קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סוכן ביטוח בשכירות מוגנת: השופט מ' בייסקי: ב .1ערעור זה סב על השאלה, אם עסק של סוכן ביטוח, אותו מנהל המערער במושכר שבבעלות המשיבים, נכלל בהגדרה של "בעל מקצוע חופשי" כמשמעותה בתקנה 1לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג- .1983בית דין לשכירות השיב לשאלה זו בחיוב וקבע את דמי השכירות של המושכר על בסיס של תשואה שנתית של הערך שלו, לאחר שהגיע למסקנה, כי המושכר אינו כפוף לגבולות המקסימום, והוא נכלל בגדר המושכרים, שסעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, אינו חל עליהם. ערעור שהובא על קביעה זו לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה, תוך אימוץ מלא של פסק-דין, שנתנה אותה ערכאה בשאלה זהה שבאה לפניה בע"א (ת"א) 221/84 [11], ואשר בית הדין לשכירות סמך עליו. משהורשה המערער להביא את העניין לפני בית-משפט זה הודיעונו באי-כוח בעלי הדין, כי הם מיצו טיעוניהם לפנינו בגדר הבקשה לרשות ערעור, וביקשו להכריע הדין על יסודם בצירוף הטענות בכתב שלפני הערכאות הקודמות. התקנה הנידונה קובעת כדלקמן: " .1הוראות סעיף 52א לחוק לא יחולו על סוגים אלה של בתי עסק: (1) ...... (2) בית עסק של מבטח כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981, על סניפיו, לרבות חברות בת של מבטח כאמור: ........... (14) בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חפשי". יתר פיסקאות התקנה האמורה מפרטות שורה ארוכה ( 21במספר) של עיסוקים ומקצועות, המנוהלים בבתי-עסק המוצאים מתחולת סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. המערער גורס, שאם היה בכוונתו של מתקין התקנות להוציא גם מושכר המשמש "סוכן ביטוח" מתחולת סעיף 52א, היה עושה זאת במפורש, בין על-ידי הוספת פיסקה מיוחדת על 21הקיימות או על-ידי הוספת המילים "וכן סוכן ביטוח" בסוף תקנה 1(2) המתייחסת לסוג זה של עיסוקים. משלא עשה כן, פשיטא שלא התכוון מחוקק המשנה להחיל התקנות הנ"ל על סוכן ביטוח, ואין להכניס עיסוק זה לגדר המושג בעל מקצוע חפשי" אשר בפיסקה 1(14) של התקנה הנ"ל, באשר אין הוא משתייך לקטיגוריה זו. .2בעקבות טיעוניהם של באי-כוח בעלי הדין הרחיב בית המשפט המחוזי את הדיון במשמעותו של המושג "מקצוע חפשי" והקיף מובנו - וזאת עשה בעיקר בפסק-דינו בע"א (ת"א) 221/84 [11] שכאמור אומץ במלואו ענייננו. לצורך זה נזקק סגן הנשיא המכובד, מ' בן-דרור, להגדרות במילונים ואף בפסיקה ניסה להיעזר; ואולם כצפוי נתקל בקושי פרשני כבר לגבי המונח "מקצוע", שגם הוא אינו חד-משמעי לאור רב-גוניות העיסוקים, אשר ברבות השנים ניתוספו וסווגו כמקצוע, אף שבעבר לא נחשבו ככאלה. מתוך הפסיקה האנגלית שהוזכרה נביא דבריו של השופט scurttonבפרשת; 341- 340, at[12] (1921) ,currie v. Inland revenue commissionensבזו הלשון: In my view it is impossible to lay down any strict legal" On such infinite varieties of trades and businesses that