קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימון קורס במסגרת שיקום מקצועי ביטוח לאומי: הנשיא סטיב אדלר:   האם זכאי המערער (להלן - גם מר משולם) לשיקום מקצועי על פי סעיף 203 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי) על דרך של השתתפות במימון קורס להכשרת מורי דרך ולימודיו לקראת תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים? זו השאלה הניצבת לפנינו בערעור זה. הדיון התקיים על פי סיכומים בכתב.   1. עד שנבוא לגופו של עניין, אין מנוס מהידרש לגלגוליו של ערעור זה, והם אלה: בראשית דרכו של הערעור, התקיים בו דיון בפני מותב בראשותו של סגן הנשיא יצחק אליאסוף. על פי בקשת ב"כ המערער באותו דיון, הוגשו אף סיכומים בהליך מטעמם של הצדדים. לאחר מכן, התקיימו הליכים בפני סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק, בנסיון להביא את הצדדים לידי פשרה. משהליכים אלו לא צלחו, התקיים דיון נוסף בהליך. לאור פרישתו של סגן הנשיא יצחק אליאסוף, נתבקשו הצדדים, בהחלטת הנשיא, להודיע לבית הדין האם הם מסכימים להחלפת המותב ולמתן פסק דין בהליך על פי החומר המצוי בתיק. ב"כ הצדדים הודיעו לבית דין זה הסכמתם לאמור ומשכך הוחלף המותב לזה שבכותרת. יצויין, כי במהלך הדיון הודיע ב"כ המערער על פטירתו של המערער והדיון נמשך באמצעות שאריו.   2. המערער, יליד שנת 1931, עבד בהנהלת בתי המשפט משנת 1959 ועד שפרש לגימלאות ביום 30.6.86, בהיותו בן 55. למערער נכות רפואית יציבה בשיעור 60% בשל כריתת ריאה שעבר בשנת 1949, ונכות יציבה נוספת, בשיעור 20%, בשל כריתת המעי העיוור שעבר בשנת 1956. נכותו הרפואית היציבה המשוקללת של המערער מאז 1956, היא בת 76%. עוד במהלך שנת 1986, ולאחר פרישתו, השתתף המערער בקורס להכשרת מורי דרך. במהלך שנת 1993, החל מר משולם לימודיו לקראת תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים למקרא והיסטוריה. מר משולם המשיך לימודיו, לאחר הפסקה שחלה בהם, בשנים 1996-1995.   3. במהלך שנת 1986, הגיש מר משולם תביעה לתשלום גימלת נכות, שנדחתה על ידי המשיב (להלן - גם המוסד) בהחלטה מיום 24.7.1986, מן הטעם כי "למרות מצבו הרפואי, הנ"ל עבד כפקיד והוכיח כושר השתכרות שנים רבות. על פי חו"ד הרפואית הנ"ל מסוגל לעבודה לא גופנית, בישיבה". בקשר עם תביעתו זאת, התייצב המערער בפני הוועדה הרפואית לעררים תוך שהוא מסביר כי פרש 'פחות או יותר' מרצונו וכי פרישתו קשורה עם מצבו הרפואי. בדו"ח הוועדה מיום 17.11.86 נכתב כדלקמן:   "פרש לאחר 26 שנות עבודה במשרד המשפטים. לא עובד. לומד בקורס במשרד התיירות…רוצה לעבוד בסוכנות נסיעות, או במוניות בתוך ירושלים. נמצא בטיפול גם בהדסה….מבחינה אובייקטיבית התובע מסוגל לעבוד לפחות חצי משרה במקצועו הקודם כפקיד או בהנהלת חשבונות. תוכניתו השיקומית אינה כל כך ריאלית נוכח מצבו הגופני. (אי לזאת) קיימת העובדה שמסוגל לעבוד אך בחר ללמוד. עובדה זו מספיקה כדי לדחות את הערעור אך לנוכח עברו התעסוקתי והרפואי הוועדה ממליצה שמדור השיקום ישקול השתתפות בלימודיו. הועדה דוחה את ערעורו". [ההדגשה הוספה - ס.א.].   4. כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, ערך המערער, בשעתו, בירור במשרדי המוסד באשר לאפשרות השתתפות כספית בתשלום לימודיו. תרשומת מיום 20.8.86 בדבר פנייה זאת מצויה בידי המוסד, אולם לא קיים תיעוד נוסף שיצביע כי המערער המשיך בפרוצדורה הנדרשת לשם הגשת תביעה לשיקום מקצועי, או כי ניתנה החלטה של המוסד בעניין.   