בפסק הדין להלן ההפטר ניתן לנתבעים לגבי כל חוב "בר-תביעה" במסגרת הליכי הפש"ר. "חוב בר-תביעה" הינו גם חוב עתידי ומותנה או חוב אשר טרם הסתיים פרעונו. לגבי ההגדרה של "חוב בר-תביעה" יש לפנות לסעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, בו הגדרה הבאה: "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב בר תביעה בפשיטת רגל:## לפני תביעה כספית מכח סעיף 9 לחוק הערבות, שהגיש ערב כנגד שני החייבים העיקריים - אשר קיבלו הפטר במסגרת תיק פשט"ר. רקע כללי מוסכם - התובע (להלן: "התובע") והנתבעים (להלן: "הנתבעים") התגוררו בעבר בשכנות בקרית ים. בשלב מסוים הסכים התובע לחתום כערב לטובת שלוש הלוואות שנטלו הנתבעים מבנק אוצר החיל (להלן: "הבנק", הלוואה אחת בסך 70,000 ₪ מיום 3/12/01 ושתי ערבויות נוספות בסך 30,000 ₪ כל אחת, האחת מיום 6/5/04 והשניה מיום 26/4/06). ערב נוסף להלוואות היה מר X (להלן: "הערב הנוסף"). אין חולק כי הנתבעים נקלעו לקשיים ולא הצליחו לפרוע את חובם לבנק. במהלך נובמבר 2008 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים, התובע והערב הנוסף (תא"ק 2404-11-08 בבהמ"ש השלום בקריות). בכתב התביעה נטען כי החוב של הנתבעים הצטבר לסך של כ-167,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, אך מהתובע והערב הנוסף התבקש תשלום חלקי בלבד לאור תנאי ערבותם. ביום 31/12/2008 ניתן פסק דין לטובת הבנק, כנגד הנתבעים, התובע, והערב הנוסף וזאת בהעדר הגשת בקשת רשות להגן, ונפתח תיק הוצל"פ בהתאם (להלן: "תיק ההוצל"פ"). ביום 13/1/2009 הגישו הנתבעים בקשות לפשיטת רגל בהתאם לסעיף 19א' לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"מ-1980 (להלן: "פקודת הפשט"ר"). כל אחד מהם הגיש בקשה נפרדת (פש"ר 7064-01-09 ופש"ר 13822-01-09) ובשתי הבקשות ציינו הנתבעים את חובם כלפי התובע ופרטו כי הם חייבים לתובע 40,000 ₪ בשל שהוא ערב להלוואה שנטלו מהבנק. ביום 4/2/2009 עוכבו הליכי ההוצל"פ כנגד הנתבעים, מונה עו"ד ככונס של נכסי הנתבעים (להלן: "הכונס") והחל בירור הבקשה לפשט"ר. בין היתר, פנה הכונס לכל הנושים של הנתבעים אשר אוזכרו בבקשה לפשט"ר והזמין אותם להגיש דרישות חוב (במקביל לפרסום ההזמנה בעיתונים ע"פ המקובל). פניה נשלחה גם לתובע בכתובתו הרשומה - אם כי יש מחלוקת לגבי השאלה אם הוא קיבל את הפניה אם לאו ואם יכול היה לראות את הפרסום בעיתון (ועל כך בהמשך). בהמשך, הנתבעים הגיעו להסדר עם נושיהם (כאשר התובע לא בא בכללם), עמדו בתנאי ההסדר וביקשו הפטר בסיום התשלומים. יצויין כי הבנק קיבל לידיו סכום של כ-72,000 ₪ מהנתבעים במסגרת ההסדר. ביום 14/6/2010 ניתן לנתבעים הפטר בהתאם לפקודת הפשט"ר. ביום 12/9/2010 פנתה ב"כ של הבנק לתובע והודיעה לו כי בתיק ההוצל"פ התקבל אישור של הרשם לגבי כך שמוצו ההליכים כנגד החייבים (הנתבעים), לאור הליכי הפשט"ר וההפטר, וכי על התובע לסלק את יתרת החוב כלפי הבנק בהתאם לערבותו. ביום 26/12/2010 הגיע התובע להסדר עם הבנק ובהתאם להסכם שילם התובע 10,000 ₪ בתשלום חד פעמי ואת היתרה, בסך של 30,000 ₪ הוא החל לשלם בתשלומים חודשיים בני 1,000 ₪ כ"א, מחודש ינואר 2011 ואילך - עד לסילוק החוב. נכון להיום ממשיך התובע בתשלומים. עד כאן