קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בבית כנסת: לפני תביעה בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים . 1. התובע, עורך דין במקצועו, המשמש בתפקידים ציבוריים, בין היתר, חבר הנהלה בחברה קדישא גחש"א תל-אביב ובארגון לה"ב, הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד הנתבע, חבר בהנהלת עמותת בית במברגר שבבני-ברק, העוסקת בפעולות תרבות תורנית חברתית דתית ברוח הציונות הדתית והפעלת בית הכנסת שברחוב יהודה הלוי 7 בבני ברק (להלן: "העמותה"). 2. במרץ 2010, הוגשה על ידי העמותה, תביעה (ת.א. 44588-03-10), , נגד ארבעה המתפללים בבית הכנסת ברח' יהודה הלוי 7, בני-ברק, בקשר לשימוש בבית במברגר. התובע הוא בא כוחם של הנתבעים בתיק 44588-03-10. 3. לטענת התובע, ביום 15.9.10, עת התפלל בבית הכנסת הגדול בבני ברק, השמיץ והכפיש הנתבע את שמו בפני ציבור המתפללים, כאשר כינה אותו "גנב" ואמר כי לא ניתן לצרף התובע ל"מניין". לטענתו, דבריו אלה של הנתבע, גרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב. 3. הנתבע טוען כי דבריו נאמרו לאחר שקבוצת מתפללים חדשים בבית הכנסת בבית במברגר, יוצאי ישיבת עטרת ישראל, לא הגיעו עם העמותה להסדר תשלום חלקה של הקבוצה החדשה, בהוצאות בית הכנסת וכיוצ"ב, ולמרות זאת החלו לנהוג בבית הכנסת ובאולם הסמוך, כבעלים ללא נטילת רשות. לטענת הנתבע, בשל חוסר היענות מצד נציגי עטרת ישראל לפניות העמותה בדרישה לתשלום חלק מההוצאות, לאחר שהעמותה הגישה תביעה לבית דין הרבני האזורי בת"א במסגרת בוררות, ולאחר שנציגי עטרת ישראל לא הגיעו לדיונים למרות שזומנו אליהם, ניתנה לעמותה רשות להגיש תביעה נגדם. 4. עוד טוען הנתבע כי התובע הוא שמכוון את צעדיהם של קבוצת המתפללים יוצאי ישיבת עטרת ישראל, והוא גם נמנה על המתפללים יוצאי ישיבת עטרת ישראל בבית הכנסת שבבית במברגר. 5. התובע פנה אל הנתבע בדרישה כי יתנצל על אמירותיו שלעיל, אולם הנתבע סרב להתנצל, והשיב לו כי כינויו "גנב", מתאר מצב קיים. הנתבע לא מכחיש זאת אך טוען כי אמירותיו חוסות תחת ההגנות של "דברים של מה בכך" כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], "אמת הפרסום", לפי סעיף 14 לחוק, והיותו פרסום מותר כאמור בסעיף 13 לחוק, שנעשה בתום לב כאמור בסעיף 15 לחוק. 6. התובע טוען כי האמירה של הנתבע נאמרה בכוונה לפגוע, ולפיכך הגיש תביעתו על סך של 100,000 ₪ על-פי סעיף 7א(ג) לחוק. 7. מאחר והמחלוקות שבין הצדדים חורגות מהמחלוקת שלפני, ומהצדדים שלפני, טוב היה אילו הצליחו להגיע להסדר בתובענה שבכותרת וכן בת.א. 44588-03-10, אולם למרבה הצער, לא כך היה. ב. דיון והכרעה . 1. מחומר הראיות והעדויות שבאו לפני עולה כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבע ביחס לתובע מהווים לשון הרע, על-פי החוק. 2. הנתבע אמר לפני המתפללים כי התובע גונב את כספי העמותה, וכי אסור להתפלל איתו במניין (עמ' 7, שורות 18-21 לפרוטוקול). 3. המחלוקת בין הצדדים היא האם דברים אלה מהווים פרסום ואם עומדות לנתבע הגנות על אמירתם. 4. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". 