5. ביום 1.2.96, קרוב ל - 10 שנים מאוחר יותר, פנה מר משולם למוסד בבקשה כי ישתתף במימון לימודיו בקורס להכשרת מורי דרך אותו עבר עוד בשנת 1986, ובמימון לימודיו לקראת תואר ראשון אותם החל בשנת 1993 ושנמשכו, עד לסיומם, בשנים 1996-1995. זאת, במסגרת שיקום מקצועי. בהחלטתו מיום 6.2.96, דחה המוסד את תביעותיו של המערער מן הטעם כי הסיוע המתקבל מן המוסד בגין השכלה גבוהה ניתן לאנשים אשר אותם לימודים יקדמו את תעסוקתם בשוק החופשי, בעוד פנייתו של מר משולם למוסד נעשתה בהיותו קרוב לגיל 65, שהוא גיל פרישה. באשר למימון הקורס להכשרת מורי דרך, נאמר כי לא ניתן לאשר רטרואקטיבית החזרים לטווח כה רחוק. על החלטה זאת הגיש המערער תובענה לבית הדין האזורי.   פסק דינו של בית הדין האזורי   6. בית הדין האזורי בירושלים (השופטת רונית רוזנפלד ונציגי הציבור הראל ודורון; נו/298-0, נו/299-0) דחה את תביעתו של המערער וקבע כי לא נפל פגם בהחלטתו של פקיד השיקום, על שני ראשיה. זאת, מאחר ולא נתקיים במערער האמור בסעיף 203(2) לחוק. באשר להמלצת ועדת העררים, כי מחלקת השיקום תשקול השתתפות במימון לימודיו ציין בית הדין האזורי, כי מדובר בהמלצה בלבד וכי לפקיד השיקום שיקול הדעת להחליט בעניין. אשר להחלטת המוסד לפיה לא ניתן לשלם החזרים רטרואקטיביים בחלוף תקופה של קרוב ל - 10 שנים נקבע, כי היא אינה לוקה בחוסר סבירות. באשר לתביעה להשתתפות במימון לימודיו האקדמאים של המערער נקבע, כי לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב.   טענות הצדדים בפנינו 7. טענתו המרכזית של ב"כ המערער בפנינו, בתמצית, היא כי הוא עומד בתנאים הנדרשים לקבלת שיקום מקצועי, וכי שינוי חזית מפתיע בטענותיו של המוסד בפתח דיון ההוכחות בבית הדין האזורי שלל מן המערער, שלא היה מיוצג אז, את האפשרות הדיונית להתגונן בפני טענות הגנה חדשות. זאת, מבלי שניתנה החלטה של בית הדין האזורי המתירה את שינוי החזית. הטענה לפיה אין מר משולם עומד בתנאי הקבוע בסעיף 203(2) לחוק, לא הועלתה בכתב ההגנה ונשמעה לראשונה, על אף התנגדותו של המערער, בפתח דיון ההוכחות בבית הדין האזורי. לגופו של עניין טוען המערער, כי במסגרת עבודתו הקודמת שימש כפקיד בכיר, סגן המוציא לפועל, ראש צוות הממונה על 18 עובדים, ולתפקיד זה לא היה באפשרותו לשוב, לאור גילו ומצבו הרפואי. לעומת זאת, בחירתו במסלול של הדרכת קבוצות מאפשר לו להיות 'אדון לעצמו' ולעבוד באופן חלקי, כמידת יכולתו. לימודיו האקדמאים, נועדו, כדבריו, לקדמו מבחינה מקצועית כמורה דרך. המערער טוען, כי אין בחוק כל הגבלה ליתן תשלום רטרואקטיבי בגין שיקום מקצועי. ב"כ המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. המשיב מוסיף, כי לא חל כל שינוי חזית בבית הדין האזורי וכי טענותיו במהלך דיון ההוכחות היו פירוט של האמור בכתב הגנתו המאזכר את סעיף 199 לחוק הביטוח הלאומי, המפנה, בין היתר, לסעיף 203 לחוק, הוא מושא הדיון. בית הדין האזורי, כך טוען המשיב, מופקד על בירור העובדות בתוך המסגרת אותה מתווה לו החוק ומאחר והמערער אינו עונה על תנאי סעיף 203 לחוק, אין הוא זכאי לתשלום מקצועי. כמו כן, תביעתו של המערער לשיקום מקצועי לא הוגשה תוך המועד הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי) 1956, אלא רק כ - 10 שנים מאוחר יותר.   ה כ ר ע ה   8. בבואנו להכריע במחלוקת שבין מר משולם לבין המשיב, אנו נדרשים, בעצם, להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטתו של פקיד השיקום ולהעמדתה במבחנים של סבירות ושל ענייניות, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה. על פי ההלכה הפסוקה, ככלל, בית הדין לא שם עצמו בנעליו של פקיד השיקום, ולא ממיר שיקול דעתו בשיקול דעת פקיד השיקום, אלא מפעיל על החלטתו ביקורת שיפוטית .   9. סעיף 203 לחוק, קובע את התנאים לקבלת שיקום מקצועי למי שנקבעה לו נכות כללית, לאמור:   "מבוטח שאירע לו ליקוי בהיותו תושב ישראל....