדובר ברכוש משותף של דיירי הבנין. ואולם גם אם ברכוש משותף של דיירי הבניין עסקינן, עדיין שטח המעבר נופל להגדרת "רחוב", כהגדרתו בחוק העזר לקרית אתא (שימור רחובות) תש"ך- 1960. כבר נקבע בעניין אגדי [רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705 (1994)] כי "רחוב", כהגדרתו בהוראות ההסמכה הרלוונטיות בפקודת העיריות, יכול שיהיה גם בתחום הפרט. כפי שצוין בעניין אגדי, בעמ' 709: "המחוקק קבע חובות החלות על כל רחוב, בין שהוא רכוש הפרט ובין שאינו רכוש הפרט. לשון אחר, מן השימוש בתיבה "רחוב", ללא תוספת תיאורית ומן השימוש הבו זמני במונח "רחוב שאינו רכוש הפרט" נובע, שיכול שרחוב יהיה רכוש הפרט ויכול שלא יהיה רכוש הפרט ומקום שהמחוקק מערער לצמצם הוראותיו לרחוב שאינו רכוש הפרט, הוא אומר זאת מפורשות". פסק דינו המאוחר יותר של בית המשפט העליון בעניין ג'באר באסם [רע"פ 6723/05 ג'אבר באסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 14.7.2008)] עליו תולה הנתבעת את יהבה, אינו מיטיב עם הנתבעת. אמנם, נקבע שם מפי כב' השופט ג'ובראן בהסכמת חברתו להרכב, כב' השופטת ארבל, כי אין בתחולתו של האיסור על שטח בבעלות פרטית כדי לאיין לחלוטין את ההבחנה בין שטח המצוי בבעלות פרטית ובין שטח שאינו מצוי בבעלות פרטית. ואולם, האיזון שנקבע בפסק דינו של כב' השופט גובראן בענין ג'באר באסם בין ההגנה על הקניין הפרטי לבין חופש התנועה של הרבים, הינו שתחולתו של האיסור בחוק העזר מוגבלת למקרים בהם מדובר- בפגיעה- בכח ובפועל- בחופש התנועה של הציבור ובלשונו: "משמעות האמור הינה כי בכדי שיוחל על המערער האיסור הקבוע בסעיף 39 (1) (א) לחוק העזר, על המשיבה להראות כי השטח המקורה הינו "רחוב" במובן זה שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש, וכי הצבת השולחנות היתה הפרעה לתנועה, שיש בה משום פגיעה בחופש התנועה של העוברים והשבים". בענייננו, מעיון בתמונות הרבות שהוצגו ע"י התובעת ניכר כי הנתבעת מציבה את מרכולתה על שטח המיועד למעבר וכי הצבת הסחורה יוצרת מכשול של ממש ופוגעת באופן חמור ומשמעותי בחופש התנועה של העוברים והשבים. גישתה המצמצמת יותר של כב' השופטת נאור בענין ג'באר באסם, שמדבריה מצטט ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לא התקבלה בדעת הרוב, מה גם שאף אליבא ד'נתבעת אין מדובר בשטח פרטי של הנתבעת אלא בהשתלטות של הנתבעת על הרכוש המשותף של הבנין. יתר על כן, מתוך תשריט הבית המשותף שנרשם בלשכת רישום המקרקעין (צורף עותק צבעוני בדיסק ע"י העירייה) כמו גם מנסח הטאבו עולה כי השטח נשוא התביעה מסומן בתשריטי הבית המשותף בורוד, וביחס לשטח זה רשומה זיקת הנאה שעניינה זכות מעבר להולכי רגל מה שתומך במסקנה שגם לפי שיטתה של כב' השופטת נאור עסקינן במעבר העונה להגדרת "רחוב". מבין כל הטענות שהועלו ע"י הנתבעת בסיכומיה, שבתה את ליבי דווקא טענת הנתבעת לענין אכיפה בררנית וזאת חרף הדברים הלכאוריים שאמרתי במהלך הישיבה המקדמית. שוכנעתי כי טענה זו של הנתבעת, אשר בהקשר הפלילי