המערערות טוענות כי אין להסתפק בניכוי של קצבת השאירים אלא יש לנכות את קצבת התלויים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי קצבת תלויים: 1. בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ב' אוקון) פסק לזכות המשיבים 1-3 (להלן - המשיבים) סכום כולל של 456,767 ש"ח כפיצויים בגין מותו בתאונת דרכים של המנוח, ז"ל (להלן - המנוח). למערערות השגות שונות כנגד פסק הדין, אשר קבלתן תביא להקטנה של סכום הפיצויים. המשיבים טוענים בערעור שכנגד, כי נפלה טעות מסוימת בפסק הדין ולפיכך יש לפסוק לזכותם סכום גבוה יותר מזה שנפסק. 2. המנוח נהרג בתאונת דרכים שארעה ביום 8.9.94, בדרכו לעבודתו. הנהג של המכונית בה נסע המנוח הינו המשיב הפורמלי. המשיבה 1 הינה רעייתו של המנוח ואילו המשיבה 2 הינה בתו. המשיב 3 הוא עזבונו של המנוח. התביעה הוגשה לבית משפט קמא, למעשה, כתביעה חילופית נגד כל אחת משתי המערערות. בשלב מסוים הודיע פרקליטה של המערערת 1 לערכאה דלמטה כי שולחתו תהא אחראית לתשלום הפיצויים בכל מקרה, אף אם בית המשפט יקבע כי החבות מוטלת על המערערת 2. בעקבות זאת נמחקה המערערת 2 מכתב התביעה. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה טענתו של המשיב הפורמלי, כי החבות מוטלת על המערערת 2, תידון בהליך אחר בבית משפט קמא (ת.א. 45378/96, שהיה תלוי בפני כב' השופטת ש' דותן). פסק הדין בגינו הוגש הערעור דנא ניתן ביום 5.12.99, נגד המערערת 1 כמובן. כחודש לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת 1 את ערעורה. המערערת 2 צורפה כמשיבה פורמלית בכתב הערעור. ביום 16.5.01 ניתן על ידי כב' השופטת דותן פסק דין בהליך האחר שבו היא קבעה כי החבות לפיצויים מוטלת על המערערת 2 ולא על המערערת 1. המערערת 2 הגישה ערעור על אותו פסק דין. במסגרת ההליך הנוכחי העלו המשיבים טענה מקדמית, כי למערערת 1 אין עוד מעמד בערעור, משום שבהליך האחר נקבע שהחבות מוטלת על המערערת 2. טענה זו הובילה את המערערת 2, שהיתה באותה עת משיבה פורמלית, להגיש בקשה לצירופה שלה כמערערת נוספת. בהחלטה מיום 24.7.01 (בש"א 14520/01) דחינו את הטענה המקדמית של המשיבים ונעתרנו לבקשה לצירוף מערערת נוספת, היא המערערת 2 כיום.   3. המנוח ואשתו, המשיבה 1, עלו ארצה בחודש ינואר 1994. בארץ מוצאו עבד המנוח כטרקטוריסט ומפעיל של ציוד מכני כבד. בארץ הוא ניסה להשיג עבודה באותו תחום, אך לא צלח. המנוח החל לעבוד, לראשונה, בראשית חודש ספטמבר 1994. מדובר בעבודה במפעל רהיטים. לאחר שבעה ימי עבודה הוא נהרג בתאונה. שכרו של המנוח עבור שבעה ימי עבודה היה 519 ש"ח. על בסיס זה שכרו החודשי המלא, ליום פסק הדין דלמטה, היה מגיע לסכום של 2,850 ש"ח. בית משפט קמא קבע כי בהתחשב בנתוניו של המנוח יש להניח, כי שכרו היה גדל במהלך השנים ועל כן העמיד את בסיס השכר ליום פסק הדין על סכום של 5,500 ש"ח (נטו). יצוין, כי סכום זה תאם את השכר הממוצע במשק באותה עת (לאחר הפחתה של המס). לפיכך, ועל יסוד שתי ידות מתוך שלוש, קבעה הערכאה הדיונית שהפסד תמיכתו של המנוח במשיבה 1 לגבי העבר היה 220,000 ש"ח (5X12X5,500X2/3). לגבי העתיד, ומתוך הנחה שגיל הפרישה הוא 65 שנים, ההפסד נקבע לסכום מהוון של 163,533 ש"ח. בית המשפט לא מצא לנכון לפסוק לזכות המשיבה 1 סכום כלשהו בגין הפסד פנסיה. לעניין אובדן שירותים של המנוח נפסק על דרך הערכה, כי הפסדה החודשי מסתכם ב-200 ש"ח. לפיכך, נקבע שההפסד לגבי העבר מגיע לסכום של 15,000 ש"ח ואילו לגבי העתיד לסכום של 33,000 ש"ח (בהנחה שתוחלת החיים הצפויה היתה 79 שנים). המשיבה 1 אף דרשה פיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה, לה זכאי היה המנוח אילו היה מגיע לגיל 65. בית המשפט דחה דרישה זו מן הטעם שהמשיבה 1 מקבלת קצבת שאירים, וזאת בהסתמך על ההלכה שנפסקה בע"א 326/81 אבודרהם נ' מלון הילטון, פ"ד לח(1) 745. עוד נחזור לעניין זה בהמשך, בעת שנתייחס לסוגית הניכויים. אשר לתביעה בגין קיצור תוחלת חיים: בבית המשפט התברר, כי המשיבה 1 וכן בנו של המנוח הסתלקו מן הירושה. התוצאה היתה שבתו של המנוח, היא המשיבה 2, הינה יורשתו היחידה. כלומר, נוצר מצב בו אין חפיפה, אף לא חלקית, בין התלויים לבין היורשים. בית המשפט קבע, כי יש להתעלם מצו הירושה, מאחר והתברר שההסתלקות נעשתה בעקבות עצה משפטית לפיה בדרך זו יתקבל סכום גדול יותר של פיצויים בגין מותו של המנוח. על כן, החישוב נעשה כאילו המשיבה 1 זכאית למחצית מן העיזבון. הסכום בגין קיצור תוחלת החיים לו זכאי העיזבון היה סך של 32,250 ש"ח, אך בשל החפיפה החלקית, כאמור, נפסק מחצית הסכום, אשר ביום פסק הדין הגיע לסך של 18,864 ש"ח. כמו כן נפסקו לעיזבון הוצאות שונות בסכום של 6,370 ש"ח. הערעור שכנגד עוסק בפסיקה של מחצית בלבד מן הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. עתה נעבור לניכויים, כפי שהערכאה דלמטה התייחסה אליהם. 4. המשיבה 1 זכאית לקבל מן הביטוח הלאומי גמלת שאירים או גמלת תלויים. היא בחרה בגמלה הראשונה. על פי עדותה של הבת, המשיבה 2, הבחירה האמורה נעשתה משום שחלופה זו משתלמת יותר. בית המשפט לא קיבל את טענתה של המערערת 1 כי יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלת התלויים משום שסכומה עולה על גמלת השאירים, בה בחרה המשיבה 1. כמו כן נדחתה טענתה של המערערת 1, כי יש לנכות את הגמלה המשולמת למשיבה 1 כהבטחת הכנסה. נקבע כי הבטחת הכנסה הינה בבחינת זכות אישית של המשיבה 1, הנובעת ממצבה הכלכלי ולא מן התאונה. בסופו של פסק הדין (פיסקה 30) חזר בית המשפט קמא לנושא של קצבת השאירים והפסד קצבת הזקנה, והנה שם נקבע כי הפסדה של המשיבה 1 באשר לקצבת הזקנה של המנוח מתקזז כנגד גמלת השאירים אותה היא מקבלת.   5. בערעור שבפנינו מעלות המערערות מספר השגות נגד פסק הדין, כדלקמן: א. בסיס השכר לפיו חושב ההפסד לעבר ולעתיד גבוה יתר על המידה. ב. הסכום שנפסק בגין אובדן שרותי המנוח הינו מוגזם. ג. יש לנכות באופן רעיוני את גמלת התלויים (שסכומה עולה על גמלת השאירים). ד. לחילופין, יש לנכות את גמלת השאירים ולא היה מקום להעמיד כנגדה את ההפסד באשר לקצבת הזקנה. ה. יש לנכות את הגמלה של הבטחת הכנסה שמקבלת המשיבה 1.   בערעור כשנגד נטען כי לא היה מקום להתעלם מצו הירושה ולפסוק רק מחצית מן הסכום המגיע בגין קיצור תוחלת חיים.   6. נתחיל דווקא בערעור שכנגד. דעתנו היא שאין בו ממש. מן הראיות שהובאו בבית משפט קמא הסתבר, כי ויתורה של המשיבה 1 על חלקה בירושה נעשה אך ורק מתוך מטרה לקבל פיצוי גבוה יותר (ראו חקירתה של המשיבה 2, שנערכה במשרדו של ב"כ המערערת 1 ביום 13.10.1999). כלומר, מדובר במהלך מלאכותי, שבית המשפט אינו צריך לתת לו יד (ראו, ת.א. (ת"א) 1207/67 ביטרן נ' הילפר, פ"מ עב 97). נאמר כבר עתה, כי לא מצאנו יסוד לטענותיהן של המערערות באשר לפסיקת סכום הפיצוי בגין אובדן שרותיו של המנוח. הסכום שנפסק סביר והגיוני. עתה נדון בטענות של המערערות המצדיקות התייחסות, תחילה בעניין בסיס השכר ולאחר מכן באשר לניכויים.   7. בית משפט קמא ערך את החישובים באשר להפסד התמיכה של המשיבה 1 בכל הנוגע לשכרו של המנוח מתוך הנחה שהשכר היה מגיע לסכום של 5,500 ש"ח (נטו) במועד מתן פסק הדין (5.12.1999). השכר כאמור תאם את השכר הממוצע במשק באותה עת (לאחר ניכוי מס). הננו בדעה כי נתוני המקרה מובילים למסקנה שבסיס השכר אמור להיות נמוך יותר. יש לזכור, כי המנוח עלה ארצה בראשית שנת 1994. המנוח היה יליד שנת 1938. הוא נהרג בתאונת הדרכים כשמונה חודשים לאחר עלייתו ארצה. חרף מאמציו, הוא מצא עבודה רק זמן קצר לפני מותו. במקום עבודתו הוא הספיק לעבוד שבעה ימים בלבד. שכרו החודשי, אילו השלים חודש עבודה מלא, היה מגיע ל-2,850 ש"ח, בערכים של יום פסק הדין. לאור הנתונים האמורים, לא היה מקום להנחה כי במהלך השנים היה שכרו של המנוח מגיע לשכר הממוצע במשק. נוכל אך לומר, שזו בבחינת הערכה אופטימית מידי שאדם עם נתוניו של המנוח היה צפוי להרויח תוך מספר שנים מעת עלייתו, ובהתחשב בגילו ובמקצועו, את השכר הממוצע במשק. דעתנו היא שיש להעמיד את בסיס השכר, ליום פסק הדין דלמטה, על 4,500 ש"ח. נעבור עתה לעסוק בסוגיית הניכויים, תוך שתחילה נתייחס לגמלת השאירים ולאחר מכן לטענה בדבר ניכוי רעיוני של גמלת התלויים.   8. הנקודה הראשונה אליה נתייחס בהקשר לניכויים הינה אי התחשבותו של בית משפט קמא בגמלת השאירים אותה מקבלת המשיבה 1, בשל העמדתה כנגד ההפסד של קצבת הזקנה. עמדתו של בית משפט קמא בעניין זה אינה ברורה. בית המשפט הזכיר את ההלכה שנפסקה בע"א 326/81 הנ"ל, אך אף על פי כן ראה לנכון לערוך את מה שנראה כקיזוז בסיומו של פסק הדין (פיסקה 30). השאלה האם יש לתלויים זכות לפיצוי בגין אובדן קצבת זקנה של המנוח נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 326/81 הנ"ל. כך נאמר שם מפי כב' השופט ברק:   "עם מותו של המנוח חדלה זכותו לקבל גימלת זיקנה, כשם שחדלה חובתו לשלם עבורה. תחת אלה העמיד המחוקק, בין השאר, את קיצבת השאירים. משנקבע, כי זו גדולה מקיצבת הזיקנה, שוב אין לומר, כי האלמנה זכאית הן לקיצבת הזיקנה (כפיצוי מהמזיק) והן לקיצבת השאירים (מהביטוח הלאומי)". (שם, עמ' 747).   יתכן שבעת עריכת הקיזוז האמור - הפסד קצבת הזקנה כנגד קצבת השאירים - כיוון בית משפט קמא למה שידוע כ"ניכוי מן הניכוי" (ראו קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, 1997), עמ' 1026-1131). אין צורך להידרש לסוגיה זו ולו מן הטעם שלא הוגשה חוות דעת אקטוארית המאפשרת לבצע ניכוי מן הניכוי, מה עוד שטענה זו לא עלתה בבית משפט קמא. מכאן, שיש לנכות את קצבת השאירים. הסכום שיש לנכותו לעניין זה מסתכם בסך של 94,662 ש"ח, ליום פסק הדין דלמטה.   9. המערערות טוענות כי אין להסתפק בניכוי של קצבת השאירים אלא יש לנכות את קצבת התלויים, כאילו המשיבה 1 בחרה בה. סכומה של קצבת התלויים מגיע, לפי חוות הדעת האקטוארית, לסך של 193,851 ש"ח. משמע, בחירתה של המשיבה 1 בקצבת שאירים במקום בקצבת תלויים מביאה לכך שעל פי שיטתה הניכוי נמוך בכ-100,000 ש"ח. גם בעניין זה נראית לנו מבחינה עקרונית עמדת המערערות מעמדת המשיבים. כמו בעניין ההסתלקות מן הירושה, הבחירה בקצבת שאירים במקום בקצבת תלויים נעשתה משיקול כלכלי. לעניין זה יש להזכיר תשלום נוסף אותו מקבלת המשיבה 1 מן הביטוח הלאומי, כוונתנו להשלמת הכנסה, מכוח חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980. לפי חוות הדעת האקטוארית, הסכום של הבטחת ההכנסה, מגיע לסך של 139,580 ש"ח. סכום זה משולם בצד קצבת השאירים, שסכומה מסתכם ב-94,662 ש"ח. החישוב הקר מלמד כי אם בית המשפט אינו מנכה את תשלומי הבטחת ההכנסה מן הפיצויים המגיעים למשיבה 1, הרי עדיף מבחינתה לקבל קצבת שאירים במקום קצבת תלויים. הדבר נובע מכך שקצבת התלויים מסתכמת ב-193,851 ש"ח ואילו השלמת הכנסה לגמלת תלויים מסתכמת ב-43,838 ש"ח. החישובים השונים שנעשו על ידי המשיבה 1, כנראה למעשה על ידי יועציה, אינם יכולים לבוא על חשבון המערערות. על המשיבה 1 היה לבחור בגמלת התלויים. הדבר דומה למקרה בו ניזוק נמנע לחלוטין מלמצות את זכויותיו כלפי הביטוח הלאומי (ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 497, 500; ע"א 2801/96 אל על נתיבי אויר בישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817, 824 - 825; ע"א 8216/99 עזבון המנוח פרידמן נ' רפפורט (לא פורסם), סעיף 17 לפסק הדין). זאת ועוד, קיימת אפשרות שהמשיבה 1 תפנה למוסד לביטוח לאומי לאחר שפסק הדין יהפוך חלוט ותשנה את בחירתה, היינו, תבחר בקצבת תלויים במקום בגמלת שאירים. בית משפט קמא לא היה מוכן לקבל את הטיעון האמור, שכן היה בדעה כי המשיבה 1 תהא מושתקת בעתיד מהליכה בדרך זו. מאחר והשינוי בבחירת הגמלה אינו כרוך, מבחינת המשיבה 1, בהליך בבית משפט, לא ניתן להתעלם מן האפשרות האמורה. במילים אחרות, התחולה של השתק נראית תיאורטית. מאחר ובכל זאת יכול להתעורר ספק, האם המשיבה 1 תצלח עת שתפנה למוסד לביטוח לאומי לשם שינוי הבחירה מקיצבת שאירים לגימלת תלויים, יש לפעול בדרך הבאה (בדומה למהלך שננקט בע"א 248/86 עזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 556): בשלב זה תנוכה מן הפיצויים רק גימלת השאירים. הסכום הנוסף, היינו ההפרש שבין גימלת השאירים לקיצבת התלויים (99,189=94,662 - 193,851), יעוכב בידי המערערת 1 עד שיתברר גורלה של הבקשה שתוגש על ידי המשיבה 1 למוסד לביטוח לאומי לשינוי הבחירה של הגמלה. על המשיבה 1 להגיש את בקשתה למוסד לביטוח לאומי תוך שלושים יום מעת קבלתו של פסק דין זה. לא תוגש בקשה כאמור תוך המועד הנזכר - תנוכה קצבת התלויים מן הפיצויים תחת גמלת השאירים. במקרה ותתעורר בעיה כלשהי בעניין, רשאי כל אחד מן הצדדים לפנות לבית משפט קמא.   10. הטענה האחרונה של המערערות הטעונה בחינה היא שיש לנכות אף את הסכומים שהמשיבה 1 מקבלת כהבטחת הכנסה. סכום זה מסתכם ב-139,580 ש"ח, כאשר הוא מחושב בצד קצבת השאירים אותה מקבלת המשיבה 1. אילו קיבלה קצבת תלויים היה הסכום מגיע ל-43,838 ש"ח. מסכימים אנו עם בית משפט קמא שאין לנכות את הכספים אותם מקבלת המשיבה 1 כהשלמת הכנסה. לבית משפט קמא הוגשה תעודת עובד ציבור, שנעשתה על ידי עובדת של המוסד לביטוח לאומי. בתעודה נאמר, בין השאר, כי הכנסות מנכסים פיננסיים משפיעות על הזכאות לגמלה של השלמת הכנסה. מכך עולה שיתכן והכספים שתקבל המשיבה 1 כפיצויים בגין מותו של המנוח עלולים להביא לכך שתישלל ממנה הזכות לקבל הבטחת הכנסה. בנסיבות אלה אין מקום לניכוי של הגמלה האמורה, מה גם שאין לומר, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין קבלת כספים בגין השלמת הכנסה.   11. לאור קביעותינו מתקבל הערעור באופן חלקי ואילו הערעור שכנגד נדחה. על כן-   א. הפיצוי בגין הפסד תמיכה לעניין שכרו של המנוח יחושב, לעבר ולעתיד, על בסיס של 4,500 ש"ח לחודש ליום פסק הדין דלמטה. ב. בשלב זה תנוכה גמלת השאירים בסכום של 94,662 ש"ח, אף זאת ליום פסק דינה של הערכאה הראשונה. ג. לעניין ניכוי קצבת התלויים יחול האמור בפיסקה 9 סיפא לעיל. ד. שכר טרחת עורך דין שפסק בית משפט קמא יופחת באופן יחסי, לפי הסכום המתבקש מפסק דין זה; בשלב זה החישוב יעשה לאחר ניכוי של גמלת השאירים. לאחר שיתברר המצב בכל הנוגע לשינוי הבחירה, כאמור בפיסקה 9 לעיל, ייקבע ממילא מהו הסכום ממנו ייגזר שכר הטרחה. ה. על המשיבים להחזיר למערערת 1 את הסכום אשר יסתבר (אם יסתבר), לאחר עריכת החישובים, שקיבלו ביתר. הסכום העודף יוחזר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. בשלב זה ההחזר יחושב לאחר ניכוי גמלת השאירים. לאחר שיתברר המצב לגבי שינוי הבחירה, כאמור בפיסקה 9 לעיל, ניתן יהיה לדעת באופן סופי מהו סכום ההחזר. ו. המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך דין בערכאתנו בסכום של 6,000 ש"ח לזכות כל אחת מהמערערות.  קצבת תלויים