הלכה היא מלפני בית המשפט, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט. אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה. אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. להלן פסיקה בנושא ערעור על גובה הפיצוי / ערעור על פסק דין תאונת דרכים: ע"א 2904/92 עירית תל-אביב נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/93 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656 ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720 קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין תאונת דרכים: מבוא:   1. ערעור חברת ביטוח (להלן: "המבטחת") וערעור נגדי מטעם מי שנפגעה בתאונת דרכים (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת שריר, סגן נשיא) בת.א. 4280/94 מיום 5.10.00 וכן ערעור על החלטת ביניים מיום 19.1.00 לפיה סורבה בקשתה של המערערת לתיקון כתב התביעה.   העובדות ופסק הדין של בית משפט השלום :   2. המערערת ילידת 29.6.66, נפגעה בתאונת דרכים ביום 22.8.94 היא איבדה את הכרתה, נפגעה בגב ונגרם לה שבר דחיסה מרוסק במשטח המפרקי החיצוני המקורב של עצם השוק מצד שמאל. אין חולק לגבי חבות המשיבים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. אשר על כן, עיקר המחלוקת טמון בשאלת גובה הנזק.   3. ראשית דן בית המשפט קמא בעצם הפגיעה של המערערת ובהתבסס על חוות דעתו של ד"ר ישראלי, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה וד"ר קרת, אשר נתמנתה כמומחית בתחום הפסיכיאטריה, קבע כי נותרה לה נכות רפואית משוקללת לצמיתות בשיעור 36.25% כתוצאה מהתאונה (25% בתחום האורטופדי ו-15% בתחום הפסיכיאטרי).   4. בהמשך חילק בית המשפט את הדיון בעניין גובה הנזק למספר ראשים: נזקים מיוחדים: א. הפסד השתכרות - בראש זה נפסקו למערערת 28,192 ש"ח, ב. עזרה בבית - בראש זה נפסקו למערערת על דרך ההערכה 25,000 ש"ח, ג. ניידות - בראש זה נפסקו למערערת 13,500 ש"ח , ד. הוצאות שונות בעבר - בהסכמת ב"כ המשיבים נפסקו למערערת 6,418 ₪.   נזקים כלליים: א. הפסד השתכרות בעתיד - נפסק למערערת פיצוי מהוון בסך של 570,315 ₪ עד גיל 65. ב. עזרה בבית - נפסק פיצוי מהוון עד תום תוחלת חייה של המערערת בסך של 298,952 ₪. ג. ניידות - נפסק סכום מהוון של 149,476 ₪ עד תום תוחלת חייה של המערערת. ד. הוצאות רפואיות בעתיד - בנקודה זו נפסק כי לא הוכח שהמערערת תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד למעט ניתוח קיבוע והמשך טיפול נפשי אותם יכולה היא לקבל (וגם קיבלה) על פי חוק הבריאות הממלכתי. מה גם שהמערערת לא טרחה להוכיח את הוצאותיה הרפואיות לרבעון ועבור רכישת תרופות, אשר על כן לא נפסק כל פיצוי בראש זה. נזק שאינו נזק ממון -נפסק כי לאור הנכות בשיעור 36.25% שנותרה למערערת ואשפוזה למשך 22 ימים היא זכאית לפיצוי בסך 68,273 ₪. כן הודגש כי על פי דין אין המערערת זכאית לפיצוי בראש נזק זה עבור הגדלת נכותה בעתיד.   ניכויים: א. תקבולי המל"ל - ניכוי כמפורט בחוות הדעת האקטוארית (נ/19) סה"כ 635,838 ₪. ב. גמלת הבטחת הכנסה - ניכוי כמפורט בנ/7 סה"כ 4542 ₪ בתוספת הפרשים כחוק סה"כ 8445 ₪. ג. תשלומים תכופים - ניכוי של 269,645 ₪ שהם סך כל הסכומים שקיבלה המערערת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.   כך שבשורה התחתונה נפסק למערערת סכום של 1,581,507 ₪ עם זאת מסכום זה נוכו תקבולי המל"ל (635,838 ש"ח) וגמלת הבטחת הכנסה (8,445 ש"ח) שהעמידו את הסך שנפסק על 937,224 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ (142,552 ש"ח) הגיע הסכום ל- 1,079,776 ₪ אשר בניכוי התשלומים התכופים (269,645 ₪) הגיעו לסכום סופי של 810,131 ₪.   