מתבררת תחת הכותרת של "הגנה מן הצדק" בשל "אכיפה בררנית", ובהקשר שלנו בפריזמה של הביקורת השיפוטית על המעשה המנהלי היא טענה הטעונה בירור. החלטת התובעת לסלק את הטובין של הנתבעת ולחייבה בהוצאות הסילוק נשוא התביעה שבפניי היא החלטה בעלת אופי מנהלי הכפופה לכללי המשפט המנהלי ובכלל זה עיקרון השוויון והסבירות. חריגה מעיקרון השוויון או ממתחם הסבירות יכולה להצמיח לנתבעת גם תרופות שמקורן במשפט האזרחי למשל, בגין הפרת חובת תום הלב בעת השימוש בזכות הנתונה לתובעת מכח חוק העזר. ואולם, את מידת הדמיון בין בתי העסק השונים המפרים את חוק העזר, ואת הפרת עיקרון השוויון שבאה בעקבותיה יש לבחון באופן מהותי ולא טכני ועל רקע תכליתו של חוק העזר שנועד למנוע מכשול ברחוב. לא דומה בעל עסק שפורס את מרכולתו באופן שיוצר מפגע או מכשול ממשי או הפרעה משמעותית למעבר העוברים ושבים, למי שמפר את חוק העזר בצורה מזערית או מינורית שאין בה לעשות פלסתר את החקיקה ותכליתה. לא דומה מי שמוציא את מרכולתו לחצר פרטית או מגודרת שאינה משמשת בפועל למעבר עוברים ושבים (ואף יכול שכלל אינה עונה להגדרת "רחוב" שבחוק העזר), למי שמוציא את מרכולתו במעבר המשמש "דה פקטו" לתנועת עוברי אורח. לא דומה מי שמוציא את מרכולתו לחצר או מעבר המשמש רק את באי עסקו, למי שמוציא את מרכולתו למעבר המשמש את כלל הציבור. לא דומה הפרה של חוק העזר בעיבורה של עיר, להפרתו במכולת שכונתית (ועיין ערך: "השכונתית של שאול"); לא דומה מי שמפר ברגל גסה, בהתרסה, ובאופן שיטתי ועקבי את חוקי העזר למי שעושה כן באופן אקראי ומזדמן. חלק מן התמונות שהוצגו על ידי הנתבעת, אין בהן לבסס, ולו באופן לכאורי, את טענות הנתבעת כי התובעת נוהגת באפליה פסולה בין בתי העסק לנוכח השוני הבולט בין אופי וטיב ההפרה המיוחסת לנתבעת לאופי וטיב ההפרות שבוצעו ע"י בעלי עסקים אחרים הנצפות בתמונות. אכן, מספר מועט של תמונות, המתייחסות דווקא לבתי עסק הסמוכים לבית העסק של הנתבעת (למשל: קוסמטיק סנטר; נעלי סנטר) יש בהן לבסס, לכאורה, תשתית ראייתית לקיומה של אכיפה בררנית פסולה שיש בה להעביר את הנטל לתובעת לשכנע כי ננקטים פעולות אכיפה דומות גם כלפי אותם בעלי עסקים ולחילופין להוכיח כי האבחנה בין התובעת לבתי העסק האחרים היא אבחנה לגיטמית המתבססת על שיקולים ענייניים, נטל שנראה שהעירייה כלל לא ניסתה לעמוד בו בהליך זה. נתתי דעתי, בהקשר זה, גם לטענות הנתבעת בדבר אי מתן התראה מספקת לפני פעולות הפינוי נשוא התביעה. מנספח ג' לסיכומי התובעת עולה כי בניגוד לטענת הנתבעת, ההתראה לפני סילוק הומצאה במסירה אישית ביום 1.11.2011 ולא ביום 3.11.2011 לידי עובדת בבית העסק של הנתבעת העונה לשם שיראל דהן. זאת ועוד; מתוך המסמכים שצירפה התובעת מתברר שהנתבעת אינה היחידה שקבלה התראה כזו ביום 1.11.2011 אלא גם בעלי עסק נוספים ובכלל זה השופרסל, סופר מוטי, ומרכז הצעצועים. ועדיין, הנתבעת הראתה כי בעלי עסקים אחרים קבלו התראה בת 7 ימים ואילו לה נתנה ארכה בת יומיים בלבד. בענין זה אומר כך: אכן, נראה