5. על מנת לבחון אם הדברים שנאמרו על ידי הנתבע ביחס לתובע מהווים לשון הרע אם לאו, יש להיכנס לנעלי הצדדים וציבור האנשים אליו הם משתייכים. הכינוי "גנב" הינו כינוי גנאי בכל ציבור. בעניינינו, שעה שמדובר באנשים שומרי מצוות הבאים להתפלל כדבר שבשגרה בבית הכנסת, לכנות מתפלל בשם "גנב" ולומר שאי אפשר לצרפו ל"מניין" לתפילה, בתוך בית כנסת, המסמל בפני ציבור המתפללים מקום טהור ונקי מכל רבב, ובמהלך עשרת ימי התשובה, המהווים ימים לחשבון נפש ולתשובה, גורמים לפגיעה קשה בשמו הטוב, מבזים ומשפילים אותו בפני ציבור המתפללים. ראה: אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז) 221 (להלן: "שנהר"). 6. חומרת הדברים מתבטאת בכך שהם נאמרו נגד התובע ולא נגד קבוצת המתפללים בבית במברגר, יוצאי ישיבת עטרת ישראל. בכך יש כדי לפגוע בתובע אישית, לבזותו ולהלבין פניו בפני ציבור המתפללים. אם סבר הנתבע שקבוצת עטרת ישראל "גנבה" היה עליו לייחס את דבריו לקבוצה בכללותה ולא לתובע באופן ספציפי. לפיכך אין לקבל את טענת "אמת דיברתי" שכן גם לשיטת הנתבע התובע לא "גנב" דבר, אלא, לכל יותר, לשיטתו, הקבוצה בכללותה גנבה, בדרך התנהלותה, אם בכלל. 7. איני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומים לפיה הנתבע לא כינה את התובע "גנב" אלא "גונב חשמל", וכי יש הבדל בין שני הכינויים הללו מבחינת הוצאת לשון הרע (עמ' 13, שורה 28 לפרוטוקול). בתצהירו העיד הנתבע בפה מלא כהאי לישנא: "באירוע הנדון נשוא התביעה, נהג הח"מ בהמשך למה שעשה במכתביו ובקש מהתובע לשלם את חוב המתפללים, נגשתי בסוף התפילה אל התובע ואמרתי: "כחזן לא הוצאתי אותך ידי חובה", (נשימה)... "אתה גונב את כספי העמותה כחלק מהמתפללים, בין השאר על ידי שאתה משתמש בחשמל ולא משלם עבורו"." (ההדגשות אינן במקור - ר.פ.א.) 8. הנה לך הודאה ברורה וכתובה מפי הנתבע, גם אם אקבל את גרסתו לגבי הדברים המלאים שנאמרו על ידו, כי הוא אמר לתובע כי הוא גונב את כספי העמותה ובין השאר - כלומר לא רק - על ידי זה שהוא משתמש בחשמל ולא משלם עבורו. 9. לעניין האופן שבו על בית המשפט לפרש האם ביטוי או אמירה עולים כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע השופט ד' לוין כי: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." ראה: שנהר לעיל, בע' 217. 10. מדובר אפוא במבחן אובייקטיבי של אדם סביר בקבוצת אנשים כמו זו ששמעה את הדברים. בעניינינו, ראשית, האשמה בדבר גניבה, הייתה מתקבלת כלשון הרע בעיני כל אדם סביר. כאשר האשמה זו מיוחסת לעורך-דין יש בה חומרת יתר שכן מקצוע עריכת הדין מושתת על נאמנות ויושר, ואמירה המייחסת לתובע חוסר יושר, יש בה כדי לפגוע במשלח ידו. בעניינינו, נוספה לדברים חומרה נוספת כתוצאה מנסיבות מהציבור, המקום (בית כנסת) והעת (עשרת ימי תשובה), וכן האמירה, בפני אותו ציבור, לפיה התובע אינו יכול להשלים "מניין". העדר יסוד הפרסום 1. הנתבע טוען כי דבריו נעדרים את יסוד ה"פרסום" הקבוע בסעיף 2(ב) לחוק, הקובע: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; 2. בתצהירו טעון הנתבע כי הוא משוכנע שאף מתפלל, מלבד התובע, לא שמע את הדברים שאמר לתובע (סעיף 12 לתצהיר הנתבע), אולם בחקירתו הנגדית הודה הנתבע בדברים כדלקמן: א. הנתבע אמר את הדברים לתובע בסיום התפילה . ב. הדברים נאמרו בתוך כותלי בית הכנסת, לאחר שרוב המתפללים יצאו ממנו . ג. בזמן התפילה היו, להערכת הנתבע, כשישים מתפללים, ובסופה - כחמישה עשר איש . 3. מכאן שדברי הנתבע נאמרו כשחלק מהמתפללים נכח בבית הכנסת הגדול, ואם לא די בכך, הרי שהנתבע העיד כי הדברים נאמרו לתובע ליד מספר אנשים שידעו שכאשר הנתבע אומר על התובע שהוא גונב את כספי העמותה, אזי הכוונה לבית במברגר (עמ' 8, שורות 7-9 לפרוטוקול). 