זכאי לשיקום מקצועי אם נתמלאו בו אלה: (1) נקבעו לו עקב הליקוי לפחות 20% נכות בהתאם למבחני נכות מכח סעיף 118; (2) אין הוא מסוגל עוד, עקב ליקויו, לעסוק בעבודתו הקודמת או בעבודה מתאימה אחרת; (3) הוא זקוק להכשרה מקצועית שתאפשר לו לחזור לעבודתו הקודמת או לעבודה התואמת את כישוריו לאחר אירוע הליקוי; (4) הוא ניתן לשיקום מקצועי; כללים ומבחנים לענין זה יקבע השר באישור ועדת הרווחה.   ככל העולה מטענות הצדדים, המחלוקת העיקרית ביניהם נסבה על קיומם של התנאים האמורים בסעיפים 203(2) ו - 203(3) לחוק הביטוח הלאומי.   האם המערער לא היה מסוגל, עקב ליקויו, לעבוד בעבודתו הקודמת או בעבודה מתאימה אחרת?   10. כאמור, קבעה הועדה הרפואית לעררים עוד ביום 17.11.86, כי המערער מסוגל לעבוד לפחות בהיקף של חצי משרה במקצועו הקודם, אולם בחר ללמוד ולא לעבוד, ועל כן דחתה את ערעורו. מר משולם לא ערער על החלטה זאת. המערער לא הציג בפני בית הדין האזורי כל ראיה שתעיד על החמרה שחלה במצבו מיום מתן החלטתה של הועדה ולא פנה אל המשיב בבקשה לבדיקה מחודשת של נכותו, מחמת החמרה. במצב דברים זה, בו אין בידי בית הדין כל ראיות חדשות באשר למצבו הרפואי של המערער, אין לנו אלא לסמוך הכרעתנו על החלטתה של הועדה לעררים. למערער נכות רפואית יציבה בשיעור 76% כבר משנת 1956. במשך 30 שנה עבד המערער בהנהלת בתי המשפט על אף מצבו הרפואי האמור, עד שהחליט לפרוש 'פחות או יותר מרצונו', כדבריו, בשנת 1986. אין בידנו לקבוע כי נכותו של המערער היא שמנעה ממנו לעבוד בעבודתו הקודמת, כדרישת סעיף 203(2) לחוק, שעה שעבד משך שנים ארוכות על אף מצבו הרפואי והועדה אף קבעה כי הוא מסוגל להמשיך ולעשות כן. פרישתו מרצון לגימלאות של מבוטח אין בה - כשהיא לעצמה - כדי לזכותו בשיקום מקצועי ועליו להוכיח כי אין הוא מסוגל עוד לעבוד בעבודתו הקודמת או בעבודה מתאימה אחרת. מאחר והמערער לא הוכיח את אי יכולתו כאמור, אין הוא זכאי לשיקום מקצועי.   11. יתרה מזו. המערער הגיש את תביעתו לשיקום מקצועי רק ביום 1.2.1996 ובכך חרג מן המועד הקבוע לכך בתקנה 4 לתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט"ז - 1956 החלות אף על שיקום מקצועי הניתן במסגרת נכות כללית מכח סעיף 204 לחוק. על פי התקנה, תביעה לשיקום מקצועי תוגש "תוך שנה מהתאריך בו נקבעה לראשונה דרגת נכותו של הנפגע שאינה לזמן מוגבל ושאינה דרגת נכות זמנית". עם זאת, התקנה מותירה למוסד שיקול דעת ליתן שיקום מקצועי לנפגע שהמשיך בעבודתו או בעבודה אחרת לאחר שנקבעה דרגת נכותו, אף אם הוגשה תביעתו לאחר המועד האמור. בית הדין האזורי קבע, שלא הוכח כי המערער פנה למוסד בכל הנוגע לשיקום מקצועי במועד מוקדם מיום 1.2.1996. איננו מוצאים מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנושא זה. ברי, כי המלצת הועדה לפיה ישקול המוסד השתתפות במימון לימודיו של המערער היא בגדר המלצה בלבד, ואינה יכולה לבוא במקום זכאותו החוקית לשיקום מקצועי. שינוי חזית 12. אין בידנו לקבל את טענתו של המערער בדבר שינוי חזית של המוסד לביטוח לאומי. כפי שכבר נפסק, תשתית מערכת היחסים שבין המערער לבין המוסד הינה סטטוטורית ועל פיה, החוק בלבד הוא המכתיב את מערכת החובות והזכויות של הגורמים השונים במערך הבטחון הסוציאלי . אין בית הדין רשאי להעניק למבוטח יותר ממה שהחוק מעניק לו. לפיכך, שומה על בית הדין לבדוק את זכאותו של המערער לתשלומים אותם הוא מבקש בהתאם לקריטריונים הקבועים לכך בחוק. מה גם שבמקרה דנן, הפנה המוסד בכתב הגנתו לסעיף 199 לחוק המאזכר את סעיפים 205-203 שבו.     סוף דבר - 13. לאור האמור, החלטת פקיד השיקום הינה סבירה ועניינית בנסיבות העניין. הערעור נדחה, אין צו להוצאות.שיקום מקצועיביטוח לאומימימון