על פני הדברים כי ככל שהדברים נוגעים בנתבעת, התנהלות התובעת נגועה ב- "אכיפת יתר" ולהיטות רבה, אולי רבה מידיי. יחד עם זאת, הנתבעת מתמודדת, בענייננו, עם בעל עסק "קשה עורף". קשה להתעלם מהרושם שהנתבעת ובעלה מצטיירים בתיק זה, כ- "ילד הרע" של השכונה, כפורעי חוק של ממש וכמי שאין מורא הדין עליהם והתובעת גם הציגה הסבר ענייני, באשר לשוני בין הנתבעת לבעלי העסק האחרים שקבלו שהות ארוכה יותר (סעיף 13 לתצהיר התובעת). מסופקני, האם באמת ובתמים היו הנתבעת ובעלה מתכנסים, פנימה, לתוך בית העסק שלהם אלו הייתה הנתבעת מעניקה גם להם כמו לאחרים ארכה בת 7 ימים לביצוע הפינוי?! עובדה היא שגם לאחר שנקטה העירייה בפעולות לסילוק הטובין חזרו הנתבעת ובעלה לסורם. אמנם אם יש לטענות הנתבעת בענין האכיפה הסלקטיבית, על מה לסמוך (ומן התמונות אני דווקא מתרשמת "שלא כצעקתה") חוזרים אנו למוטיב 'הביצה והתרנגולת', מה קדם למה, האם הפרת החוק או האכיפה הסלקטיבית. וכבר נכתב אודות השלכותיה ההרסניות של האכיפה הסלקטיבית כי: "פגיעתה של אכיפה סלקטיבית קשה היא. יש בה כדי לגרוע מן האמון הציבורי ברשויות האכיפה ובדין המשמש מושא לפעילותן. היא "נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיס של עקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר" (כב' השופט לוי ברע"פ 4355/08 ראובן לסקוב נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, ; ניתן ביום 15.1.2010). ואולם בענייננו נראה שהנתבעת הופכת את טענתה בדבר "אכיפה בררנית" קרדום לחפור בו. ואסתפק בדברים האמורים לעיל לאור המתווה הדיוני המוסכם, בשל ההליכים הפליליים שמנהלת העירייה כנגד הנתבעת בבית המשפט לעניינים מקומיים, שם בודאי תידון טענת 'האכיפה הבררנית' לארכה ולרוחבה ולנוכח מארג הראיות החסר והבלתי מספק, שאינו מאפשר הצגת משנה סדורה או מתן הנמקה מקיפה וממצה בטענות הנתבעת לענין האכיפה הסלקטיבית. בסוף כל הסופות, לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים, הן לענין החבות והן לענין גובה הנזק; הן הטענות שמקורן במשפט הפרטי, והן הטענות השאובות מן המשפט המנהלי, על רקע הדואליות הנורמטיבית החלה על התובעת כגוף ציבורי הפועל על פי דין; לאחר שבצעתי הערכה זהירה של הסיכויים והסיכונים לכל צד, תוך מתן הדעת לנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע המונחים לפתחו של כל אחד מהם, אך גם לאפשרות שהתמונה העובדתית היתה מתבהרת ומושלמת במהלך הבאת הראיות; וכן לאחר ששקלתי שיקולים של דין, של צדק ושיקולים של "פשרה", אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,800₪, בתוספת סכום האגרה ששולם על ידה בסך של 355 ש"ח, וכן בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 1,160 ₪. שכר הטרחה המופחת נקבע לאור סכומה המופרז של התביעה, לאור ההסדר הדיוני המוסכם, שחסך מזמנם של הצדדים ושל בית המשפט ועל רקע טענותיה של הנתבעת לענין 'אכיפה בררנית'. הסכום שנפסק ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סחורה