התובע טען כי על הנתבעת חובה לשלוח את הודעות העיקול בדואר רשום ולא בדואר רגיל. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התראה לפני עיקול בדואר רגיל או דואר רשום: מבוא וטענות הצדדים פסק דין זה ניתן בצורה תמציתית היות ומדובר בהליך של סדר דין מהיר, בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. בפניי תביעה ע"ס 20,728 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעת. הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק, ללא הבאת ראיות, ולאחר סיכומים. התביעה נסובה אודות שני דוחות חניה, ע"ס 100 ₪ נומינלי כל אחד. ביום 9.1.12 הגיע מעקל מטעם הנתבעת לביתו של התובע ונתקל בבנו הקטין. המעקל דרש את תשלום הדוחות בצירוף הוצאות גביה ובסה"כ 923 ₪. הסכום שולם ע"י התובע לאלתר. התובע טוען בתביעתו כי במהלך שנת 2009 הרס את בית מגוריו ברחוב הרצוג 16 גבעת שמואל והחל בעבודות בניה על מנת להקים במקום שתי יחידות דיור. ההיתר ניתן בחודש יוני 2009 וחמישה חודשים לאחר מכן כבר חוברו היחידות החדשות לחשמל והתובע שב להתגורר במקום (נספחים א' - ב' לכתב התביעה). התובע הזמין מהדואר שירות "עקוב אחרי" לדואר המגיע לכתובת הבית שנהרס - אל בית אחר, זמני, אליו עבר במהלך הבניה. לאחר תשלום החוב, בירר התובע את אשר אירע, והתברר כי במהלך תקופת הבניה, ביום 27.7.09, הגיע מעקל למגרש בו בוצעו העבודות והותיר במקום דוח עיקול, ככל הנראה, בידיו של פועל שעבד במקום. התובע טוען כי מעולם לא קיבל כל התראה אודות החוב - שכן דוח העיקול לא הגיע לידיו או לידיעתו, ולא כל פניה אחרת. הנתבעת טוענת, כי שלחה לתובע מכתבי דרישה ואזהרה בדואר רגיל ביום 28.3.11, ביום 27.4.11 וביום 14.12.11 (סעיפים 13 ו-14 לכתב ההגנה). עוד טוענת הנתבעת כי לא חלה עליה חובה לשלוח מכתבי התראה בדואר רשום אלא בדואר רגיל בלבד. בנוסף טוענת הנתבעת כי אין חובה על פי הדין לבצע עיקול ברישום - וניתן לבצע תפיסת מטלטלין לאלתר. לפיכך, טוענת הנתבעת כי גם אם ייקבע כי המעקל מטעמה התרשל כאשר הניח את דוח העיקול במקום בו ניתן להיווכח שהתובע אינו בנמצא, הרי אין קשר סיבתי לנזק הנטען. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומים, ובהתאם למסמכים שהונחו בפניי, אני סבור כי דין התביעה להתקבל, בחלקה. להלן טעמיי. תחילה - לאופן חובת ההתראה טרם ביצוע עיקול הנתבעת לא צירפה לתביעתה העתק של ההתראות שנשלחו לטענתה לתובע טרם ביצוע העיקול, כמצופה. באופן מפתיע, ציין התובע בסעיף 2 לכתב התביעה כי הנתבעת שלחה את הודעות הדרישה לכתובתו הרשומה במשרד הפנים (הרצוג 16 גבעת שמואל). לפיכך, אצא מנקודת הנחה כי אכן ההודעות נשלחו כפי שטוענת הנתבעת. סעיף 12ב לפקודת המיסים (גביה) קובע כך: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום". התובע טען בסיכומיו ארוכות מדוע חלה לשיטתו על הנתבעת חובה לשלוח את ההודעות בדואר רשום ולא בדואר רגיל. התובע מפנה לפסק הדין בענין גנז (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385). בפרשה זו נקבע כי על רוכש מקרקעין חלה חובת רישום הרת אזהרה למרות שאין חיקוק הקובע זאת, שכן אי הרישום עלול ליצור "תאונה משפטית", במקרה בו צד ג' רוכש אף הוא את הנכס, תוך הסתמכות על המירשם. התובע מבקש לגזור גזירה שווה בין פסק דין זה למקרה שבפניי. עוד טוען התובע כי משלוח התראה בדואר רגיל טרם ביצוע עיקול הינו פעולה חסרת תום לב של הרשות וכי פקודת המיסים (גביה) העניקה לרשות כח עצום מול האזרח, שיש לרסנו. לשיטתו, הרשות חייבת לשלוח התראות בדואר רשום. כפי שצויין לעיל, סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) קובע, כי