המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, מדוע הפקיד התובע סך של 25,000 ₪ ביוני 95. האם היו אלה כספים שהחזיר לחברה לאחר שמשך ממנה כספים שלא כדין, או שמא היה זה אכן החזר חוב על פי חלקו היחסי של התובע. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא משיכת כספים מחברה ע''י אחד הבעלים: התובע עתר לביהמ"ש וטען כי על הנתבעים להחזיר לו את חלקו היחסי שפרע לבנק בגין חובות חברת שביל הזהב (להלן: "החברה"), שהיתה בבעלות משותפת של כל הצדדים. התביעה נשענה על שני אדנים. האחד - כי החלק היחסי של התובע בחובות החברה היה שליש ולא 50% כפי שעולה מהסכם ההיפרדות נת/5 שנחתם ביום 20.5.96 . השני - כי על הנתבעים להשיב לתובע סך של 25,000 ₪ ששולם על ידו לחשבון החברה ביום 28.6.95 . לאחר שמיעת הראיות ובשלב הסיכומים זנח ב"כ התובע ברוב הגינותו את הטענה המתבססת על האדן הראשון, קרי -כי החלוקה היתה 50% ולא 30% ועמד רק על הטענה כי יש להשיב לו את הסך של 25,000 ₪ שכאמור הפקיד בחשבון החברה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה, מדוע הפקיד התובע סך של 25,000 ₪ כאמור ביוני 95. האם היו אלה כספים שהחזיר לחברה לאחר שמשך ממנה כספים שלא כדין, או שמא היה זה אכן החזר חוב על פי חלקו היחסי של התובע. התובע מודה כי אכן ביצע משיכות כספים מהחברה ע"ס של 25,000 ₪ בחמישה תשלומים של 5,000 ₪ מידי חודש ואולם לטענתו אלה היו משיכות משכורות, שכן עבד בחברה ולא היה אמור לעבוד חינם. לעומתו, טוען הנתבע מר ברק, כי אסור היה לתובע למשוך משכורות מבלי שהיתה החלטה של דריקטוריון החברה כמפורט בסעיף 4.12 להסכם ההקמה. זאת ועוד, מר ברק טען כי רק בסוף שנת הכספים של שנת 94 גילה בכרטיס החברה (נת/13) כי לתובע רובץ חוב של 25,000 ₪ שנבע מאותן חמש משיכות כספים, או אז ביקש מהתובע להשיב את הכספים שנגבו לטענת ברק שלא כדין. לטענת ברק, התובע לא נאות ישר להחזיר את הכספים, התקיים דין ודברים כשבסופו של מהלך בחודש יוני 95 הופקדו 25,000 ש" לחשבון החברה, המהוים את החזר החוב שנגבה שלא כדין. התובע מודה כי ביצע משיכות של משכורת לטענתו במשך חמישה חודשים, לטענתו משיכות אלה היו כדין ומעולם לא החזיר לחברה את הכספים שמשך, אלא שבמקרה סכום ההחזר יצא זהה לסכום המשיכה וסכום ההחזר שווה ערך לשליש מחוב החברה באותה עת שעמד על 75,000 ₪, ואין זה אלא צירוף מקרים בלבד כי הסכומים זהים. לאחר ששמעתי את העדים ולאחר שעדותם הסתיימה היום ועדיין התרשמותי מעדויותיהם זכורה לי היטב, סבורני שגירסת התובע איננה אמת כפי שאפרט להלן. מעיון בדפי החשבון עולה כי סמוך להפקדת הסכום של 25,000 ₪, עמדה יתרת החובה בבנק בסך 122,023 ₪. משנשאל התובע כיצד הגיע לחישוב כי יתרת החוב היא 75,000 ₪, השיב באופן מפתיע תוך כדי חקירה נגדית כי יתרת חוב זו איננה משקפת נכונה את יתרת החוב, שכן מר ברק קיבל לידיו סך של 55,000 ₪ מחברת הביטוח בגין גניבת רכב שאירע לרכבה של החברה. עדות זו של התובע בענין כספי הביטוח, היא "עדות כבושה" שאין ליתן לה משקל רב. צודקת ב"כ הנתבעים כי גירסת ההגנה בדבר העובדה שיתרת החוב בחשבון לא היתה 75,000 ₪ אלא סכום אחר עלתה כבר בעת הגשת תצהירי עדות הראשית מטעם ההגנה שהוגשה באפריל 2002. לענין זה הפנתה לסעיף 18 לתצהיר עדותו של מר ברק, ששם נטען כי יתרת החוב באותה העת עמדה על 147,023 ₪ ולא 75,000 ₪ וצרפה את דף החשבון לתצהיר. התובע לא טרח להביא כל עדות מאז אפריל 2002 ועד היום שתוכל לתמוך בגירסתו. לא היה כל קושי להמציא אישור מחברת הביטוח על העברת הכספים ע"ס 55,000 ₪ באותה תקופה, גם לא היה כל קושי להמציא או לזמן את סוכן הביטוח לעדות או מי מטעם חברת הביטוח על מנת לסייע לתובע "בעדותו הכבושה". גם אם אלך לשיטת התובע, גירסתו איננה מתיישבת עם העובדות. מעיון בדף החשבון שהוצג בנ/1 (דף חשבון המתחיל בתאריך 20.3.95), עולה כי יתרת החוב ב- 2.4.95 היתה אכן 147,023 ₪ (כמפורט בתצהירו של מר ברק) והיתרה ב- 28.6.95 היתה -122,023 ₪. גם אם נלך לשיטת התובע ונפחית מסכומים אלה 55,000 ₪ גם אז לא נימצא בסכום של 75,000 ₪ שממנו נגזר סכום ההפקדה בסך 25,000 ₪. אם נלך על פי סכום יתרת החוב ב יום ההפקדה, הרי היתרה יוצאת 67,000 ₪ ולא סביר בעיניי כי התובע התנדב להפקיד יותר משליש. אם נלך לפי יתרת החוב במועד קודם להפקדה, הרי סכום יתרת החוב הוא יותר מ- 75,000 ₪ לאחר ניכוי לכאורה של כספי הביטוח , וגם אז לא סביר כי התובע יפקיד פחות מחלקו היחסי. לתובע לא היה כל הסבר לאי הדיוקים בסכום, לטענתו סמך על יתרת החוב כפי שהופיעה בחודש נוב' 95. מעיון בדפי החשבון בחודש נוב' 95 עולה כי יתרת החוב היתה 133,000 ₪ , ולפי שיטתו של התובע היתרה לאחר תקבולי הביטוח הינו 78,000 ₪. ראשית לא סביר בעיניי כי ההפקדה שתיעשה ביוני 95 תסתמך על יתרת חוב של חודש נוב' 94, האם לא הגיוני כי במשך שבעה חודשים סכום זה ישתנה אם לטוב אם לרע? שנית - אם בכוונת התובע אכן לפרוע את חלקו היחסי בחוב, עליו לעשות זאת באופן מדוייק גם בהבדלים של אלפי שקלים בודדים או מאות שקלים ולא להפקיד "סכום גלובאלי" של 25,000 ₪, "שבמקרה" מתאים לחמש משכורת שמשך חצי שנה קודם לכן. לתובע אף לא היה הסבר מדוע אם משך משכורות כדין מהחברה, הפסיק לעשות זאת בחודש ינואר 95. אם אכן המשיך לעבוד עבור החברה עד פירוקה, מדוע לא המשיך למשוך משכורות מהחברה. לתובע לא היה כל הסבר לכך ועובדה זו איננה מתיישבת עם גירסתו. עובדה נוספת שאיננה יושבת עם גירסתו של התובע, היא העובדה כי ההפקדה מחשבון החברה נעשתה ביוני 95 , שעה שאותה עת עדיין לא דיברו על כך כי כל אחד יפקיד שליש מהחוב לצורך סגירת החברה. על פי עדותו של התובע עצמו, הפגישה עם גב' ליבוביץ היתה בתחילת 96, אותה פגישה בה סוכם כי כל אחד מהשותפים יפרע את חלקו היחסי (שליש) מיתרת החוב של החברה, הסכמה שבפועל לא קרמה עור וגידים מפאת חוסר יכולתה הכלכלית של גב' לביבוביץ, ובסופו של הליך נחתם הסכם נת/5. וראה לענין זה עדותו של התובע לפרוטוקול בעמ' 7 שורות 22 ואילך, כדלקמן: "את ה- 25,000 ₪ הכנסתי באוג' 96, והפגישה עם ליבוביץ היתה בתחילת 96 , יכול להיות בינואר 96. באוג' 96 ידענו שליעקב ולביגל יש שני שליש מהחברה..." מעיון בנת/15, הטיוטה הראשונה של ההסכם הסופי עולה כי היא נערכה בפברואר 96 ולכן העדות של התובע כי הפגישה עם גב' ליבבויץ היתה כפי הנראה בינואר 96, היא גירסה נכונה. אלא שהתובע ברוב להיטותו להתאים את גירסתו לעובדות, העיד כי הפקיד את הכסף באוג' 96, בו בזמן שדף החשבון מצביע באופן ברור כי ההפקדה נעשתה ביוני 95. אם כך, ברור כשמש כי בעת ההפקדה לא היה כל שיג ושיח בין השותפים לענין פרעון חובות החברה. ומדוע "שיתנדב" באותה העת התובע למהר ולהפקיד את חלקו בחוב. אף תמוה בעיניי כי התובע לגירסתו באותה עת סבר כי עצם ההפקדה פוטרת אותו מיתרת החובות בחברה, מדוע אם כן לא טרח לקבל כל אישור על כך מאחד השותפים. האם היה היחיד שהסכים לפרוע את חלקו בחובות החברה מבלי לקבל על כך אישור או אסמכתא? סבירה בעיניי יותר גירסת ההגנה כי אכן התובע משך מידי חודש 5,000 ₪ כמשכורת (עובדה שאף התובע מודה בה), ובשלב מסויים בסוף שנת הכספים (ינואר 95) הועלתה טרוניה כלפיו על משיכות כספים אלה ואכן ממועד זה אין לראות בחשבון משיכות כספים דומות והסכום שזהה לגמרי לחמשת המשיכות, הושב כאמור ביוני 95. ב"כ התובע העיר בסיכומיו, כי יש לתת משקל לעובדה שמר ברק ערך עיסקה נוספת בשנת 97 עם התובע, ולא סביר כי יעשה כן לאחר שאיבד את אמונו בשנת 95. אינני סבורה כך, אם אכן התובע משך משכורות שלא כדין וטרח להשיב עד הפרוטה האחרונה ביוני 95, דווקא משום כך יש בסיס להמשך הקשרים העסקיים יחד עם התובע. אם לא היה טורח התובע להשיב את הכספים שמשך מהחברה, או אז היה מקום לתמוה מדוע יש מקום להמשיך בעסקים עם התובע. תמיהה נוספת שהעלה ב"כ התובע, היתה מדוע חנן ברק בנו של הנתבע ששימש אחד המנהלים לא הובא לעדות בענין משיכות הכספים שנעשו על ידי התובע. יש לזכור כי נטל ההוכחה מונח על כתפי התובע מתחילת הדיון ועד סופו, התובע הודה כי בעצם משך את הכספים כמשכורת, ולפיכך לא היה צריך להביא כל ראיה נוספת בענין זה. הגם, שגירסת ההגנה נתמכת בסעיף 4.12 להסכם ההקמה. אשר על כן, אינני יכולה לקבל את גירסתו העובדתית של התובע בדבר הפקדה לחשבון החברה בגין החזר חוב, אני מאמינה לגירסת ההגנה כי כספים אלה היו השבת המשכורות שגבה התובע לאחר ששוכנעתי כי גבה אותם שלא כדין, ולפיכך התביעה לגבי יתרת החוב מעבר לפסה"ד החלקי שניתן ביום 24.1.01 ע"י כב' השופטת רחל בת ערקובי במסגרת הבקשה לרשות להגן, נדחית. התביעה אם כן נדחית מעבר לפסה"ד החלקי, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. היפרדות עסקיתחוזה