הנתונים אשר לגביהם אין מחלוקת. טענות התובע - לטענת התובע קמה לו זכות לתבוע מאת הנתבעים את הסכומים שהוא שילם ועוד ישלם לבנק מכח הערבות, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"). התובע מודע לכך שהוא לא הגיש דרישת חוב לכונס, אך מסביר שהדבר נובע מכך שהוא לא ידע על קיום הליכי הכינוס והפשט"ר וזאת בשל ששהה בחו"ל במהלך שלוש השנים הרלבנטיות. לטענתו, הנתבעים ידעו שהוא מתגורר בחו"ל, שכן הם היו שכנים ולכן אף אם שלחו לו זימון זה או אחר שקשור להליכי פשיטת הרגל, הרי שהם ידעו שאין כל תכלית לשליחת זימון כזה לכתובתו שבארץ. טענה דומה מועלית לגבי הפרסום של ההליכים בעיתונות בארץ. לטענת התובע, בשל שלא ניתנה לו ההזדמנות להיות חלק מהליכי פשיטת הרגל - אין למנוע ממנו את האפשרות לדרוש את החוב למרות ההפטר שניתן. טענה נוספת של התובע הינה שההפטר ממילא מתייחס רק לחובות שנוצרו טרם מתן צו ההפטר, אך החוב של הנתבעים כלפיו נוצר רק אחרי צו ההפטר, לאחר שהוא שילם לבנק את הסכומים ששילם. לשיטתו, ההפטר אינו יכול להגן על הנתבעים מפני דרישתו, שמבוססת על סעיף 9 לחוק הערבות, אשר נוצרה רק לאחר ההפטר. טענות הנתבעים - לטענתם ההפטר מונע מהתובע את האפשרות לדרוש מהם תשלום זה או אחר, ובמיוחד כאשר חוב אפשרי מצידם כלפי התובע נוצר והתגבש עוד לפני מתן צו ההפטר ואוזכר במפורש בבקשה לפשט"ר. באשר לטענת התובע לפיה הוא לא ידע על הליכי הכינוס ולכן לא הגיש במועד ו/או בכלל דרישת חוב - הרי שהנתבעים מכחישים את הטענה וטוענים כי הם לא ידעו שהיה בחו"ל וכי לא היו אמורים לאתר אותו ולדאוג להמצאת המסמכים. בנוסף טוענים הנתבעים שאף אם נפל פגם בכל הנוגע להמצאת הזימונים במסגרת תיק הפש"ר - הרי שהתובע היה צריך להגיש בקשות מתאימות לתיק הפש"ר ולהעלות את טענותיו באוזני הכונס, אך לא ניתן במסגרת הגשת תביעה זו לעקוף את ההליכים שבוצעו במסגרת תיק הפש"ר. ההסדר הדיוני - התקיימו שתי ישיבות אשר במהלכן ניסיתי להביא את הצדדים לכדי הידברות, אך כיוון שהדבר לא הסתייע, הסכימו הצדדים להגיש סיכום טענות על בסיס התצהירים שהוגשו מטעם הצדדים, ללא חקירות. התשתית העובדתית, אם כך, כוללת את תצהירו של התובע, תצהירה של הגב' טובי גולני (הבת של התובע) ותצהיריהם של שני הנתבעים - על צרופותיהם. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שלפניי, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. טענותיו של התובע לגבי אי ידיעתו על הליכי הפשט"ר - לשיטתי, ככל שהיו לתובע טענות לגבי אי הצטרפותו להליך הפשט"ר או אי ידיעתו לגבי ההליך - המקום הנכון להעלתן ובירורן היה במסגר תיקי הפש"ר בבהמ"ש המחוזי. הכונס הוא זה ששלח לתובע את הזימון ופרסם את הפרסומים הרלבנטיים - ואם התובע טוען כי הוא לא ידע ו/או לא קיבל את הזימונים - היה עליו לפעול למול הכונס במסגרת תיקי הפשט"ר ולא להעלות את הטענות בתיק זה ("עוקף הליכי פשט"ר"). מעבר לכך, אף לגופן - נדמה לי שאין מקום לקבל את הטענות, שכן הזימון מטעם הכונס נשלח לכתובת הרשומה של התובע - והכונס ו/או הנתבעים לא היו צריכים לדעת שהוא התגורר בחו"ל בתקופה זו או אחרת. התובע צריך היה לעדכן את כתובתו או לדאוג שמישהו יאסוף את הדואר עבורו באותה תקופה. יש לראות כי התובע לא היה מודע, לטענתו, לתביעה שהגיש הבנק, לא היה מודע לכך שניתן כנגדו פס"ד בהעדר, לא היה מודע לפתיחת תיק ההצל"פ ולמעשה הוא טוען שלא קיבל מספר רב של מסמכים רלבנטיים - שחייבו אותו לנקוט בפעולות אלו ואחרות. לא רוכל לומר שהטענות הוכחו, ואין לי אלא לחזור על עמדתי לפיה אם אכן התובע שהה בחו"ל בתקופה זו או אחרת - הוא היה חייב לדאוג לנציג מטעמו אשר יהא אחראי על קבלת כל אותם מסמכים. הדרישה הנוכחית לחיוב הנתבעים למרות ההפטר - עילת התביעה של התובע כלפי הנתבעים סומכת על סעיף 9 לחוק הערבות, לאמור - "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב, זכאי הערב לחזור על החייב ולהיפרע ממנו מה שנתן למילוי ערבותו, בתוספת הוצאות סבירות שהוציא לרגל הערבות וריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, מיום מילוי הערבות או מיום ההוצאות. (ההדגשות אינן במקור). לטענת התובע, היות והוא יכול לדרוש מהנתבעים רק מה שהוא "נתן למילוי ערבותו", המשמעות היא שהוא יכול לדרוש מהנתבעים רק סכומים שהוא כבר שילם לבנק (להלן: "התשלום לבנק"). כלומר, שלשיטת התובע הוא לא היה יכול להגיש דרישת חוב לגבי התשלום לבנק טרם בוצע תשלום זה בפועל, וכנגזר מכך - ההפטר לא חל על התשלום לבנק. התובע סבור כי היות וההפטר ניתן ביוני 2010 והוא הגיע להסדר עם הבנק רק חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 2010, אזי שההפטר "אינו חל" על התשלום לבנק והוא זכאי לדרוש אותו מהנתבעים גם כיום. טענה זו אינה מדוייקת. ההפטר ניתן לנתבעים לגבי כל חוב "בר-תביעה" במסגרת הליכי הפשט"ר. "חוב בר-תביעה" הינו גם חוב עתידי ומותנה או חוב אשר טרם הסתיים פרעונו. בהקשר זה יש לראות את הוראות סעיף 35י' לפקודת הפשט"ר, הקובעות כך: "פשרה או הסדר שנתקבלו ואושרו כאמור בסעיף זה יחייבו את החייב ואת כל הנושים לענין כל חוב בר-תביעה המגיע להם מהחייב, אך לא יפטרו את החייב מחבות לפי פסק דין נגדו בתביעה למזונות." ואת הוראות סעיף 69(א) הקובעות הסדר זהה, לאמור: "צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל ...". לגבי ההגדרה של "חוב בר-תביעה" יש לפנות לסעיף 71(א), בו הגדרה הבאה: "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו. אפנה בהקשר זה לת.א. (מחוזי ב"ש) 714/89 אריה חיימסון, כנאמן לביצוע נ' כונס הנכסים הרשמי, בו נדון מקרה דומה. באותו עניין, התנהלו הליכי פשט"ר כנגד חייב פלוני, אשר נטל הלוואה מבנק מסויים ולגביה נחתמה ערבותו של הערב דשם. הערב בעניין שנדון שם כבר שילם לבנק סכום מסוים מכח הערבות וביקש להגיש תביעת חוב לתיק הפשט"ר. בהמ"ש דשם קבע כי נכון הוא ששם הערב כבר קיים את הערבות אך באופן עקרוני ניתן להגיש תביעת חוב מטעם הערב אף טרם פרע את הערבות, לאמור: "סעיף 71 לפקודה כולל בגדר החובות בני-תביעה אף חוב מותנה. חובו של ערב, אף אם טרם שילם בגין ערבותו, הינו חוב מותנה, שכן "אחריותו של הערב תקום רק במקרה שהחייב עצמו אינו מקיים את החיוב" (גנוסר, "חוק הערבות, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), 20). על כן, מבחינה עקרונית יכול הערב להגיש תביעת-חוב אם החייב העיקרי פשט את הרגל, אפילו בטרם שילם הערב סכום כלשהו לנושה: ע"א 826/88[6]. ... לפיכך, איני רואה מניעה