הודעה תשלח "בדואר". בסיפת הסעיף נקבע כי צו עיקול צד שלישי שהוא בנק או הודעה על מכירת מטלטלין יישלחו בדואר רשום. לולא הסיפא של הסעיף, ייתכן שהיה ניתן לשקול פרשנות של המילה "בדואר" באופן מרחיב, קרי בדואר רשום, מכוח חובת תום הלב על הרשות המינהלית, אשר לה הוענק כח רב במסגרת פקודת המיסים (גביה), אך איני קובע מסמרות בדבר, הדרוש עיון. יחד עם זאת, נוכח סיפת הסעיף, הקובעת מפורשות כי רק בשני מקרים מסוימים יש חובת משלוח בדואר רשום, אין מקום לפרשנות מעין זו. כוונת המחוקק ברורה, ולא ניתן לטעמי, בדרך של חקיקה שיפוטית, להיעתר לטענות התובע. ענין זה למחוקק הוא ולא לבית המשפט. במאמר מסוגר אציין, כי לטעמי אף ההשוואה לפרשת גנז אינה במקומה. שם, דובר על הימנעות של רוכש מקרקעין לרשום הערת אזהרה במשך קרוב לשני עשורים תמימים, דבר שהוביל לאותה תאונה משפטית. המדובר במצב בו יש תחרות בין זכויות של שני רוכשים, ובמקרה מעין זה החלת חובת רישום הערת אזהרה הינה על רקע אותה תחרות. זהו אינו המצב בענייננו. ביקורו של המעקל מטעם הנתבעת באתר הבניה ועתה, לטענה הנוספת, כי בביקורו של המעקל באתר הבניה והותרת הדוח שם, התרשל המעקל - וממילא הנתבעת - בפעולתו. סבורני, כי בענין זה הצדק עם התובע. סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) קובע כך: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן". אכן, אין חובה על הנתבעת לנקוט תחילה בעיקול ברישום, כנדרש על דרך הכלל בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, והיא יכולה לפנות לתפיסת המטלטלין כבר בביקורה הראשון אצל החייב. דא עקא, אין חולק כי הנתבעת לא נהגה כן במקרה זה, וככל הנראה, אינה נוהגת כך בדרך כלל. במקרה שלפניי, כאמור, הגיע הגובה לאתר הבניה ברחוב הרצוג 16 גבעת שמואל, ונתקל, כך לפי התובע, בבור גדול. אזכיר כי דובר בחודש יולי 2009 - כאשר היתר ההריסה לבית ניתן כחודש לפני כן (נספח א' לכתב התביעה), והשלמת הבניה היתה רק בחודש נובמבר 2009 (נספח ב' לכתב התביעה). פשיטא, כי בשלב זה עבודות הבניה היו בחיתוליהן, אם בכלל, וטענת התובע כי חודש לאחר הוצאת היתר ההריסה היה במקום בור גדול - מקובלת עלי. ומה בחר הגובה לעשות? להותיר בידי פועל שעבד במקום את דוח העיקול. לענין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי: "כידוע, רשות מנהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום לב" (בג"צ 4445/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, ניתן ביום 12.11.02, בפסקה 9). ברי, כי בהפעילה את כוח הגבייה שהוענק לה, חייבת המשיבה לנהוג בהקפדה ובזהירות סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך". (ע"א (ירושלים) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים, מיום 24.03.2011, סעיף 14 לפסק הדין). ופסיקה נוספת מבית מדרשו של בית המשפט המחוזי המתייחסת לגביה מינהלית: "סמכויות הגבייה בדרך מנהלית הינם קיצוניים, מאפשרים לרשות לנקוט הליכי הוצאה לפועל, מבלי שקדמה לכך התדיינות משפטית, ולפיכך ניתן לדרוש מן הרשות כי יופעלו במשורה, בזהירות, מתוך שיקול דעת ובמקרים המתאימים ((ראה בעניין זה בספרו של ע. שפר "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות" עמ' 239 עד 242). על הרשות ככלל, חלים דיני המנהל הציבורי המחייבים אותה להפעיל סמכותה על פי הוראות החוק, בהגינות, בתום לב, בסבירות וללא שרירות". עת"מ (נצרת) 1188/07 יוחאי נ' עיריית צפת (מיום 04.11.08) עמ' 6 לפסק הדין. ולענין חובת ההגינות המוגברת של הרשות, נקבע בע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח, פ"ד