it definition of what is a profession, because persons carry Form of business that a particular person carries on is, is a question of degree in nearly every case whether the ."or is not, a profession בפרשת [13] (1944) . Carr v. I.r.cהמחלוקת הייתה, אם אופטיקאי, הבודק ומתאים משקפיים ללקוחות וגם מכר אותם, הינו בעל מקצוע או בבחינת מנהל עסק: גם כאן ניסו לתת סימני היכר למונח "profession" ולאפיין את הקווליפיקציות המאפיינות מקצוע מעיסוק או מעסק. נעשה ניסיון לסווג את המושג "מקצוע" ללימוד שנרכש או לקווליפיקציות אינטלקטואליות. אומר השופט 166du parcq, at: It seems to me to be dangerous to try to define the word" 'Profession'... I think that everybody would agree that before That he has some special skill or ability, or some special one can say that a man is carrying on a profession, one must see One has to be very careful, because qualifications derived from training or experience. Even there There are many people whose Work demands great skill and ability and long experience and Qualifications who would not be said by anybody to be carrying on ."a profession לאור הקושי למצוא הדרה קולעת וכוללת למונח הפשוט יחסית "מקצוע", שרק לכאורה נראה חד-משמעי, מפנה השופט אל דרך הפרשנות על-פי כוונתו ומטרתו של המחוקק, ואומר, בעמ' 167: It must be the intention of the legislature, when" It refers to a profession, to indicate what the ordinary And reading the section, will think that 'profession' intelligent subject, taking down the volume of the statutes . Means. I do not think that the lawyer as such can help"him very much .3הנה כי כן, כבר למונח "מקצוע" קשה למצוא הגדרה כוללת חד- משמעית, מחמת הריבוי והרב-גוניות של העיסוקים, אשר לא בהכרח ניתן לסווגם במכנה משותף, קל וחומר קשה לתת סימנים מאפיינים ברורים למונח "בעל מקצוע חופשי". אכן שגור המושג בשפת יום יום, ובמקרים של העדר הגדרה ספציפית בחיקוק, גם הפרשן נזקק לעתים למובן הפשוט והמקובל של המושג בלשון בני אדם ואף נעזר לכך במילון כללי או מקצועי (ע"א 408/82 [1], בע"מ 698). דא עקא, שעל אף השימוש השגור במונח "מקצוע חפשי" או "בעל מקצוע חפשי", קשה לזהות את מאפייניו ומבחניו של מושג זה ולהציב לו סימני היכר ברורים. דומה כי אין חולקים, כי רופא, עורך-דין או מהנדס מסווגים כבעלי מקצוע חופשי; אך מה עם עורך-דין המנהל חברה עסקית, מהנדס העוסק בקבלנות בניין, או רופא המוציא לאור עיתון רפואי - האם הכשרתם המקצועית הבסיסית היא הקובעת את השתייכותם למקצוע חופשי, או שמא עיסוקם בפועל מוציאם מסיווג זה? גם ניסיון להיעזר בהגדרות שבמילונים מותיר יותר אי-ודאות והעדר מבחנים ברורים, עד כי קשה ואולי אף בלתי אפשרי לדבר על הגדרה אופיינית, העשויה לשמש מסגרת לכלול בתוכה בעלי הכשרה או עיסוק ספציפיים העונים לקריטריונים