5. שאלה אחרונה בה דן בית המשפט היתה שאלת הסמכות. לטענת המערערת הוגבל בית המשפט לפסיקת פיצויים בסך כולל (ברוטו) של 1,000,000 ₪ וממנו יש לערוך את ההפחתות הנדרשות של גמלאות ותשלומים תכופים. לפיכך טענו להעדר סמכות עניינית.   בית המשפט דחה את טענת העדר הסמכות העניינית. מסקנתו הסופית היתה, כי משהוענקה לבית משפט השלום סמכות שבגררה לידון ולפסוק גם בעניינים שהסמכות להם מוקנית במפורש לבית המשפט המחוזי ודאי שיש לו סמכות לדון בגובה נזק העולה על סמכותו, אם כי הוא מוגבל כאמור בפסיקתו. אשר על כן, חישוב הנזק נעשה כך שרק הסעד הנפסק הוגבל ל - 1,000,000 ₪ קרן.   6. אשר להחלטת הביניים, זו קבעה כי אין כל צורך בתיקון כתב התביעה שכן בית המשפט מוסמך להעריך הנזק בכל סכום שיוכח אך לפסוק יוכל רק עד גובה סמכותו בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות ושכ"ט.   הערעור : ע"א 3197/00 7. ב"כ המבטחת גורס כי טעה בית המשפט בפסק דינו בכך שפסק את נזקי המערערת מעבר לסמכותו.   ממשיך וטוען עוה"ד המלומד, כי שגה בית המשפט בהתעלמו מבעיות העבר של המערערת ללא קשר לתאונה. כמו כן, שגה בית המשפט בקובעו למערערת הפסד השתכרות מלא עד ליום 19.3.98. עוד שגה בפוסקו למערערת עזרה בהיקפים חריגים ביותר עד 2/99, כך ב"כ המבטחת. עוד נטען, כי טעה בית המשפט בקובעו את בסיס השתכרות המערערת על סך של 4,000 ₪ ובפוסקו פיצוי בגין ניידות בסך של 500 ₪ לחודש. לסיום נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא הפחית את כל התשלומים התכופים ששולמו למערערת ובכך שלא הפחית את תגמולי המל"ל בעבר.   ע"א 3221/00 8. ב"כ המערערת מצדו טוען כי טעה בית המשפט בכך שניכה את תגמולי הביטוח הלאומי במלואם ולעומת זאת לא פיצה את המערערת לפי אובדן כושר השתכרות מלא אלא חלקי.   עוד נטען, כי טעה בית המשפט משניכה את תגמולי הבטחת ההכנסה, טעה בעריכת חישוב הנזקים, טעה בחישוב הניכויים וטעה במיעוט הפיצויים שפסק לאור הנכויות הקשות.   ממשיך וטוען עוה"ד, כי שגה בית המשפט בקביעותיו לעניין כושר העבודה וההשתכרות והפסדי השכר של המערערת, כמו כן שגה משלא נתן ביטוי מספיק לניתוח הצפוי של המערערת לקיבוע הברך או החלפתה.   כן נטען, כי טעה בית המשפט משהתעלם מזכאותה של המערערת לאחוזי נכות נוספים בגין צלקות. כמו כן טעה בחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל, וכן בפיצוי שנפסק בגין עזרה לזולת ובכך שלא פסק כל פיצוי בגין עזרת בני משפחתה של המערערת.   ממשיך ב"כ המערערת ויוצא כנגד קביעות והעדר קביעות הנוגעות להוצאות רפואיות ולעזרת הזולת לה היא זקוקה.   לפני סיום נטען, כי שגה בית המשפט משלא פסק למערערת הוצאות משפט ושגה בכל הקשור לקביעותיו לגבי הוצאות הנסיעה של המערערת ועניינים נוספים הקשורים לעניין זה, ובכללם רשיונה וסוג הרכב שבעבורו היתה זכאית לפיצוי .   לסיום טוען עוה"ד, כי שגה בית המשפט משלא פסק למערערת סכום פיצויים בסך של 1,000,000 ₪ (קרן) בצירוף הפרשים מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום וזאת לאחר ביצוע הניכויים השונים, כן שגה משלא התיר למרשתו לתקן את כתב תביעתה. בהקשר זה מציין עוה"ד כי בדין קבע בית המשפט שבסמכותו לפסוק עד סכום של 1,000,000 ₪ בצירוף הפרשים, הוצאות ושכ"ט. דיון:   שאלת הערכת הנזק 9. הלכה היא מלפני בית המשפט, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר, או משנתגלתה טעות בולטת בשיקולי בית המשפט (ע"א 2904/92 עירית תל-אביב נ' עזבון לטרהויז פ"ד נ(1) 754; ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה פ"ד מט(3) 709, 724; ע"א 778/93 סעידי נ' פור פ"ד מ(4) 628). אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג פ"ד לז(4) 656). אין להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא (ע"א 663/84 עטיה נ' הסנה פ"ד מד(3) 720).   