מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח:   1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א- יפו בת.א. 14238/98 (כבוד השופט צ. כספי) אשר קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המערערת בתשלום נזקה בגין גניבת משאית שבבעלותה.   2. מן המשיבה, חברה בעלת משאיות העוסקת בין היתר בהובלת חומרי מחצבה, נגנבה ביום 21.11.96 משאית אשר היתה מבוטחת ע"י חברת מגדל- חברה לביטוח בע"מ (להלן: מגדל). זו האחרונה סירבה לפצות את המשיבה על נזקה, בשל טענה כי בזמן הגניבה לא היתה מותקנת במשאית מערכת מיגון הידועה בשם "ביטכונית", שעל פי פוליסת הביטוח קיומה הוא תנאי לכיסוי הביטוחי. בין השתיים הושגה פשרה לפיה שילמה מגדל למשיבה סך של 175,000 ₪- מחצית מערך המשאית, תוך הודאה של המשיבה כי בזמן הגניבה לא היתה מותקנת מערכת ביטכונית ברכב. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת, יצרנית מערכת הביטכונית, בגין ההפרש בין שווי המשאית לבין סכום הפיצוי שקיבלה ממגדל. המערערת מצידה הגישה הודעת צד' ג' כנגד הרמתי, מתקין מערכת הביטכונית במשאית נשוא התביעה.   אין חולק כי במשאית הורכבה בשעתו מערכת ביטכונית ע"י הרמתי. לטענת המשיבה, ארעה תקלה במערכת, אשר בשלה פורק רכיב מסוים של המערכת ע"י הרמתי. רכיב זה לא הוחזר ואף לא הוחלף עד למועד גניבת המכונית. השאלות אשר הועמדו במחלוקת הינן: א.      האם הוכחה התרשלותו של הרמתי? ב.      מהו מעמדו של הרמתי כלפי המערערת- האם שלוחה הוא, והאם אחראית היא למעשיו או מחדליו.   3. בית משפט קמא קבע כי על אף שהמשיבה נמנעה מלהעיד את הרמתי או את נהג המשאית, יש די ראיות כדי להוכיח את הפגם במערכת הביטכונית ואת פירוקה בידי הרמתי. לעניין זה נקבע כי מכתב המערערת, ממנו עולה כי המערכת היתה פגומה וכי הרמתי פרק חלק ממנה, מהווה הודאת בעל דין. טענות המבטחת, מכתבה והעובדה ששילמה אך מחצית מערך המשאית מהוות אף הן ראיות לכאורה. בכך, נקבע, נמצאת תשובה גם לטענה שלא הוכח מחדלו של הרמתי לתקן את הפגם מיידית, או להרכיב מערכת חלופית. בית משפט קמא מציין כי ייתכן ושאלת עדותו של נהג המשאית ושל הרמתי היו קרדינליות אילו נטען על ידי המערערת כי הרמתי אמר לנהג שהוא נוהג ללא מיגון או שהנהג ידע על כך. במקרה כזה ייתכן וניתן היה לקבוע כי הרמתי לא התרשל או שמחדל הנהג ניתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הרמתי לבין הנזק הנתבע. אולם, טענות אלו לא נטענו ולצורך הוכחת פירוק הביטכונית ואי הרכבתה מחדש, די היה בראיות שהובאו. אין לזקוף את אי העדת הרמתי ונהג המשאית לחובת המשיבה, כאשר ייתכן, כך נקבע, שהחובה לדאוג להעדתם הייתה מוטלת דווקא על המערערת, שהנטל הועבר אליה.   לעניין מעמדו של הרמתי קובע בית המשפט כי אין חולק שהרמתי לא היה עובד המערערת ואין היא חבה באחריות שילוחית למעשיו כמעבידה. עם זאת, עובדת היותו של הרמתי קבלן עצמאי, אינה שוללת את אחריות המערערת למעשיו בנסיבות המקרה. בית המשפט סוקר את ההלכות המתייחסות למעמדו של שלוח וקובע כי הרמתי, כיתר הסוכנים, הם חלק מהמארג העיסקי של המערערת, המייצרת ומשווקת את מערכת הביטכונית. המערערת אינה יכולה למכור בעצמה את המוצר לכל צרכני הביטכונית ואינה יכולה לתת שירות תיקוני דרך. לכן היא מתקינה את המערכות באמצעות הסוכנים ואלה מוסמכים לתת בשמה תעודות אחריות .בשל כך, סוכניה הם שלוחיה, היא אחראית למחדלו של הרמתי וחייבת בתשלום נזקה של המשיבה.   