הליכי גביית קנסות מתבססים על הסמכות הנתונה לנתבעת לפעול לגביית קנסות במסגרת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 חוק המרכז לגביית קנסות נועד לאפשר התמודדות טובה יותר עם תופעת אי תשלום קנסות ותשלומים אחרים המתחייבים מקיום הליכים משפטיים, תופעה שהוכרה כפגיעה בקיום שלטון החוק. במסגרת הסמכויות המוקנות בחוק המרכז לגביית קנסות ליישום תכליתו לגביית חובות, קבועה בסעיף 3 הסמכות למנות גובה ולפעול על בסיס הסמכויות הקבועות בפקודת המסים (גביה). בהתאם לסעיף 5 בפקודת המסים (גביה), כלולה בסמכויות לביצוע גביית החוב גם הסמכות להיכנס לחצרי החייב, לתפוס מיטלטלין ולעקלם. עם זאת, הסמכות לפעול לגביית חובות לפי חוק המרכז לגביית קנסות או לפי כל דין אחר, איננה מאיינת את החובה לשמור על כבודו של החייב. לכל אדם יש כבוד ולכל אדם הזכות שינהגו בו בכבוד. קיומו של חוב, לאדם אחר או לרשות, איננו מבטל את זכותו של האדם לשמירה על כבודו (ראו למשל בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים. במסגרת זכותו של האדם לשמירה על כבודו, עומדת לו הזכות שלא יבויש, יושפל או יבוזה, שלא יולבנו פניו ברבים ושלא יועמד במצב של חוסר אונים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין גביית קנסות / חוק גביית קנסות: לפני תביעה בסדר דין מהיר לחיוב בפיצויים בטענה שהליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה, ננקטו בצורה אגרסיבית, בשעות לא סבירות ובאופן שגרם לתובעים פחד, בושה ועוגמת נפש מיותרים. תמצית העובדות התובעים הינם בני זוג המתגוררים בתל אביב. הנתבעת, מדינת ישראל, נתבעת בתביעה זו בכובעה כמי שממונה ועוסקת גם בגבית קנסות, אגרות והוצאות, וזאת באמצעות המרכז לגביית אגרות, קנסות והוצאות (להלן: "המרכז"). בתאריכים 28.11.07 וב-24.2.08 נרשמו לתובעת 1 (להלן: "התובעת") שני דו"חות תעבורה, האחד בגין שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה והשני בגין אי ציות לתמרור "עצור". בגין דוחו"ת אלו חוייבה התובעת בקנסות בסכום כולל של 1,250 ₪. שני הדוחו"ת נמסרו לידי התובעת ובכל זאת נמנעה התובעת מתשלום הקנסות. בחלוף המועדים לתשלום הקנסות, מאחר והסתבר שלא שולמו, הועברו הדוחו"ת למרכז לגבייה. ביום 7.1.09 נשלחה לתובעת דרישה בכתב לתשלום הקנסות. הדרישה נשלחה לכתובתה הרשומה של התובעת במרשם האוכלוסין ברח' משה סנה בתל-אביב, אולם לא נענתה. דרישה נוספת נשלחה לאותה הכתובת ביום 9.3.09 וזכתה לגורל דומה של חוסר מענה. ביום 1.6.09 נשלחה לתובעת דרישה נוספת, שלישית, לתשלום הקנסות. זו הפעם נמסרה הדרישה במסירה אישית לבעלה של התובעת, הוא התובע 2 (להלן: "התובע") בכתובת אשר בינתיים אותרה ככתובת התובעת, ברח' גינתון בתל אביב. התובע חתם על אישור קבלת הדרישה. גם דרישה זו נותרה בלא התייחסות והקנסות - לא שולמו. מאמצי הגבייה של הקנסות נמשכו וביום 14.10.09 הוטל עיקול ברישום על רכבה של התובעת. כארבעה חודשים לאחר מכן הוטל גם עיקול על חשבון הבנק של התובעת. לשווא. החוב אשר בינתיים האמיר והגיע בסוף 2010 לסך של 2,355 ₪ - לא שולם. השלב הבא בניסיונות לגביית הקנסות היה הוצאת הטיפול בגבייה לקבלן חיצוני. ביום 31.12.10 הוציא המרכז "כתב הרשאה" לקבלן חיצוני (אס.