חרף זאת מנסים באי כח הצדדים לצאת כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לעניינים אלה. כך יוצא ב"כ המערערת כנגד היותו של הפיצוי נמוך או חסר ואילו ב"כ המבטחת יוצא כנגד היותו של הפיצוי גבוה מהראוי.   כאמור לא למקרים שכאלה יועד הערעור על קביעות בית המשפט קמא בענייני נזק גוף. בלשונו של בית המשפט העליון: "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהערכת הנזק על ידי הערכאה הדיונית, בעיקר כאשר הקביעות מבוססות על מהימנות עדים. אף במקרים שבהם נראה לערכאת הערעור, כי בפריט זה או אחר הייתה היא קוצבת סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא תתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה" (ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פד מב (1) 779, 781).   פגם שכזה לא מצאנו בעניין דנן. כן ראו והשוו: ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב (3) 575, 577 שם נקבע כי אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב על נקלה באומדנות הערכאה הראשונה לעניין נזקי הניזוק, והוא לא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו וכן: ע"א 574/85 קרו נ' חברת הר חרמון, פ"ד מג (3) 428, 431, ולאחרונה ראו: ע"א 4158/99 צביה דדון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' (טרם פורסם, פסה"ד מיום 20.5.02) שם בסעיף 6 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין) .   נעיר כי בכל הנוגע לנטען בדבר טעות בחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל, אמנם לגבי חישוב פיצויים נקבע כי תחום זה אינו עניין עובדתי טהור אלא מושפע מקריטריונים משפטיים ולכן עשויה ערכאת הערעור להתערב בחישוב פיצויים כאשר החישוב לוקה בטעות בולטת (ע"א 146/88 "אזורים" נ' כהן, פ"ד מד (3) 374, 380) עם זאת, טעות שכזו לא מצינו בעניין דנן.   בסופו של דבר, מבקשים מאתנו באי כח הצדדים להושיב עצמנו על כיסאו של בית משפט השלום ולבדוק במקומו מחדש את העדויות ואת הראיות שהיו בפניו ולהגיע לתוצאה שונה. אין זה מתפקידנו כערכאת ערעור ואין פסק הדין שלפנינו והחומר שעל תשתיתו ניתן מצדיקים או מצריכים התערבות שכזו.   הרחבנו בדברים ובהפניות בכל הנוגע לאי ההתערבות בהחלטות בתי המשפט הדיוניים בתביעות נזקי גוף. זאת עשינו על מנת לחזור ולהדגיש, כי אין מקום לערעורים שמתמצים בשאלות של טעויות לכאורה בחישובים, הערכות וקביעות בכל הנוגע לנזקי גוף. כל אלה הינם בבחינת פררוגטיבה בלעדית כמעט של הערכאה הדיונית. ערכאה אשר שומעת ורואה את העדים המומחים, שומעת ורואה את הנפגעים ומתרשמת התרשמות ישירה מכל אשר בא לפניה. ערכאה זו גם מיומנת ביותר בעשייה מקצועית שכזו.   יוצא כי, בהנחה שהערכאה הראשונה עשתה מלאכתה מבלי לעורר כל טענה של טעות מהותית וגלויה על פני ההחלטה אין כל מקום לערעור על שפסקה. ערעורים שכל כולם מתמצים בטענות על גבי טענות כנגד כל קביעה וקביעה של הערכאה הראשונה אינם ממלאים את התנאי האמור.   שאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום 10. יוצא כי ערעור זה עיקרו בשאלה משפטית אחת ויחידה הנוגעת לסמכותו העניינית של בית משפט השלום. השאלה הינה האם סמכות בית משפט השלום המוגבלת לסכום כספי נקוב (1,000,000 ₪ נכון לתקופת פסק הדין קמא) מתייחסת לסכום הנפסק בפועל קרי נטו או שמא הכוונה לסכום הכולל ממנו ינוכו אחר כך סכומים שונים קרי ברוטו. לעניין הסמכות העניינית של בית משפט השלום קובע סעיף 51 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984: "בית משפט שלום ידון באלה: ... (2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 1,000,000 ₪, ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה...".   