משותפים. לשם הדגמה הנה הגדרות אחדות במילונים: "מקצוע חפשי - מקצוע של עובד עבודה רוחנית, כגון סופר, עורך דין, רופא וכדומה, שקשור, בדרך כלל, ברכישת השכלה גבוהה". (י' כנעני, אוצר לשון העברית). המלון החדש של אבן-שושן מגדיר: "מקצוע חפשי הוא מקצוע של עובד עבודה רוחנית (סופר, רופא, עורך-דין, שחקן ועוד) שאינו נשכר לעבודה קבועה חדשית או שנתית, אלא מקבל שכר מכל לקוח שלו או מכל הזמנה". באנציקלופדיה למדעי החברה מוגדר המונח "מקצועות חופשיים": "משלוח יד שהעיסוק בהם מותנה בדרך כלל ברכישת השכלה גבוהה. לפעמים כוללים בקאטגוריה זו רק את משלחי היד שדרושה בהם השכלה גבוהה המיוחדת למקצוע (כגון רפואה, משפטים, הוראה אוניברסיטאית או תיכונית), ולפעמים גם משלחי יד שקשה או מן הנמנע לעסוק בהם בלא שתהיה לאדם השכלה גבוהה, גם אם אין זו ספציפית לעיסוק (כגון פקידות ממשלתית גבוהה, מישרות ניהול גבוהות בתעשיה ובנקאות וכו'). גם בתחומים האחרונים מתפתחות במהירות תכניות השכלה והכשרה ספציפיות - כגון לימודים אוניברסיטאיים במינהל ציבורי ובמינהל עסקים - ועל כן מוצדק לכוללם בין המקצועות החופשיים...". מילון אלקלעי נותן הגדרה דומה לזו של אבן-שושן: "'מקצוע חפשי' הוא מקצוע של עובד עבודה רוחנית - רופא, עורך-דין וכדומה, שאינו נשכר לעבודה קבועה, אלא מקבל שכרו מכל לקוח". נמצא, כי גם ההגדרות במילונים אינן מדויקות וחד-משמעיות, ויש בהן אפילו דברים והיפוכם: הבסיס של השכלה גבוהה, המוזכר בדרך כלל, אינו הכרחי לפחות לגבי חלק מעיסוקים, המודגמים במפורש כמשתייכים למקצוע החופשי, כגון סופר, שחקן וכדומה, ובאלה לא ההשכלה הגבוהה הפורמאלית היא המייחדת את העוסקים בהם אלא הכישרון הטבעי. ההבחנה בין שכיר לבין מקבל שכר מכל לקוח מעמידה את ההגדרה על בסיס של צורת עיסוק ולא על מהותו והכשרתו. על-פי הגדרה זו נמצא כי רופא העובד כשכיר בבית-חולים יוצא מכלל בעל מקצוע חופשי, ובדומה לכך עורך-דין בשירות הפרקליטות או במוסד אחר - הגם שעל-פי המקובל בשפת יום יום וגם במילונים, הרפואה ועריכת-דין הם מקצועות חופשיים מובהקים בתור שכאלה ועל-פי הייחוד שלהם, ולא על-פי הצורה והמקום בהם מבוצע המקצוע. תמיהות, ספקות והעדר דיוק בהגדרות השונות ניתן להעלות לרוב: וכי מה מייחד, על-פי המבחנים המוצעים בהגדרות, את ההוראה האוניברסיטאית או משרות ניהול גבוהות בתור מקצועות חופשיים? בדומה לכך מקצועות רבים אחרים, שנהוג לכנותם מקצועות חופשיים, בלי שיהיו לכך קריטריונים ברורים וסימני היכר משותפים. .4לאור הקושי לתחום מבחן חד-משמעי ברור למונח "בעל מקצוע חפשי" במובנו הכללי והכולל מבחינה לשונית, עלינו לתהות אחרי משמעות המונח שבו השתמש מתקין התקנה 1(14) הנ"ל מבחינת המטרה אותה ביקש להשיג: החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית, והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק" (ד"נ 40/80 [2], בעמ' 715). "חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה חקיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו" (ע"א 481/73 [3], בעמ' 516). בבואנו להתחקות אחר כוונותיו של החוקק והמטרה שהוא ביקש להשיג, מותר לנו להרים את המסך ולבחון את ההיסטוריה החקיקתית, שמא מתוכה עולה גם המטרה המוצהרת או המשתמעת על רקע חברתי או הנסיבות שחייבו את החקיקה (ע"א 165/82 [4], בעמ' 74). כדברי פרופ' א' ברק: "... את הנורמה החקוקה יש לפרש באופן שיגשים את המטרה הגלומה בה, הצמודה לה והעוטפת אותה. מבין האופציות הלשוניות על השופט לבחור באותה אופציה המגשימה את מטרת החקיקה... אך לשון החוק אינה המקור היחיד ממנו ניתן ללמוד על תכלית החקיקה. על כן ילמד השופט על מטרת החקיקה מכל מקור אמין העשוי להשליך אור על מטרה זו, בין מקור המצוי בתוך החוק ובין מקור המצוי מחוצה לו" ("פרשנות ושפיטה: יסודות לתורת פרשנות ישראלית" עיוני משפט (תשמ"ד-מ"ה) 467, 483-484). .5ההיסטוריה וההשתלשלות בעניין דמי שכירות מקסימליים בבתי-עסק מכוח סעיפים 52ו- 61לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] (ועוד מקודם על-פי חוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954) מלמדות על נטייה עקבית ומתמדת להרחיב את מספר העסקים וסוגיהם שעליהם לא תחולנה הוראות דמי שכירות מקסימליים. על-פי תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מקסימום והפחתות), תשל"א-1971, הוצאו תחילה 8סוגים של בתי-עסק מהמגבלה המקסימלית של דמי השכירות, כשדגש נוסף הוא על טיבו של העסק ואולי חוסנו הכלכלי. ולאו דווקא לפי מהות העסק המתנהל במושכר. זאת ניתן ללמוד לא רק מרשימת העסקים אשר לכאורה נחשבים מבוססים מבחינה כלכלית (מוסד בנקאי, מבטח, עסקי יבוא ויצוא, סוכנות נסיעות וכדומה) אלא באבחנה של רמות שונות של העסק ומספר המועסקים בו, כגון לגבי מלון בדרגה של שלושה כוכבים או יותר מזה ובית-עסק של מפעל תעשייתי, המעסיק שלושים עובדים או יותר. בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מקסימום והפחתות) (תיקון), תשל"ב-1972, ניתוספו עוד 3סוגי בתי-עסק, שעליהם לא תחולנה ההוראות בדבר דמי שכירות מקסימליים, והפעם הוצא ממגבלת המקסימום "משרד שבו עוסקים יחדיו לפחות ארבעה בעלי מקצוע חפשי מסוג חד" (תקנה 1(2) לתקנות המתקנות. התקנות הנדונות כאן משנת תשמ"ג- תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות) - כבר כוללות, כאמור, 21סוגי בתי-עסק, שעליהם לא יחולו הוראות סעיף 52א לחוק, ובנושא שמענייננו חל שינוי נוסף, ותקנה 1(14) קובעת: "בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חפשי". השתלשלות זו מצביעה על מגמה כפולה של מדיניות: מחד גיסא, הרחבה מתמדת של מספר בתי-עסק המוצאים מהמגבלה של דמי שכירות מקסימליים, אגב איזון אינטרסים בין בעלי בתים ושוכרים של בתי-עסק (בג"צ 356/83 [5], בעמ' 611); ומאידך גיסא, שימת לב והתחשבות במעמדם הכלכלי של סוגי עסק מסוימים, שטרם הגיעה שעתם להסיר מעליהם את תקרת דמי השכירות המקסימליים. על רקע זה נאמר בבג"צ 667/78, 695[6], בעמ' 837: "ועדות שישבו על המדוכה ודנו בבעיה המליצו המלצות במשך השנים, ונראה שכעת הגיעה הממשלה למסקנה שאין הצדקה להמשיך בהנצחת נטל המוטל על בעלי הבתים, כאשר נטל זה מוטל טובת בעלי עסקים שאינם זקוקים לחסדי אחרים, והגבילה אותו לטובת בעלי עסקים זעירים וחלשים מבחינה כלכלית". המגמה הכפולה הנזכרת הדריכה בית-משפט זה משבא להכריע בשאלה, אם מפעל לניקוי וצביעה ייחשב כ"מפעל תעשייתי" בגדר תקנה 4(4) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מקסימום והפחתות) (תיקון מס' 2), תשל"ט- .1979אומרת השופטת בן-פורת (כתוארה אז): "השאלה שעמדה, לפי המשוער, לפני מתקין התקנה הייתה, אילו מפעלים ובעלי עסקים הם קרוב לודאי מבוססים דיים מבחינה כלכלית, עד שמוצדק להסיר מהם את הגנת החוק מבחינת דמי שכירות מקסימליים וכך לאפשר לבעל הנכס להפיק מהמושכר המוגן, המוחזק על-ידיו, דמי שכירות ריאליים... זהו שלב הדרגתי נוסף בנטייה הנמשכת לשחרר בתי-עסק (ודירות) מהגנת הדייר. לפי תכתיב השכל הישר יש איפוא להקנות למונח 'מפעל תעשייתי' בהקשר כזה פירוש מרחיב. באין הגדרה מגבילה בתקנות או בחוק שעל-פיו הותקנו, הותיר מחוקק המשנה כר נרחב לפרשנותו של בית המשפט, תוך התחשבות ברוח התקנה ובמטרתה. עיון בתקנה על כל חלקיה מוביל אף הוא למסקנה דומה. השחרור מהוראות המקסימום מקיף מיגוון רחב של עיסוקים, אשר המשותף להם הוא, למיטב שיפוטי, היותם איתנים מבחינה כלכלית" (ע"א 788/82 [7] בעמ' 83-84). .6מבחינת הצידוק הסוציאלי-כלכלי והיעדים הבולטים שעליהם מלמדת ההשתלשלות התחיקתית בקשר להרחבת סוגי בתי העסק שמהם מוסרת ההגבלה על דמי שכירות מקסימליים, נראה, כי אין מקום להבחנה בין "בית עסק המשמש בעיקר, כסוכנות נסיעות" וכדומה עיסוקים לבין סוכן ביטוח. לכאורה ניתן לסווגם לאותה רמה כלכלית שלגביה מוצדקת הסרת המגבלה של סעיף 52א של החוק. דא עקא, שסוכנות נסיעות הוזכרה במפורש בתקנה 1(7) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), ושמא תומכת עובדה זו דוקא בטענת המערער, כי לגבי עסקים שביקש מחוקק המשנה לשחרר מהמגבלה הוא עשה זאת במלים מפורשות? אלם גם אם תמיהה יש כאן, אין אנו פטורים מלחזור אל נקודת המוצא שבהחלטת הערכאות הקודמות, כי "סוכן ביטוח" מסווג כבעל מקצוע חופשי בגדר התקנה 1(14) הנ"ל. עם כל הקשיים והבקיעים שבניסיון להגיע להגדרה מקיפה וכוללת של המונח בעל מקצוע חופשי, הצביע סגן הנשיא המכובד על סימנים מאפיינים בהכשרתו, בעבודתו ובמעמדו של סוכן ביטוח, אשר לפחות לצורך התקנות האמורות יש להכלילו בגדר התקנה 1(14) הנ"ל. אף זאת מקובל עלינו, כי בבואנו לפרש מונח מסוים לצורך חיקוק ספציפי, ייתכן כי הפירוש יהיה שונה למטרה זו מאשר לחיקוק אחר: "... מושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיוון שכך, קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו (ע"א 480/79, בעמ' 306)" (מדברי המשנה לנשיא השופטת בן-פורת, בע"פ 224/85 [8], בעמ' .802וראה גם: בג"צ 428/86, 429, 431, 446, 448, 463, בשג"צ 