נג(4) 117, בעמ' 123 - 124: "לא זו אף זאת: קיימים טעמים נוספים המצדיקים את החלתו של עקרון ההשתק דווקא במשפט המינהלי. עם טעמים אלה אפשר למנות את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות מינהליות" ראה גם רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1) 577. בראי הפסיקה כאמור, פעולת הגובה שתוארה לעיל אינה סבירה ואף רשלנית. מצופה מגובה מטעם רשות מינהלית כי במקרה מעין זה, כאשר הוא מגיע ל"בית" החייב, ונוכח כי אין במקום לא בית ולא חייב, אלא בור גדול, שידווח לממונים עליו שהחייב אינו מתגורר במקום, ואלו יבדקו את הענין, ולא ינהג כפי שנהג, באדישות, כאשר ברור שהותרת דוח עיקול בידי פועל באתר בניה איננה אפקטיבית. לשם הדוגמא, היה יכול אותו גובה לבקש מהפועל שנמצא באתר הבניה את מספר הטלפון של התובע וליצור עימו קשר, על מנת לברר את כתובתו ולמסור לו אודות החוב. אזכיר כי לפי הטענה, ההתראות נשלח בחודשים מרץ-אפריל 2009, וגובה מיומן אמור גם לבדוק ענין זה, ולהבין כי קרוב לוודאי שנסיבות אלה, החייב כלל אינו מודע להתראות שנשלחו אליו זמן קצר לפני כן, ולחוב הנטען. פעולתו של הגובה כפי שתוארה לעיל היוותה הפרה של חובת תום הלב המוגברת המוטלת על הנתבעת כרשות מינהלית, והיא מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את נזקיו בעטיה. מעבר לכך, הנתבעת גם עוולה כלפי התובע ברשלנות, במעשהו, ויותר נכון, מחדלו, של הגובה מטעמה. כנודע, להוכחת עוולת הרשלנות יש להוכיח קיומן של "ארבעה יסודות - (1) חובת זהירות; (2) התרשלות באי-קיומה; (3) גרימה של (4) נזק" (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 18). חובת הזהירות הקונקרטית מוגדרת בשאלה: "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש... אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126-125). דעתי הינה, כי רשות מינהלית אשר פועלת מכח פקודת המיסים (גביה) חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי החייבים. הדבר נגזר הן מחובת הרשות לפעול בכל מעשיה בזהירות ובתום לב מוגברים, בהתאם לפסיקה שצויינה לעיל. נכונים הדברים ביתר שאת כאשר הרשות עושה שימוש בסמכויות נרחבות שהוקנו לה בפקודת המיסים (גביה), סמכויות מרחיקות לכת של רשות אכיפה של ממש. כאשר הרשות פועלת במסגרת זו, חובתה לטעמי אף נרחבת יותר. כפי שבואר לעיל, הנתבעת הפרה את חובתה ופעלה באופן בלתי סביר, כאשר המשיכה בפעולות גביה למרות שהיה ברור, או היה אמור להיות ברור, לשלוח מטעמה, המעקל, כי במקום בו ביקר אין חייב אלא בור (או בית בבניה) וההתראות שנשלחו לא הגיעו ליעדן. ניתן אף לקבוע כי רשות העוסקת בגבית חובות צופה אל נכון כי הפרת חובתה תגרום לאזרח נזק, בדמות "הפתעה" מפעולת עיקול ללא התראה מראש. ומכאן - לנזק כתוצאה מהפרת חובת הנתבעת כאמור, אירע לתובע הנזק, בדמות פעולת עיקול בביתו, אל מול בנו הקטין. אין להקל ראש בעניינים מעין אלה. ניתן לשער על נקלה את עגמת הנפש שנגרמת לתובע, אזרח מן השורה, כאשר מעקל מופיע בביתו ומבקש להוציא ממנו חפצים, בנוכחות הבן הקטין, והתובע נאלץ לעזוב את עבודתו ולמהר לביתו, על מנת לשלם את החוב, באמצע יום העבודה. התובע עתר להשבת הוצאות הגביה בסך 728 ₪ וכן 20,000 ₪ עבור עגמת נפש. בנסיבות הענין בכללותן, ובשים לב הן לנזקו של התובע והן לרשלנות של רשות מינהלית הפועלת מכוח פקודת המיסים (גביה), זכאי התובע להשבת הוצאות הגביה כאמור, בסך 728 ₪, ולפיצוי עבור עגמת נפש בסך 3,000 ₪. כמו כן זכאי התובע להוצאות משפט בסך 1,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. דואר רשוםדוארעיקול