4. לאור האמור לעיל אני דוחה את טענת הנתבע לפיה נעדר מדבריו יסוד "הפרסום" כאמור בסעיף 2(ב) לחוק. הגנת אמת הפרסום 1. לטענת הנתבע אמירותיו חוסות תחת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, שכן אמירותיו תיארו מצב עובדתי קיים לפיו התובע לא שילם עבור החשמל שנצרך בבית הכנסת. 2. על מנת לחסות תחת הגנת אמת הפרסום על הפרסום להיות אמת ובעל עניין ציבורי. 3. באשר לרכיב עניין ציבורי - הפסיקה פירשה את המונח "עניין ציבורי" בסעיף 14 לחוק כעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להשגת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו. ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 621. שנהר, לעיל בע' 226-227. 4. האמירה של הנתבע בבית כנסת הגדול בבני ברק, כי התובע אינו יכול להשלים מניין, או כי חזן אינו יכול להוציא אותו ידי חובה, וכי הוא גונב את כספי העמותה, אין בהם עניין ציבורי בפורום בו נאמרו הדברים. מדובר בבית כנסת אחר, עם מתפללים אחרים מאלה שבבית במברגר. יתר על כן, ככל העולה מחומר הראיות שלפני, כל "חטאו" של התובע, בעניין הסכסוך שבין המתפללים בבית הכנסת בבית במברגר הוא שהוא מייצג, כעורך-דין, את נציגי יוצאי ישיבת עטרת ישראל בתובענה שהוגשה נגדם על ידי העמותה, וכי הגיע להתפלל ביום חול בבית הכנסת הגדול בבני ברק (עמ' 5, שורות 8-9 לפרוטוקול). 5. לפיכך האמירות האמורות של הנתבע אינן חוסות תחת ההגנה של אמת הפרסום. הגנת תום הלב 1. הנתבע סבור כי אמירותיו חוסות גם תחת הגנת תום הלב באשר אלה נאמרו כתגובה לנזקים שנגרמו לעמותה והגניבה ממנה (סעיף 14.4 לתצהירו של הנתבע). אינני מקבלת טענה זו. הגנת תום הלב קבועה בסעיפים 15(4) ו- 15(5) לחוק, הקובעים: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או..." 2. ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק לא חלה על דברי הנתבע ולו בשל כך שהם לא נאמרו בדרך של הבעת דעה, וכאמור, קצפו של הנתבע יצא על התובע בשל היותו בא כוחם של המתפללים שאיתם יש לנתבע סכסוך או חילוקי דעות באשר לאופן השימוש בבית הכנסת שבבית במברג. 3. החלופה שבסעיף 15(5) לחוק, וודאי שאינה חלה בנסיבות. 4. כאמור, דבר הנתבע כלל לא באו בתגובה להתנהגות התובע אלא בהיותו בא-כוחם של נציגי יוצאי ישיבת עטרת ישראל, בגין הנזקים שהם גורמים, לשיטתו, לעמותה. 5. מסקנה זו מתחזקת לאור סעיף 16(ב) לחוק הקובע: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." 6. התובע לא האמין באמיתות הדברים ביחס לתובע, בהבדל מייחוסם ללקוחותיו, והראיה, בין היתר, שהתביעה שהגישה העמותה לא הוגשה נגד התובע. 7. די בהתקיימותה של אחת החלופות שבסעיף 16(ב) לחוק, על מנת להגיע למסקנה כי הנתבע אמר את דבריו, נגד התובע, שלא בתום לב. יתר ההגנות 1. הנתבע טען באופן כללי כי אמירותיו חוסות תחת כל ההגנות הקבועות בחוק. טענה זו נטענה בעלמא, ודי בכך שהנתבע לא פירט אילו הגנות חלות על האמירות ומדוע, כדי לדחות טענה זו. יתר על כן, לגופו של עניין, כל יתר ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק אינן מתאימות לנסיבות המקרה, וממילא דברי הנתבע אינם יכולים לחסות בהן. 2. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי מדובר בדברים של מה בכך על-פי בסעיף 4 לפקודת הנזיקין. דברי הנתבע היו בבחינת לשון הרע, הן בעיני אדם סביר באשר הוא, והן בעיני אדם הנמנה על הציבור הדתי, ופגיעתן בכל תובע, ובמיוחד בתובע שהוא עורך דין - קשה. הפיצוי 1. הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. ראה: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001) (להלן: "פס"ד אמר"), סעיף 16 לפסק הדין. 2. בעניינינו מדובר בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 7א לחוק (שהוסף לאחר המעשים נשוא הדיון ברע"א 4740/00) . עם זאת, גם כאשר עסקינן בפיצוי ללא הוכחת נזק, עומדות לנגד עניינו היעדים העומדים ביסוד הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע. 3. בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, יש להתחשב בכלל הנסיבות. כמו כן על בית המשפט להתחשב לטובת הנתבע גם בהתקיימותן (או אי התקיימותן) של החלופות שבסעיף 19 לחוק הקובע: 4. כמו כן בבואו לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב, לטובת הנתבע, באחת החלופות המנויות בסעיף 19 לחוק. סעיף 19 קובע כהאי לישנא: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים." 5. בעניינינו לא חלות החלופות (1)-(3), ובאשר לאפשרות שניתנה לנתבע להתנצל, מאשר הנתבע כי התובע פנה אליו בדרישה להתנצל, אולם טוען כי, מעשית, פרק הזמן שעמד בפניו, לא אפשר לו להתנצל (עמ' 8, שורות 20-27 לפרוטוקול), ומוסיף שהוא סבור כי לא היה עליו להתנצל (עמ' 8, שורות 31-32 לפרוטוקול). 6. בסיכומיו טוען הנתבע כי, אמנם, התובע העמיד לפניו את האפשרות להתנצל טרם הגשת התביעה אולם זו לא הייתה מעשית שכן מכתב הדרישה נשלח אליו יום לפני ערב יום כיפור שחל ביום שישי, והתובע דרש מהנתבע להתנצל עד יום שישי (עמ' 11, שורות 14-19 לפרוטוקול). 7. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה לא הייתה בפניו אפשרות מעשית להתנצל, שכן אף אם לא יכול היה להתנצל במסגרת הזמן שהתובע קצב לו, יכול היה לעשות כן מאוחר יותר, תוך זמן סביר, ובכך היה עונה על הדרישה שבסעיף 19(4). בנוסף, כאמור, הנתבע סבר וממשיך לסבור, שלא היה עליו להתנצל. 8. התובע טוען כי מאחר ואין מחלוקת שהוא אינו נמנה על ציבור יוצאי ישיבת עטרת ישראל והראייה שהעמותה לא כללה אותו כנתבע בתביעה שהגישה נגד נציגי עטרת ישראל בת.א. 44588-03-10, הרי שהתכלית של אמירת הדברים כנגדו הייתה הכפשת שמו הטוב והלבנת פניו ברבים גרידא. 9. לטענת הנתבע, הואיל והתובע נמנה על ציבור המתפללים יוצאי ישיבת עטרת ישראל אשר לא ניאותו לשלם את חלקם בהוצאות השוטפות של בית הכנסת ונהגו בבית כנסת כמנהג הבעלים, אזי הדברים שהוא אמר כנגד התובע נותנים ביטוי למעשים של יוצאי ישיבת עטרת ישראל המתפללים בבית הכנסת בבית במברגר. 10. בעניין זה, אני מעדיפה את טענתו של הנתבע. אמנם, כאמור לעיל, דבריו אינם חוסים באף אחת מההגנות, אולם, דברים אלה נאמרו מתוך תסכול ומחלוקת מתמשכת, על מנת לגרום לקבוצת יוצאי ישיבת עטרת ישראל להגיע להסדר עם הקבוצה הוותיקה שבבית הכנסת לגבי אופן ניהולו וההשתתפות בהוצאות, ולא בכוונה לגרום לתובע נזק. 11. לפיכך אין תחולה לכפל הפיצוי שסעיף 7א(ג) לחוק. 12. בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, מן הראוי להעמיד את הפיצוי על סך של 25,000 ₪. ג. פסיקתא . 1. הנתבע ישלם לתובע סך של 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 2. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה