ביום 20.9.96 ננגח המשיב על ידי שור מועד בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. באותה תאונה הוא נחבל בחזה ובגב. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נגיחת שור - תאונת עבודה - ביטוח לאומי: פתח דבר 1. לפנינו ערעור לאחר מתן רשות (ברע 1370/02), על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (בל 2347/01; השופט הראשי חיים סומך), בו נתקבל ערעור המשיב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בנפגעי עבודה מיום 14.11.01 (להלן - הוועדה). 2. הרקע העובדתי א. ביום 20.9.96 ננגח המשיב על ידי שור מועד בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. באותה תאונה הוא נחבל בחזה ובגב. ב. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 6.5.97 קבעה למשיב בגין אותה תאונה דרגת נכות בשיעור של 0%. המשיב ערר על החלטתה לוועדה הרפואית לעררים שדנה בעינינו ביום 15.12.97. בהחלטתה קבעה הוועדה הרפואית לעררים, כי "התלונות ברגל שמאל אינם ממקור שורשי בע"ש מותני, אין לה ממצא הרנטגן וה- T.C ביטוי קליני ואין לראות בו מימצא חבלתי. לאור מימצאי הבדיקה הקלינית והרנטגנית הוועדה דוחה את ערעור הנפגע ומאשרת את החלטת הוועדה המחוזית". ג. בשנת 1999 התכנסה ועדה רפואית נוספת לדון בהחמרת מצבו של המשיב על פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), התשט"ז 1956 (הלן - התקנות). הוועדה החליטה כי חלה החמרה זמנית בגבו של המשיב ולפיכך קבעה לו דרגת נכות זמנית. המוסד ערר על אותה החלטה לועדה הרפואית לעררים מיום 5.12.99, וזו קיבלה את עררו וקבעה, כי "אין החמרה במצבו... וכי היא לא מצאה הגבלה בתנועות ע"ש מותני". ד. בשנת 2001 נדון שוב עניינו של המשיב בהליך של חידוש דיון על פי תקנה 36 לתקנות, לאחר שהמשיב עבר ניתוח בעמוד השדרה. ועדה רפואית מדרג ראשון שדנה בעניינו ביום 11.5.01 והשלימה דיונה ביום 5.7.01 - קבעה לו דרגת נכות זמנית עקב החמרת מצב הגב. המוסד ערר על אותה החלטה, והוועדה שהחלטתה מושא הערעור שבפנינו, סברה, ש"לא קיים קשר סיבתי בין כאבי הגב והניתוח שעבר (המשיב) לבין החבלה מ-1996". 3. הקשר הסיבתי א. יש לאבחן בין פגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה לבין דרגת הנכות הנובעת מאותה פגיעה. הוועדה הרפואית אינה מוסמכת לשלול הכרה בפגיעה כתאונה בעבודה אלא לשלול את הקשר הסיבתי בין הפגיעה בעבודה לנכות. לאור האמור, בנסיבות המקרה שלפנינו, ועדה רפואית לא הייתה מוסמכת לקבוע למשל, כי המשיב לא נחבל בגבו בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה, ואכן שום וועדה לא קבעה כזאת. ב. שאלה אחרת היא, שאלת סמכות ועדה רפואית מאוחרת לשוב ולדון בשאלת הקשר הסיבתי בין פגימה מסוימת לפגיעה בעבודה, לאחר שאותו קשר בין הפגימה לתאונה בעבודה נשלל או הוכר על פי החלטה חלוטה של ועדה קודמת. בנסיבות המקרה שלפנינו שאלה זו אינה מתעוררת, באשר אף אחת מן הוועדות לעררים בגלגולים הקודמים לא שללה את הקשר הסיבתי בין הליקוי בגב לתאונה בעבודה - זאת מחד; ומאידך, לא ניתנה החלטה חלוטה בדבר קיום קשר סיבתי בין החמרת מצב הגב שבעטיו נותח המשיב לבין התאונה בעבודה. ג. משכך הם הדברים לא היתה כל מניעה שהוועדה לעררים מיום 14.11.01 תדון בשאלת החמרת מצב הגב והקשר בין אותה החמרה לתאונה בעבודה. לא הייתה גם כל מניעה כי אותה ועדה תקבע כפי שקבעה, כי אין אותה החמרה קשורה סיבתית לתאונה בעבודה. בהחלטתה זו של הוועדה - לא מצאנו כל טעות משפטית. 4. התנהגות המערער על פי פסק דינו של בית הדין קמא נמצא פגם נוסף בהחלטת הוועדה. הפגם הוא בכך שהיא קבעה כלשונו כי "התנהגותו של המערער מגמתית וכך התרשמה מפעולותיו". בקביעת הוועדה האמורה בדבר אורח התנהגותו של המשיב בפניה - אין כל טעות משפטית. אין פגם בכך שהוועדה מצינת התרשמותה ממידת שיתוף הפעולה של הנבדק בעת הבדיקה, שהרי ככלות הכל דרגת נכותו צריכה להיקבע על פי מצבו לאשורו. 5. סוף דבר - לאור האמור, דין ערעור המוסד להתקבל על פי האמור לעיל ודין פסק דינו של בית הדין האזורי המחזיר את עניינו של המשיב לוועדה - להיבטל. אין צו להוצאות.תאונת עבודה