בי. שירותי עזר משפטיים בע"מ ושירותי הוצאה לפועל; להלן: "הקבלן"), בהתאם לסעיף 3 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 ולפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה). הקבלן הוסמך לפעול לגביית הקנסות באמצעות תפיסת מיטלטלי התובעת, עיקולם ומכירתם. ביום 30.1.11 הגיעו עובדי הקבלן לביתה של התובעת פעמיים, תחילה בשעה 10:00 לערך ופעם נוספת בשעה 15:00 לערך. בשתי הפעמים לא מצאו עובדי הקבלן את רכבה של התובעת והלכו כלעומת שבאו. מספר שעות לאחר הביקור השני כאמור, בשעה 02:30 לערך, דהיינו כבר ביום 31.1.11, הגיעו עובדי הקבלן לבית התובעת בשלישית. בזו הפעם נמצא ונתפס רכבה של התובעת, רכב מסוג מיצובישי כריזמה (להלן: "הרכב"). באותו מעמד התקשרו עובדי הקבלן לתובעים במישרין בשיחת טלפון והודיעו להם על אודות תפיסת הרכב. בתגובה, יצאו התובעים מביתם, שילמו בו במקום סך של 4,428 ₪ (הקנס בצירוף הצמדות, ריביות והוצאות העיקול), וכנגד תשלום זה בוטלו כל ההליכים לגביית הקנסות. במעמד ביצוע התשלום מחו התובעים על השעה בה ננקטו ההליכים ובהמשך - הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים וההליך לטענת התובעים, הליכי הגבייה ננקטו נגדם שלא כדין, באופן מזיק, מפחיד ותוקפני. התובעים אינם כופרים בחובה של התובעת לתשלום הקנסות ואף מודים כי שגתה בכך שלא שילמה את הקנסות במועדם, אך מוחים על האופן בו בוצעו הליכי הגבייה בפועל. לטענתם, לא פעלה הנתבעת כדין שכן לא שלחה לתובעים התראה בכתב לפני ביצוע הליכי הגבייה וכן לא פעלה הנתבעת כדין שכן אסור היה לה לבצע את הליכי הגבייה בשעות כה מאוחרות, לאחר השעה 22:00. התנהלות זו של הנתבעת, לטענתם, מבטאת רשלנות והסבה להם עוגמת נפש מיותרת אותה הם אומדים בסך של 30,000 ₪. לטענת הנתבעת, ננקטו הליכי הגבייה כדין ולאחר שלתובעת ניתנו הזדמנויות מספר לשלם את חובה בגין הקנסות. ביחס לשעת ביצוע העיקול, טוענת הנתבעת כי החוק לפיו ננקטו הליכי הגבייה איננו כולל הגבלה באשר לשעות בהן מבוצעים הליכי הגבייה. הנתבעת כופרת גם בנזקים הנטענים. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ובדיון אשר התקיים ביום 2.4.12, הושגה הסכמה דיונית לפיה ינתן פסק הדין על בסיס כתבי הטענות וסיכומים, בלא חקירות נגדיות. על יסוד הסכמה זו סיכמו הצדדים טענותיהם. דיון הליכי הגבייה אשר ננקטו כנגד התובעת מתבססים על הסמכות הנתונה לנתבעת לפעול לגביית קנסות במסגרת חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המרכז"). חוק המרכז נועד לאפשר התמודדות טובה יותר עם תופעת אי תשלום קנסות ותשלומים אחרים המתחייבים מקיום הליכים משפטיים, תופעה שהוכרה כפגיעה בקיום שלטון החוק (ראו דבריו של שר המשפטים דאז הפרופ' דוד ליבאי כפי שבאו לידי ביטוי בקריאה הראשונה של הצעת חוק המרכז, 13.12.94). במסגרת הסמכויות המוקנות בחוק המרכז ליישום תכליתו לגביית חובות, קבועה בסעיף 3 הסמכות למנות גובה ולפעול על בסיס הסמכויות הקבועות בפקודת המסים (גביה) (להלן: "פקודת