עקרונית להכיר בתביעת החוב של אריה. והעיקר: אין מדובר עוד בתביעת-חוב כפולה לגבי חוב אחד, שכן תביעת החוב של הבנק הוקטנה בשיעור הסכום שאריה שילמו לבנק (יוער, כי הסכומים השונים של תביעות החוב, לרבות אלה של הבנק ושל אריה, תואמו לאחור ליום הגשת הבקשה). סעיף 9 לחוק הערבות, מקנה לערב זכות חזרה כנגד החייב לגבי הכספים ששילמם בגין ערבותו. נראה, שלאור הוראה זו יהא הערב זכאי לקבל כספים בעת חלוקת דיבידנד לנושים, בין מכח זכותו הישירה ובין כמי שבא בנעלי הנושה (ש' לוין, פשיטת רגל (1984) 193)." משמע, שהיה על התובע להצטרף להליך הפשט"ר, ככל שהיה משלם לבנק סכום מסויים, הסכום היה נגרע מדרישת החוב של הבנק, והתובע - ככל שאר הנושים - היה יכול לקבל דיבידנד חלקי בהתאם להסדר הנושים שהושג. על הלכה זו חזר בהמ"ש אף בע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק) נ' אגרא - אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2) 133, 172 (1995), אשר אף שם נקבע כי הזכות של הערב לתבוע את החייב מכח סעיף 9 לחוק הערבות אולי קמה רק אחרי שהערב משלם לנושה מכח הערבות, אך החובה לשלם לנושה הינה חיוב עתידי מותנה - שמהווה "חוב בר-תביעה" בהליכי הפשט"ר. לכן, היה אפשר והיה צריך להגיש לגביו דרישת חוב וההפטר חל לגביו, וכפי שנפסק: "במועד הקובע בענייננו לא שולם סכום הערבות. על-פי סעיף 9 לחוק הערבות עומדת לערב זכות חזרה כלפי החייב רק אם שילם למילוי ערבותו. במועד הקובע לא עמדה, על-כן, לאגרא זכות חזרה כלפי הספקה. חובה של הספקה לאגרא בגין ערבותה של אגרא היה אותה עת חוב מותנה. הוא היה מותנה בכך שאגרא תשלם את חוב הספקה לבנק מכוח כתב הערבות שנחתם על-ידיה. חוב מותנה הינו בר-תביעה בהליכי פירוק חברה. סעיף 352 לפקודת החברות קובע כך במפורש. הדבר גם עולה מסעיף 71לפקודה, אשר זה נוסחו: "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל". ...." וראו קביעה זהה בבש"א (מחוזי ת"א) 22859/03 אורי עליזי נ' עו"ד שאול ברגרזון, ושוב בבש"א (מחוזי ת"א) 8969/08 ענבר ליס ופיננסים בע"מ נ' אריה חברה ישראלית בע"מ, שם נפסק לגבי סעיף 17 לפקודת הפשט"ר כי - "מכוח סעיף זה חובות מותנים הם בני תביעה, גם אם התמלא התנאי לאחר צו הפירוק ובהתאמה גם לאחר אישור הסדר הנושים. כך נפסק כי ערב לחברה בפירוק, רשאי לתבוע את חובו כתביעה בת הוכחה מהמפרק, גם כאשר במועד צו הפירוק טרם פרע את ערבותו ואף אם טרם נדרש לפרוע אותה. ראה צ. כהן "פירוק חברות" עמ' 261; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ בפירוק נ' אגרה, פד"י מט(2) 133, בעמ' 172." בעניינינו, הזכות של התובע לדרוש מהנתבעים השבה של הסכומים ששילם לבנק נובעת מהתחייבות שניתנה לפני הליכי הפשט"ר. לכל הצדדים הרלבנטיים היה ידוע כי קיימת חובה שכזו, כבר ניתן ממילא פס"ד בהעדר הגנה לגבי כל החוב לחובת כל המעורבים לפני תחילת הליכי הפשט"ר - והראיה היא שהחוב העתידי של הנתבעים כלפי התובע נזכר בבקשה שלהם לפשט"ר והתובע אף זומן לדיון. המדובר בחוב "בר-תביעה", לא הוגשה לגביו תביעה וההפטר חל לגביו. סיכום - אשר על כן, דין התביעה להדחות. צר לי כי הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות. לא מצאתי לעשות צו להוצאות. חובפשיטת רגל