לעניין שאלת הסמכות בכל הנוגע לסכום התביעה נקבע כי:   "לעניין הסמכות קובע סכום התביעה, בהתאם לכתב התביעה; הגישה, שהמבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא טיב הסכסוך בין בעלי הדין לא נתקבלה בפסיקה". (י. זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית בעריכת ש. לוין (1995) ע' 57).   ובהמשך:   "מי שזכאי לסכום העולה על 1,000,000 ₪ יכול לוותר על מקצת התביעה להעמידה על 1,000,000 ₪ כדי להביא את העניין לפני בית משפט השלום".      ובלשונו של כב' הנשיא גורן:   "אם התביעה מוגשת בבית משפט שלום, מגלה התובע את דעתו שאין הוא תובע סכום העולה על הסכום שאותו בית משפט מוסמך לדון בו". (א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה חמישית מעודכנת סיגא 1999 ע' 51).   מכל המקובץ עולה, כי הבחירה בערכאה הינה בחירתו של התובע, משבחר באותה הערכאה הגביל עצמו, כאמור, לתקרת הסכום אותו היא מוסמכת לפסוק.   הכלל הוא כי בתביעת נזק על-פי הפלת"ד הניכויים על-פי דין מופחתים מסכום הנזק שנקבע, הסכמת התובע היא לסכום המופחת כאמור וזהו הסכום הנתבע. בהיות הערכת וכימות נזקי גוף דברים שבגדר הערכה, נדרש התובע לקחת סיכון מה בפניה לערכאה המוגבלת בתקרה של סכום מסוים, עם זאת, יש להעניק פרשנות רחבה לאותה הגבלה כך שזו חלה רק על הסכום שנפסק בפועל, בהתחשב בניכויים על פי דין, שכן אחרת ימצאו עצמם בתי המשפט המחוזיים דנים במחזורים אדירי ממון אולם בשורה התחתונה יפסקו סכומים נמוכים הרבה מתחת לסמכותם.   יוצא כי כל עוד הסכום בהתחשב בניכויים על-פי דין למערערת (התובעת), קרי החלק האופרטיבי של פסק הדין (הסכום נטו) אינו חורג מגבולות סמכותו העניינית של בית משפט השלום נכון ליום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד מתן פסק הדין, יש לראות בפסק הדין פסק דין שניתן בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום. בהערת סוגריים נציין כי בכל מקרה סמכות בית משפט השלום הוגדלה נכון לכתיבת פסק הדין כאן לסכום של 2,500,000 ₪.    גם אם היתה מסקנתנו שונה, הרי שעל פי פסק דינו של השופט אור בע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' ואח' פ"ד נ(5) 820, 829 נקבע כי : "בענין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה לגופו של ענין. גם בפנינו הובא טיעון מלא של באי כח הצדדים בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות לבית המשפט העליון. תוצאה כזו כפי שארעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאובדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה במקרה גבול בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים רצוי לקבוע כלל שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון".   כן ראו ע"א 1748/00 בש"א 3474/01 מנחם גרינברג נ' מלכה צ'רמושנר (טרם פורסם).   הערעור על החלטת הביניים 11. עניין אחרון שנדרש לדון בו הינו הכרעת בית המשפט בהחלטת הביניים. לא מצאנו להתערב בהחלטת בית המשפט שלא לאפשר את תיקון כתב התביעה. החלטתנו זו מעוגנת, כמובן, במסקנותינו הסופיות בערעור זה, בעיקר בשאלת הסמכות, בעניינה, כאמור, היינו תמימי דעים עם הערכאה הראשונה.   סוף דבר:   12. שני הערעורים נדחים .   בנסיבות אלה אין צו להוצאות.     תאונת דרכיםערעור