המסים"). בהתאם לסעיף 5 בפקודת המסים (גביה), כלולה בסמכויות לביצוע גביית החוב גם הסמכות להיכנס לחצרי החייב, לתפוס מיטלטלין ולעקלם. עם זאת, הסמכות לפעול לגביית חובות לפי חוק המרכז או לפי כל דין אחר, איננה מאיינת את החובה לשמור על כבודו של החייב. לכל אדם יש כבוד ולכל אדם הזכות שינהגו בו בכבוד. קיומו של חוב, לאדם אחר או לרשות, איננו מבטל את זכותו של האדם לשמירה על כבודו (ראו למשל בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים [פורסם במאגרי המידע], , 20.12.10, סע' 29 לפסק דינו של כבוד השופט עוזי פוגלמן). במסגרת זכותו של האדם לשמירה על כבודו, עומדת לו הזכות שלא יבויש, יושפל או יבוזה, שלא יולבנו פניו ברבים ושלא יועמד במצב של חוסר אונים. אך ברור הדבר שבין זכותה של הנתבעת לפעול לגביית חובות לבין זכותו של החייב לשמירה על כבודו מתקיים מתח, שהרי פעולות גבייה עלולות בהכרח להביא לפגיעה בכבודו של החייב אך בלא פעולות גבייה לא יוגשם האינטרס הציבורי של גביית חובות. לפיכך, פעולות הגבייה חייבות להיעשות באופן מדורג ומידתי, באופן שיבטיח כי לחייב נמסרת הודעה מוקדמת בדבר קיום החוב כך שתינתן לו הזדמנות לשלמו בלא הליכי גבייה (סעיף 5 בחוק המרכז) ולכל אורך הדרך - באופן שמצמצם את הפגיעה בכבודו של החייב ככל שניתן. אלו העקרונות. לאורן ניתן לבחון את טענות התובעים. כאמור, לא כופרים התובעים בחובה של התובעת או בזכותה של הנתבעת לפעול לגבייתו. התובעים אף מודים כי התובעת שגתה באי תשלום הקנסות במועד. טענות התובעים מופנות כלפי האמצעי בו נקטה הנתבעת לגביית החובות: תפיסת מיטלטלין המתבצעת ללא התראה מוקדמת ובשעות הקטנות של הלילה. אשר לטענה בדבר אי מתן התראה מוקדמת, הרי שטענה זו הופרכה. בכתב התביעה (סעיף 6) טוענים התובעים כי בין מועד ביצוע העבירות ב- 2007 - 2008 לבין מועד עיקול הרכב ביום 31.1.11, לא נשלחה להם כל דרישה או התראה. בניגוד מוחלט, תהומי ממש, לטענה זו, מסתבר שהתראות כתובות נשלחו גם נשלחו והרבה יותר מפעם אחת. הסתבר שהתראות בכתב נשלחו ביום 7.1.09 ושוב ביום 7.3.09. התראות אלו נשלחו לכתובתה הרשומה של התובעת במרשם האוכלוסין. סעיף 2 בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, קובע כי במרשם האוכלוסין ירשמו פרטי כל תושב ישראל ולרבות כתובתו. בהמשך החוק, בסעיף 3, נקבע כי הרישום במרשם יהיה ראיה לכאורה לנכונות פרטיו. סעיף 2 לחוק עדכון כתובת, תשס"ה-2005, מחייב כל אדם לשלוח הודעה בדבר שינוי כתובת וקובע כחזקה כי כל עוד לא נשלחה הודעה כזו יראו את הכתובת הרשומה ככתובת למשלוח דואר. סעיף 5 בחוק המרכז קובע כי דרישת תשלום תישלח בדרך הקבוע בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולפי תקנה 480 בתקנות, בהליך שנמסר בו מען וכל עוד לא נמסרה הודעה על שינוי במען, יראו כל כתב שהומצא לפי המען שניתן כאילו הומצא כראוי. הוראה זו יש לקרוא בשינויים המחויבים גם על המצאה של דרישת תשלום לפי סעיף 5 בחוק המרכז, בהתבסס על החזקה לפיה בהעדר הודעה אחרת חזקה היא שכתובתו של תושב הינה הכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין. לפיכך, יש לראות בשתי ההתראות שנשלחו לתובעת בינואר ובמרץ 2009, לכתובתה הרשומה במרשם האוכלוסין, כדרישות שהומצאו לה כדין. זאת ועוד, אם ניתן להבין טענה לפיה לא ידעה התובעת על אודות שתי ההתראות שנשלחו לכתובתה הרשומה, ודאי שלא ניתן להבין טענה כזו כשמסתבר כי ביום 1.6.09 נמסרה לתובעת התראה שלישית, במסירה אישית ולאותה כתובת בה היא מתגוררת. נוכח כל זאת, אין כל בסיס לטענה בדבר אי מסירת התראה בכתב טרם ביצוע העיקול וטענה זו - נדחית. לטענת התובעת, אפילו נשלחו לה דרישות תשלום בעבר, חייבת הייתה הנתבעת לשלוח לה דרישת תשלום נוספת לאחר מתן ההרשאה לקבלן, בהתאם לאמור בסעיף 4 בפקודת המסים (גביה). עובדתית, דרישת תשלום נוספת בכתב לא נשלחה לתובעת לאחר מתן כתב ההרשאה לקבלן. דרישת התשלום האחרונה נמסרה ביום 1.6.09 וכתב ההרשאה לקבלן ניתן ביום 31.12.10. עם זאת, לא ניתן לקבל טענה זו. ראשית, אומנם תפיסת המיטלטלין נעשתה על ידי הקבלן על בסיס המינוי שניתן לו ועל בסיס פקודת המסים (גביה), אך המקור לפעולות הגבייה הינו חוק המרכז וההפניה לפקודת המסים (גביה) נעשית בסעיף 3 (ב) לחוק המרכז - "בשינויים המחויבים". בחוק המרכז הוראות ספציפיות באשר למשלוח דרישות תשלום לחייב (סעיף 5 בחוק המרכז) ואלו גוברות על הוראות משלוח הדרישה בפקודת המסים (גביה). שנית, כאשר תכליתה הברורה של החובה למשלוח דרישה בכתב טרם נקיטת פעולות גבייה הינה וידוא מודעות החייב לחוב ומתן הזדמנות לפרוע אותו, אין כל היגיון בהטלת חובה למשלוח דרישות תשלום חוזרות ונשנות. חוק המרכז מחייב משלוח שתי דרישות תשלום טרם נקיטה בפעולות גבייה. אם התעלם החייב משתי דרישות אלו, אינני מוצא הצדקה לכפות הודעות נוספות כתנאי להמשך הליכי הגבייה. לפיכך, כאשר הסתבר כי טרם מינוי הקבלן הומצאו לתובעת שלוש (!) דרישות תשלום המתווספות לדרישות התשלום המקוריות, כשמכולן התעלמה, לא הייתה הנתבעת חייבת להוציא דרישה נוספת טרם ביצוע הליכי הגבייה. הטענה השלישית של התובעים מתייחסת לעיתוי ביצוע תפיסת ועיקול המיטלטלין, בסמוך לשעה 02:30 לפנות בקר. לטענתם, לפי נהלי הנתבעת עצמה יש לבצע עיקולים עד לשעה 22:00 ולא לפני 07:00. גם טענה זו לא ניתן לקבל בנסיבות העניין. ראשית לכל, למרות שפורמאלית מתבססים התובעים על "נוהל" שתקפו המחייב לא הובהר; למרות שהתובעים מתבססים על נוהל המתייחס להליכי הוצאה לפועל ולא להליכי גבייה מנהליים לפי חוק המרכז, מקובלת עלי נקודת המוצא לפיה השאיפה צריכה להיות שעיקולי מיטלטלין ייעשו בשעות המקובלות. לא בשעות הקטנות של הלילה. נקודת מוצא זו מתבססת על אותה זכות אלמנטארית של כל אדם, חייב או נושה, לשמירה על כבודו ולמניעת פגיעה בלתי מידתית גם תוך ביצוע הליכי גבייה כדין. ברי הדבר כי מצב בו מתדפקים על דלתו של אדם אנשים זרים המבקשים לגבות חוב באמצעות תפיסה ועיקול איננו מצב המרומם רוחו של אדם. זו סיטואציה קשה, סיטואציה שבהכרח עלולה להביא למצוקה וחוסר אונים, שלכן מצופה שתינקט ברגישות המרבית. זו סיטואציה קשה בכל שעה משעות היום, בקר, צהריים וערב. ובכל זאת, ברור ההבדל הרב בין פנייה שכזו בשעות "הרגילות" לבין פנייה המבוצעת בשעות הלילה