4. במסגרת ערעורה הגישה המערערת בקשה להגשת ראיות נוספות (בש"א 15426/02) בהתאם לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. לטענת בא כוחה מצויות בידיו ראיות הנוגעות ללב ליבן של המחלוקות ואשר יש בהן כדי להעיד כי במועד גניבת המשאית היתה מותקנת בה מערכת הביטכונית. עוד ניתן ללמוד מראיות אלו, כך נטען, כי המשיבה ידעה על פירוק המערכת על ידי הרמתי, עובר לגניבתה. המערערת טוענת כי אי הבאת ראיות אלו בפני בית משפט קמא נעשתה בשל מחדל מצד באי כוחה, אשר מונו מטעם מגדל, מבטחתה. זו האחרונה ביטחה הן את המשיבה והן אותה ולפיכך נטען כי היתה נגועה בניגוד עניינים, וכך גם באי כוחה. המערערת מציינת כי אף הגישה תביעה כנגד מגדל ובאי כוחה בגין התנהגותם באירוע זה בת.א. 14959/01.   בנפרד מהאמור, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הרמתי התרשל במחדלו להתקין את הביטכונית לאחר תיקונה. מחדל זה לא הוכח שכן המשיבה נמנעה מלהעיד את נהג המשאית ואת הרמתי ואף לא ביקשה להציג את דו"ח חוקר הביטוח. בראיות אשר הוצגו, אין כדי לבסס את המחדל הנטען. כן טוענת המערערת כנגד קביעותיו של בית המשפט בכל הנוגע לאחריותה השילוחית למעשי הרמתי. יחסי המערערת והמשיבה נגזרים מכוחה של תעודת האחריות הניתנת עם רכישת הביטכונית. תעודה זו מטילה על המערערת את האחריות לתיקונה של המערכת, ומחריגה מפורשות אחריות בגין פירוק, התקנה והובלה למעבדה. פירוק המערכת והתקנתה הוא עיסקם העצמאי של מתקיני הביטכונית ואין המערערת אחראית למעשיהם.   5. המשיבה טוענת כי בדין קבע בית משפט קמא כי הרמתי התרשל מלהתקין את מערכת הביטחונית לאחר שזו פורקה. הרמתי, היה בכל המועדים תחת שליטת המערערת בשל היותו קשור עימה בקשרי עבודה יום יומיים שוטפים. המערערת היא שנמנעה מלזמנו לעדות, ואינה יכולה להעלות טענה זו כנגד המשיבה. המשיבה מדגישה כי איש מעובדיה לא ידע על פירוק המערכת, ועל כך נחקר בפוליגרף מנהל המשיבה, מר להב. עוד טוענת המשיבה כי בדין קבע בית משפט קמא כי הרמתי הוא בעל מעמד של שלוח שכן הרמתי, כיתר מתקיני הביטכונית, חותם על תעודת האחריות בשם המערערת ומתקן מערכות על פי קריאה מטעמה. לחלופין טוענת המשיבה כי הרמתי היה בעת האירוע שליח נחזה מטעם המערערת ועל כן חל על המערערת השתק מלטעון כי אינה חבה בגין מעשיו הרשלניים.   דיון   6. הערכאה הדיונית ביססה את קביעתה בדבר פגם במערכת הביטכונית בעיקר על מכתב יהודה צוקר, מנהל המערערת מיום 8.5.97 שם נאמר כדלקמן:   "המערכת פורקה ב- 28.10.96 ע"י עודד הרמתי, הובאה למשרדנו למחרת היום וב- 30.10.96 קיבל עודד הרמתי יחידה חדשה במקום המקולקלת".   ממכתב זה ניתן אכן להסיק כי אירע פגם במערכת הביטכונית וכי זו פורקה כשלושה שבועות לפני מועד הגניבה. אולם המכתב אינו יכול להוות הודאת בעל דין בכל הנוגע למחדל הנטען- אי הרכבתו של חלק חלופי. כך, לא ניתן גם להסיק ממכתב זה כי במועד הגניבה, לא היתה קיימת במשאית מערכת ביטכונית תקינה. גם ביתר הראיות אליהן התייחס בית משפט קמא כראיות לכאורה אין כדי להוכיח את המחדל הנטען. טענות מגדל, מכתבה והעובדה כי שלמה אך מחצית מערך המשאית אינן יכולות להוות בסיס לקביעה כי במועד הגניבה לא היתה קיימת מערכת ביטכונית במשאית. זאת גם בלא לנקוט עמדה בטענות המועלות כנגד מגדל, המתבררות, כאמור, בהליך נפרד (וביניהן הטענה כי למגדל היה אינטרס לא לשלם תקבולי ביטוח בין למערערת ובין למשיבה, ששתיהן נמנו על מבוטחיה). עדויות מר סלהוב ומר להב (מטעם המשיבה) לעניין זה, הן עדויות מכלי שני, שאינן קבילות כראיה.   דומה כי היחידים אשר יכלו להעיד באופן ישיר על עובדת קיומה או אי קיומה של מערכת ביטכונית במשאית ביום הגניבה היו מר הרמתי ונהג המשאית. אלו לא הובאו לעדות, ומשכך לא עמדה המשיבה בנטל הוכחת טענתה כי עד למועד הגניבה לא הותקנה בחזרה מערכת הביטכונית.   