320/86 [9], בעמ' 50; בג"צ 291/86 [10], בעמ' 457). כל שכן נכונים הדברים, כאשר המונח בחיקוק מסוים אינו חד-משמעי, שאז יש לצקת את המובן שלו על-פי התכלית והמטרה המיוחדות לאותו חיקוק. לצורך ענייננו יש איפוא לבחון, אם מצויה בלשון התקנה 1(14) אותה "נקודת-אחיזה-ארכימדית" (כלשון פרופ' ברק, במאמרו הנ"ל בעמ' 483-484), הקושרת סוכן ביטוח כבעל מקצוע חופשי, וזאת לאחר שמצאנו, כי מבחינת מטרתן ותכליתן של התקנות מוצדק הוא להסיר גם מסוכן ביטוח את הגנת סעיף 52א לחוק. בהקשר זה נראים לי לפחות מאפיינים אחדים שציין סגן הנשיא, בן דרור, כמייחדים סוכן ביטוח כבעל מקצוע חופשי לצורך התקנות האמורות: העיסוק דורש מומחיות, שתחילתה רכישת השכלה ומקצועיות, וקשור בעבודה עיונית, להבדיל ממומחיות טכנית או ידנית; הוא פועל באורח עצמאי תוך הפעלת שיקול-דעת עצמי לצורך התאמת סוגי ביטוח מתאימים לנסיבות ספציפיות וטיפול בתביעות; המקצוע בתור שכזה הוא מקצוע ייחודי, הטעון רישוי, ותפקידיו וסמכויותיו מוגדרים בחוק - קבלת רישיון מותנית בהתמחות של שנתיים אצל מאמן ועמידה בבחינות בתום ההתמחות (דרישות הקיימות לגבי בעלי מקצועות חופשיים אחרים כגון עורכי-דין, רואי-חשבון וכו'). שכרו משולם לו על-ידי הלקוח, שכלפיו נושא הוא בחבות ואחריות להגיש לו מיטב הייעוץ. ודאי כי בכל אחד ממאפיינים אלה ואף בכולם יחד ניתן למצוא פרכות ובקיעים, באשר בסופו של דבר המושג "מקצוע חפשי" הרבה פנים לו אך לא סימני היכר ברורים ומדוייקים; ואולם בעניין שלנו אין כוונה ואין גם צורך לתת למונח זה הגדרה כוללת, ממצה ומדויקת. עלינו להסיק מתוך ההיסטוריה והמטרות של התקנות האמורות את הכוונה של מחוקק המשנה, וזו ברורה די הצורך: להרחיב באופן מתמיד את כמות המושכרים שיוצאו מהגבלת שכר דירה מקסימלי ולהוסיף יותר ויותר סוגי עסקים ועיסוקים המשוחררים ממגבלה זו. ברור, כי גם לצורך זה אין להאיץ בדרך פרשנית השגת המטרה מעבר למה שהתכוון המחוקק. אך בתוך המסגרת הרב-גונית של העיסוקים המפורטים ב- 21הפיסקאות של התקנה 1לעיל, שאחדים מהם קרובים מבחינת המהות והמבחן הכלכלי לזה של סוכן ביטוח, הפיסקה 1(14) רחבה למדי כדי לכלול בה סוכן ביטוח, באשר יש לעיסוק זה מאפיינים של מקצוע חופשי לצורך אותן תקנות. בשולי הדברים הערה נוספת: לצורך העניין דכאן מסנגר המערער לעמדה, כי אין סוכן ביטוח נמנה עם בעלי מקצוע חופשי. לא כן העוסקים מבחינה עיונית בנושאי ביטוח, ובהקשר זה ניתן להפנות לספרו של יו קוקרל, ביטוח (הספריה לביטוח) 194, וכן ב' אדר, דיני ביטוח (מכון הביטוח בישראל) 111, שם מובעת דעה, כי יש לראות בסוכן ביטוח בעל מקצוע חופשי. זוהי הערת שוליים, כי אין נחתום מעיד על עיסתו. על-כן הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבים הוצאותיהם וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 3ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. השופט א' חלימה: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותסוכן ביטוחשכירות מוגנת