הקטנות, כשאל המצוקה עקב נסיבות הפנייה מצטרפת הבהלה הטבעית מהפנייה בשעות כאלו, שעות בהן רוב האנשים נמים שנת ישרים. לפיכך, כשם שפעולות גבייה מבוצעות במדרג המתחיל בדרישות בכתב בטרם עיקולים, כך גם הליכי העיקול עצמם צריכים להיעשות במדרג אשר רק בסופו פנייה בשעות חריגות. עם זאת, בחינת נסיבות העניין מראה שכך גם נעשה במקרה דנא. הליך העיקול לא החל בשעה 02:30 לפנות בקר אלא הסתיים באותה עת. הליך העיקול החל כבר ביום 14.10.09 בהטלת עיקול ברישום על הרכב של התובעת והמשיך בעיקול ברישום על חשבון הבנק של התובעת. משני הליכים אלו התעלמה התובעת. הליך העיקול נמשך ביום 30.1.11 בשעה 10:00 לערך ולאחר מכן שוב בשעה 15:00 לערך, כאשר הגיעו עובדי הקבלן לבית התובעים בניסיונות לאתר את הרכב. ניסיונות שכשלו. הנה איפה התמונה האובייקטיבית שמצטיירת בערבו של יום 30.1.11: קנסות משנת 2007 - 2008 לא משולמים למרות שהדוחו"ת נמסרו לידי התובעת; דרישות לתשלום נשלחות לכתובת רשומה של התובעת ולא נענות; דרישת תשלום נמסרת לידי התובע ולא נענית; עיקול נרשם על רכב התובעת וחשבון הבנק שלה ולא מביא להתייחסות או לתשלום; ולבסוף - שני ביקורים בבית התובעת בשעות היום לא מבאים לאיתור הרכב המבוקש. כשאלו העובדות בפני הקבלן, לא ניתן לבוא בכל טרוניה שהיא על כך שבשלב הבא הגיע לביתה של התובעת בשעות הלא מקובלות. בשלב זה של הליכי הגבייה, אין כל דרך לקבל טענה של התובעים לפגיעה לא מידתית בכבודם. זאת ועוד, התובעים מלינים בעיקר על הבהלה נוכח הפנייה אליהם והכורח להתמודד עם עובדי הקבלן בשעות שכאלו, אפשר לעיני עוברי אורח ומכרים. כל זאת היה נמנע מהם לו כלל לא פנו אליהם עובדי הקבלן. לו הסתפקו בתפיסת הרכב והותרת הודעה בכתב על כך. אז אומנם היו ממשיכים התובעים לנום לבטח בביתם, אך אז גם יכולים היו לבוא בטרוניה בבקר על שנשללה מהם האפשרות לכל הפחות להימנע מהוצאות הגרירה. לסיכום: ככלל, יש להימנע ככל שניתן מנקיטת הליכי גבייה בשעות הלא מקובלות (ועל סמך הנחיות לשכת ההוצאה לפועל - השעות שלאחר 22:00 ועד 07:00 אינן "שעות מקובלות"), אך אין זה איסור גורף לפעולות גבייה, ודאי לא לפי חוק המרכז, וניתן לנקוט בפעולות גבייה גם בשעות "לא מקובלות" אם הדבר מוצדק בנסיבות העניין ולאחר מיצוי פעולות גבייה "קלות יותר". מהנסיבות כפי שהתבררו בפני כך נהגה הנתבעת ולפיכך אין בסיס לטרוניות התובעים. אכן, מקובלת עלי טענת התובעים בדבר היותם אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק, אלא שגם, אולי דווקא, מאזרחים שומרי חוק יש לצפות לשלם במועד קנסות ותשלומי חוב. מאזרחים שומרי חוק גם מצופה להקפיד שלא "לשכוח" ולא להתעלם מדרישות תשלום ואף להקפיד לעדכן כתובתם במרשם האוכלוסין. כל זאת לא עשו התובעים ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני דוחה את התביעה. בשים לב לכך שהתובעים שילמו בסופו של יום את חובם בגין הקנסות במלואו, כולל התוספות הרבות בגין הליכי הגבייה, תוספות אשר שילשו את החוב המקורי; בשים לב לכך שהתובעים גם נשאו באגרה והסכימו למתווה דיוני שהביא למתן פסק הדין לאחר דיון מקדמי בלבד - אין צו להוצאות. קנס