בית המשפט ציין בסוגיית יהודי לוב במלחמת העולם השנייה כי בהסתמך על מקורות הסטוריים שונים המפורטים בפסק הדין, הוצע לקבוע, כי מצבם של יהודי לוב הושפע לא רק מן ההפצצות, ואימי המלחמה הכלליים - אלא גם מהיותם חשופים לרדיפות בשל יהדותם בהשראה נאצית, לרבות התנכלויות מצד חיילים של הרייך השלישי ושל גרורתו, איטליה הפאשיסטית. כפועל יוצא מכך, נקבע, חרף סטיה מסוימת מדעתם של הערכאות הקודמות, להכיר בכך שבמקרים לא מעטים - נמנו גם הרדיפות והתנכלויות הללו, עם המניעים לבריחתם של יהודים לוביים רבים לכפרים. לפיכך, באותם מקרים, יש להחיל גם על יהודי לוב את הלכת הפחד ולהכיר בהם כנרדפים לפי חוק הפיצויים הגרמני וכזכאים לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יהודי לוב בשואה: 1. ערר על החלטת הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 (להלן: "החוק"). 2. עניינה של העוררת נדון בעבר על ידי ועדת עררים בראשותו של כב' השופט מוקי לנדמן. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ובפסק הדין נקבע, שיש לדון באופן דיפרנציאלי בעניינו של כל עורר בנפרד ולבדוק כיצד, אם בכלל, מתקיימת בו "הלכת הפחד" (על כך: ראו להלן). 3. עניינה של העוררת הועבר על פי החלטה מנהלית למחוז הדרום. 4. הודעת הערר המחודשת שהוגשה אלינו ב-13.11.2011 - אינה מנומקת, וכנראה שבאת כוחה של העוררת סברה שבענין זה חל "דין רציפות". 5. העוררת הגישה תצהיר עדות ראשית בתאריך 10.1.2012. מרביתו של התצהיר נועד להסביר את הפגמים שנפלו בהתנהלותה על פני השנים, כך שסיפורה של העוררת מתחיל בעצם רק בסעיף 20 לתצהיר. 6. (א) בחלק ה"אופרטיבי" של תצהיר העוררת מסופר שבתקופת הכיבוש הגרמני התקבלו צווים לגיוס כפוי של גברים בגיל 18-45. כל האוכלוסיה הגיעה למרכז העיירה, שם הופרדו הגברים מהנשים והילדים. הגברים והנערים הוכרחו לענוד טלאי צהוב ואילו הנשים והילדים "הוברחו" לבית הכנסת. (ב) לדבריה של העוררת: באותו היום היה קשה ביותר, בכינו, התפללנו, אבל הבנו שאין מה לעשות. (ג) "כעבור יומיים או שלוש (כך במקור - י.ט.) גילינו שההסעות שהיו אמורות לאסוף את הגברים והנערים לא הגיעה (כך במקור - י.ט.) ובעצם הם ברחו ובכך ניצלו ולא נלקחו למחנה". (ד) בשל מעשי רדיפה רבים וקשים שנעשו כלפי היהודים בעירי בכלל, ולבני משפחתי ביניהם, ומפחדנו (המוצדק) מפני הגרמנים, שמא יתעללו בנו וישלחו אותנו למחנות כפייה, והן בשל העובדה כי באותה עת, היתה לוב זירת קרבות, אשר הופגזה קשות ע"י בעלות הברית נאלצו (צ"ל - נאלצנו) לברוח, גם בשל הרצון להציל עצמנו מההפצצות התכופות נאלצנו, אני עם בני משפחתי, ועם רבים אחרים, לברוח אל ההרים והמערות שבאזור מגורנו והחלה תקופת נדודים קשה וממושכת אשר במהלכה סבלתי ממחסור, מצוקה וחולי. בריחתי יחד עם בני משפחתי, היתה מלווה בתלאות פיזיות ונפשיות קשות - היתה מפני הגרמנים ובשל הפחד (המוצדק לאור מה שנעשה ליהודים רבים בעירי) - שיתעללו בנו אם ימצאו אותנו". (רק סימני הפיסוק שלי - י.ט.) 7. במסגרת חקירתה בפני הועדה, העוררת חזרה על טענתה, שהגברים הוכרחו לענוד טלאי צהוב וגם הוסיפה, שהגברים לבשו "מכנסיים כמו פיג'מות עם פסים". 8. דיון והכרעה א. אנו רואים עצמנו פטורים מפירוט דברי החקיקה ופסקי הדין שבהם נקבעה המסגרת הנורמטיבית והדין החל. אלו פורטו פירוט רב בפסק דינו המאלף והמקיף של חברי, כב' השופט פרידלנדר בתיק ו"ע (ת"א) 255/08 בפרשת ג'וליה טייר, שם נקבע כי לגבי יהודי לוב, לא חל סעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני (ראו פסקה 17 לפסק הדין, כמו גם פסקה 37). לכן, "אין די ליהודי לוב, הטוענים לזכאות לתגמול לפי החוק, בהוכחה כי חירותם הוגבלה. עליהם לעמוד בתבחינים שנקבעו בהתיחס למדינת הגרורות ..." (ראו פסקה 40). ב. הלכת הפחד: הלכת הפחד הותוותה בפרשת שוהם, שם נקבע כי: בתי המשפט הגרמניים הכירו בכך, שקיים קשר סיבתי מספיק, בין הנזק לבין מעשי האלימות הנאציונל סוציאליסטיים, לא רק במקרים שבהם נגרם הנזק במישרין על ידי האמצעי האלים, אלא גם כאשר נגרם הנזק בגין הפחד של הקורבן מפני אותם מעשים אלימים. מקרים טיפוסיים של הפעלת הלכת הפחד", היו נזקים, שנגרמו עקב נסיונות התאבדות מתוך פחד כאמור, או עקב בריחה מאלימות, או מחמת מתח מירבי וקיצוני". על פי מה שנקבע בפרשת שוהם, נמצא קשר סיבתי מספיק גם כאשר הנזק נגרם לא מחמת מעשה אלים, אלא גם מחמת פחד סובייקטיבי של הקורבן ממעשה אלים, או מחמת מתח מירבי וקיצוני. ג. הלכת ג'וליה טייר : בהסתמך על מקורות הסטוריים שונים המפורטים בפסק הדין, הוצע לקבוע, כי מצבם של יהודי לוב הושפע לא רק מן ההפצצות, ואימי המלחמה הכלליים - אלא גם מהיותם חשופים לרדיפות בשל יהדותם בהשראה נאצית, לרבות התנכלויות מצד חיילים של הרייך השלישי ושל גרורתו, איטליה הפאשיסטית. כפועל יוצא מכך, נקבע, חרף סטיה מסוימת מדעתם של הערכאות הקודמות, להכיר בכך שבמקרים לא מעטים - נמנו גם הרדיפות והתנכלויות הללו, עם המניעים לבריחתם של יהודים לוביים רבים לכפרים. לפיכך, באותם מקרים, יש להחיל גם על יהודי לוב את הלכת הפחד ולהכיר בהם כנרדפים לפי חוק הפיצויים הגרמני וכזכאים לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. ד. בענין דנ"א גרנות נ' הרשות המוסמכת לפיח חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ד - 1957, פד"י ס', 88, נקבע בעמ' 115, כי יש לזכור כי: ... חוק נכי רדיפות הנאצים הוא חוק הנושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים, וכי גישת בתי המשפט בישראל היתה מאז ומקדם, שיש לפרשו ברוחב בלב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה". 9. חרף הנחיה ברורה זו, איננו יכולים להתעלם מכך, שהמשמעות המעשית של הלכת ג'וליה טייר - יש בה כדי לפתוח פתח כפתחו של אולם, או שמא נאמר כפתחו של עולם. מה שכונה בפסק הדין בענין טייר "מקרים לא מעטים" - איננו אלא כמעט יהדות לוב כולה. די למי שעניינו טרם נדון, לדקלם בתצהירו, או בעדותו, חלק ממה שתואר על ידי ההסטוריונים שדבריהם צוטטו בפסק הדין ג'וליה טייר. היכולת של הערכאה המבררת להתמודד עם "דקלום" כזה - אינה רבה. יתר על כן, הלכת ג'וליה טייר מעוררת אצלנו שאלות קשות בדבר הצורך האמיתי בערכאה המבררת ותהייה אם לא היה זה נכון יותר להרחיב את מה שמכונה "ההסדר המנהלי" שמכוחו הוכרה זכותם של יהודי לוב לקבל פיצוי (מוגבל אמנם) - בלי להיחשף לצורך של חקירות ודרישות. אם ממילא סביר להניח שגזירות אלה הפחידו "את יהודי לוב וגרמו להם מתח מירבי וקיצוני, כמו גם לנסיונות להימלט מן הגזירות וההתנכלויות על ידי עזיבת הבתים, במקומות שבהם היתה נוכחות נאצית מאיימת, אל מקומות שנחזו, לפחות באותה עת, להיות רחוקים יותר מעינם הרעה וידם הקשה של עושי דברו של המשטר הנאצי - (פסקה 51 לפסק הדין ג'וליה טייר) - איזו סיבה של ממש יש בקיום ההליכים בפנינו? אם מדובר בכרוניקה של סוף ידוע מראש לגבי החלק הארי של המקרים - מה טעם יש בקיום ההליכים? 10. מן הכלל נבוא אל הפרט: התאורים הכלולים בתצהירה החדש של העוררת ( תצהיר ראשון נערך עוד במרץ 2003), הם על דרך ה"כותרות". מי שיחפש בו פרטים אישיים, ספציפיים וקונקרטיים הקשורים בעוררת עצמה - לא ימצאם. איננו יכולים להשתחרר מהרושם, שתצהירה של העוררת נערך "בהשראה" כבדה של התאורים ההסטוריים שהובאו בפרשת ג'וליה טייר. במהלך עדותה בפנינו, העוררת הפתיעה והעידה שהגברים נצטוו לענוד טלאי צהוב וכי "הסמל עדיין בעיניים שלי" (עמ' 2 שורה 25). אילו היה מדובר באמת הסטורית, קשה להפריז בחשיבותה של עדות כזו. אבל, מדובר בעדות שהעוררת כבשה בלבה והיא אינה כלולה אף לא באחד מתצהיריה. על פי מיטב ידיעתנו ואמונתנו ולאחר שבדקנו את המקורות ההסטוריים - עדותה של העוררת אינה משקפת אמת הסטורית וכנראה שנתערבו לה לעוררת - מציאות ודמיון. התוצאה היא, שלאחר ששבנו ועיינו בסיכומיה של באת כח העוררת (הוגשו רק ב-10.5.12) - אין בידינו - חרף הגישה הליברלית שנצטווינו בה - לקבל את הערר. 11. אנו ממליצים למשיבה, חרף החלטתה של העוררת לסכן את זכותה על פי ההסדר המנהלי, וחרף תוצאתו של ההליך - לשוב ולשקול ענין זה מתוך רוחב לב. ניצולי שואהיהדות