נוסיף ונאמר כי אף אם היתה עומדת המשיבה בנטל ההוכחה כאמור לא היה די בכך כדי להוות בסיס לקביעה בדבר רשלנותו של הרמתי. כאשר פלוני רוכש רכב, וחברת הביטוח מחייבת אותו בהתקנתה של מערכת אזעקה או מיגון מסוג כזה או אחר כתנאי לכיסוי הביטוחי, אחראי פלוני לכך כי תותקן מערכת כנדרש ברכבו. בה במידה, אחראי פלוני לדאוג לתיקונה, אם חלה בה תקלה. יצרנית מערכת המיגון אחראית, בכפוף למחויבותה על פי תעודת האחריות שהנפיקה, לתיקון כל פגם במערכת. היא אינה אחראית לכך שפלוני, שמערכת המיגון שברשותו נתקלקלה אכן ידאג לתקנה בהקדם על מנת לעמוד בכיסוי הביטוחי הנדרש ממנו. יצרנית המערכת אף אינה אחראית, בנסיבות מעין אלה שבפנינו, אם במהלך תקופת התיקון, לא מוגן הרכב במערכת חלופית או נשמר במקום מוגן. כל קביעה אחרת תהפוך את יצרניות מערכות המיגון למבטחות. באותו אופן, מתקין אותה מערכת אינו אחראי לגניבה אשר אירעה בתקופת הביניים שבין פירוק חלק מהמערכת לשם שליחתה למעבדת התיקונים ובין התקנתה מחדש לאחר שתוקנה. אחריות כאמור יכולה להיות מוטלת עליו אם הטעה, בדבריו, במעשיו או במחדליו, את פלוני לסבור כי תיקן את המערכת בו במקום ומכוניתו מוגנת היא. נראה כי על פרופוזיציה זו לא חולק גם ב"כ המשיבה, שהבהיר בטיעון בפנינו:   "השאלה המכרעת היא האם החברה או מי מטעמה ידעו כי פורק חלק.....אם היה מוכח בבימ"ש קמא שהחברה ידעה והפקירה את הרכב הייתי מפסיד את התיק." (עמ' 5 לפרוטוקול).   השאלה הינה, אם כן, האם הוכחה טענתה של החברה כי הרמתי פירק חלק ממערכת המיגון בלא לידע את נהג המשאית. שאלת ידיעתו של נהג המשאית בדבר פירוק חלק מהמערכת, כמו גם השאלה האם יידע הרמתי את נהג המשאית באשר לכך, חיונית להוכחת טענת הרשלנות, אשר הנטל להוכיחה רובץ על התובעת - המשיבה: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד." (ע"א 465/88, בנק למימון ומסחר בע"מ נגד מתיתיהו ואח', פ"ד מה(4), 561, 654; וכן, י.קדמי, על הראיות - חלק שלישי, עמ' 1391.)   משנמנעה המשיבה מלהביא לעדות את מר הרמתי ואת נהג המשאית, שמעדותם ניתן היה ללמוד האם יידע הרמתי את הנהג בדבר פירוק המערכת ואי תיקונה, לא התבררה שאלה זו לגופה. משכך לא ניתן לקבוע כי המשיבה הוטעתה לסבור כי מערכת הביטכונית שברשותה תוקנה ופועלת כסדרה. בהקשר זה נוסיף ונציין כי טענת המשיבה כי הרמתי הוא עד המצוי בשליטת המערערת אין בה כדי לסייע בידה. מר הרמתי זומן לעדות מטעם המשיבה, אך זו בחרה לוותר על עדותו בהודעתה לבית המשפט מיום 30.11.99. נמצא אפוא כי המשיבה לא הוכיחה את רשלנותו של הרמתי. ממילא חיובה של המערערת, אשר נשען על הקביעה בדבר מחדלו אינו יכול לעמוד.     7. די בקביעתנו זו כדי להביא לקבלת הערעור, ולמותר הוא להדרש לטענות נוספות שמועלות על ידי המערערת, וביניהן הטענה כי לא היה מקום לחייב את המערערת באחריות שילוחית למעשיו של הרמתי, נוכח ההלכה שנפסקה בע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים, פ"ד לה(4) 748.   בנסיבות אלה נמצא כי הראיות הנוספות שאת הגשתן ביקשה המערערת, אינן דרושות כדי לאפשר מתן פסק דין, כדרישת תקנה 457 הנ"ל, שכן הערעור מתקבל גם בלא כל זיקה אליהן. הדיון בבקשה מתייתר אפוא והבקשה להגשת ראיות נוספות נדחית.   8. סיכומם של דברים: אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט השלום ודוחים את תביעתה של המשיבה. המשיבה תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 40,000 ₪. הערבות הבנקאית תוחזר למערערת באמצעות בא כחה.מיגוןרכבביטוח רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב