נשיכת ילדה ע"י כלב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נשיכת ילדה ע''י כלב: ס. הנשיא י. פלפל: 1. ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום באשקלון (כב' השופט י. יצחק) מיום 20.6.00 בת.א 1834/99 לפיו קיבל את תביעת המשיבה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בסך 4,000 ₪ וכן חייב את המערערים לשלם למשיבה 2,000 ₪ עבור הוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פס"ד ועד התשלום המלא בפועל. 2. המשיבה, קטינה ילידת 1987 טענה כי בתאריך 23.5.98 בשעה 12: 30 בעת שנכנסה יחד עם הוריה למרפסת ביתם של חברים של הוריה , אשר גרו בשכירות ביחידת דיור ליד בית המערערים, יצא לפתע מהמלונה כלב השייך למערערים ונשך אותה ברגלה. 3. הצדדים הסכימו שבית המשפט יפסוק את הדין בערעור זה על סמך עיקרי הטיעון שהגישו. 4. להלן השגות המערערים על פסק הדין: א."קביעת הממצאים העובדתיים על ידי בית משפט השלום אין לה על מה שתסמוך שכן בדיון המקדמי העידה אם המשיבה ואמרה כי "הבעל שלי לא ראה את זה את הנשיכה, היא (הבת הקטינה) רצה לבית והיא אמרה שהוא נשך אותה". ב. על פי גירסת המערערים המלונה של הכלב היתה במרחק של 20 מטר מדירת משפחת מרקוביץ שאצלם התארחו המשיבה והוריה ואילו אורך הרצועה שהכלב היה קשור אליה היה בסך הכל שני מטרים - כך שהכלב לא היה יכול להתקרב אל המשיבה. ג.המשיבה התגרתה בכלב. ד.המשיבה והוריה הסיגו את גבול המערערים שבחצרם היה שלט "זהירות כלב בחצר". 5. תביעת המשיבה כנגד המערערים נעשתה על יסוד סימן ד' 1 : היזק על - ידי כלב שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. (תיקון משנת תשנ"ב). בסימן זה שני סעיפים שזו לשונם. 41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות בצדו של הבעלים. הגנות 42ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1)התגרות של הניזוק בכלב; (2)תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3)הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. עד לתיקון תשנ"ב עת הוסף לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] סימן ד'1 היה התובע שכלב נשך אותו צריך להסתמך על סעיף 40 לפקודה שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה". בע.א. 448/83 קורנהויזר ואח' נ' מלך ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מב (2), עמ' 573 , 579. ניפסק מי שמבקש להסתמך על סעיף 40 הנ"ל עליו להוכיח כי נתקיימו שלושה תנאים מצטברים: מועדות החיה, בעלות הנתבע המזיק על החיה המזיקה וכי הוא ידע או היה צריך לדעת שהחיה שלו מזיקה. מאז שנחקק סימן ד'1 הנ"ל "אין נפקא מינא אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". במילים אחרות מדובר באחריות מוחלטת של בעל כלב לנזקים שהוא גרם לזולת. יחד עם זאת , המחוקק קבע הגנות בסעיף 41 ב' שלפיהן לא תהיה הגנה לבעל הכלב אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מהגורמים המפורטים בסעיפים קטנים (1) (2) (3). 6. על אף שבכתב ההגנה של המערערים הוכחש שהכלב שלהם נשך את המשיבה הרי כיום (ראה עיקרי הטיעון של המערערים) ענין זה אינו שנוי עוד במחלוקת. גם גובה הפיצוי שנפסק למערערת אינו במחלוקת. הענינים היחידים שנתונים היום במחלוקת, כמפורט בעיקרי הטיעון של המערערים, הינם כדלקמן: א. השגות על קביעות עובדתיות של ביהמ"ש קמא . (כמפורט בסעיף 4 לעיל). ב. למערערים עומדת ההגנה שבסעיף 41ב' (1) לפקודה, דהיינו שהתובעת הקטינה התגרתה בכלב . ג. למערערים עומדת הגנה נוספת - הכוונה לזו המפורטת בסעיף 41ב' (3) לפקודה דהיינו שהמשיבה הסיגה את גבול המערערים במקרקעין שלהם. 7. לצערי הרב נפלו מספר טעויות בניהול המשפט, וחלק מהטעויות האלה יכול שגרמו נזק דווקא למשיבה ולא למערערים. המשיבה לא העלתה את הטענות שאני עומד למנות להלן, אך מאחר ומדובר בקטינה שהיתה מיוצגת על ידי אביה ולא על ידי עורך דין, וביהמ"ש קמא קבע שנגרם לה נזק על ידי הכלב של המערערים אני מוצא לנכון למנות את הפגמים והליקויים: א. אומנם על פי הוראות תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שופט בקדם משפט רשאי , גם ביוזמתו, להורות שבעלי הדין או מי מהם יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת אולם לדעתי אין זה רצוי שבעלי הדין יעידו פעמיים, פעם אחת בקדם משפט ופעם אחת במשפט עצמו , כפי שהורה השופט המלומד ביוזמתו בדיון בתיק זה. אבי המשיבה והמערער העידו בקדם המשפט ולאחר מכן העידו, פעם נוספת במשפט עצמו. ב. בפרוטוקול ישיבת קדם המשפט כתוב בעמ' 1 ש "התובעת, מעידה לאחר שהוזהרה כדין." יש לזכור שהתובעת, ביום מתן העדות (בחודש יוני 1999) היתה כבת 12 ולא ברור מהפרוטוקול אם היא העידה בעצמה שכן לאחר האזהרה כתוב "באמצעות [ולרי]" ולרי הוא אביה של המשיבה כך שאם הקטינה העידה אינני מבין מה פרוש המילים "באמצעות אביה" ואם אביה ולרי העיד, מדוע כתב השופט "התובעת, מעידה לאחר שהוזהרה כדין". ג. בהחלטה שנתנה על ידי השופט המלומד ב 20.10.99 (עמ' 5-6 לפרוטוקול) נכתב, בין השאר, שהמשיבה טענה שנגרמו לה "נזקים פיזיים, כאב וסבל ואובדן הנאה בעתיד". השופט פסק כי "בשלב זה , אינני נותן החלטה בדבר החובה במתן חוו"ד רפואית, וענין זה, ישקל בסיום הדיון ובסיכומים". החלטה זו ניתנה ביוזמת בית המשפט! ומבלי שבאה לפניו בקשה מצד הורי המשיבה. לאחר תום פרק הבאת הראיות הזכיר השופט את ההחלטה הקודמת בענין חוו"ד הרפואית וכתב בהחלטה שניתנה ביום 20.10.99, בעמ' 16 לפרוטוקול: "לאחר ששמעתי את הצדדים עיינתי בתיעוד הרפואי וכן ההסבר שניתן באשר לתיעוד זה על ידי התובע (מאחר ולא היה תובע הכוונה כנראה לאבי התובעת - הקטינה, י.פ.) ופעולותיו, וכן את ראשי הנזק שתבע הממצאים כפי שמופיעים בתיעוד זה, החלטתי לפטור את התובע מצרוף חוו"ד וזאת על פי תקנה 127, לתקנות סדר הדין האזרחי". כאמור התובעת באמצעות אביה לא ביקשה לפטור אותה מהגשת חוו"ד רפואית והפטור שניתן לה מהגשת חוו"ד כזאת לא נומק על ידי ביהמ"ש "מטעמים מיוחדים שירשמו". כפי שקובעת תקנה 127 הנ"ל . זאת ועוד, בסופו של דבר ביהמ"ש קמא קבע את הנזק על סמך אומדנא ואין הסבר כיצד הגיע לאומדנא הזאת, ומה שיותר מתמיה הוא שהשופט כותב בהחלטתו שהוא עיין "בתיעוד הרפואי", וניתן לו הסבר לתיעוד הזה על ידי "התובע". אין זכר להסבר שנתן "התובע", כפי שקורא השופט לאבי התובעת, בפרוטוקול של ביהמ"ש, וגם לא ברור באיזה מסמכים ביהמ"ש עיין. ביהמ"ש לא רשאי לעיין במסמכים שבסופו של דבר לא מוגשים לביהמ"ש כראיה, ויתכן שבגלל העובדה שביהמ"ש מנע מהתובעת להגיש תיעוד רפואי הוא גרם לה נזק שכן בהחלט יתכן שעל סמך התיעוד הרפואי ניתן היה להגיע למסקנה שהנזק שנגרם לתובעת הוא גדול יותר ממה שהיה נדמה לשופט כך שמגיע לה פיצוי גבוה יותר מזה שנפסק. אולם כיוון שאין בפנינו ערעור מצד הקטינה לא נותר לעשות דבר בענין זה. 8. לגבי טענות המערערים בענין קביעת ממצאים עובדתיים מוטעים על ידי בית משפט השלום - אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא והטענות נדחות. 9. אשר לטענת המערערים שהמשיבה הקטינה התגרתה בכלב לפני שהוא נשך אותה ועל כן עומדת להם ההגנה שבסעיף 41ב' (1) לפקודה, ביהמ"ש קבע, כממצא עובדתי שהמשיבה לא התגרתה בכלב ועל כן מדובר, שוב , בערעור על ממצא עובדתי שאין מקום להתערב ולשנות ממצא זה. 10. ובעניין הטענה האחרונה של המערערים - שעומדת להם ההגנה שבסעיף 41 ב' (3) לפקודה שהמשיבה השיגה את גבולם, גם טענה זו דינה להידחות שכן נעלה מכל ספק שהמשיבה יחד עם הוריה היתה בחזקת מוזמנת לדירת משפחת מרקוביץ שגרה ביחידת דיור נפרדת בשטחם של המערערים ועל כן היא לא היתה בגדר משיגת גבול. 10. לפיכך אני מציע לחברי לדחות את הערעור הקנטרני. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הפקדון שהפקידו המערערים יועבר להורי המשיבה. י.פלפל - ס. נשיא ס. הנשיא י. טימור אני מסכים. י. טימור - ס. נשיא השופט נ. הנדל אני מסכים. נ. הנדל - שופט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של ס. הנשיא י. פלפל . כלבבעלי חייםקטיניםנשיכת כלב / תקיפת כלב