תקנות 3-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 קובעות, לאמור: "3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. 4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)". יושם אל לב, לשון התקנה מחמירה בקביעה לפיה גם עתירה שהוגשה במסגרת הזמן עשויה ללקות בשיהוי, כאשר התקופה בת 45 ימים היא מסגרת הזמן המקסימאלית. בהקשר זה נאמר בעניין ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז הצפון, פד"י נו (4) 38, כמפורט להלן: "כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול הדעת השיפוטי בעתירות מנהליות, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים... לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המנהלית, והן של צדדים אחרים...". לצורך הכרעה בטענת השיהוי כאן יש לבחון שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. לעניין זה ראה גם ספרו של ע' דקל, מכרזים, כרך שני (תשס"ו-2006), ע' 366: "... גורלה של טענת השיהוי יוכרע על פי האיזון בין שלושה שיקולים עיקריים: אופן התנהגותו של העותר בנסיבות העניין (קרי: השיהוי הסובייקטיבי); מידת הפגיעה בצד ג' אם תתקבל העתירה (קרי: השיהוי האובייקטיבי); והאינטרס הציבורי שבשמירה על שלטון החוק. באיזון שבין אינטרס העותר לבין האינטרסים של צד ג' ושל הציבור יועדפו בדרך כלל האינטרסים של צד ג' ושל הציבור בכללותו, וזאת בשם העיקרון ש'אין מתקנים עוול בעוול'. אולם, כאשר על שיקולים אלה נוסף שיקול השמירה על שלטון החוק, הדבר עשוי להטות את הכף לדחיית טענת השיהוי". לסיכום עניין זה יפים דברי כב' השופט מ. חשין: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לענין הגשתן של עתירות מנהליות. ימינו אלה אינם עוד כבימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועד עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מנהלי המצוי גם בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סדרי הדין, ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט, זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית - משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית - משפט "אם ראה הצדקה לכך" " (עע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל ואח'). עתירה מנהלית נגד פסק דין בית משפט השלום : בית משפט לענינים מנהליים אינו משמש כערכאת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום. בית המשפט ציין כי העתירה להלן אינה נמנית עם הענינים הקבועים בתוספת הראשונה ומשום כך העתירה שהוגשה אינה בסמכותו הענינית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה מנהלית נגד פסק דין בית משפט השלום: 1. זו עתירה מינהלית בה מבקש העותר ליתן צו על תנאי המורה למשיבות כדלקמן: א. לתת תשובה סופית לגבי חוב ערבות שהוגש על ידי המשיבה 1 כנגד העותר. ב. לעכב הליכים בתיק הוצאה לפועל מספר 2-03-04631-09 בלשכת הוצאה לפועל עפולה. ג. לתת כל סעד נוסף כפי שימצא לנכון בית המשפט. 2. אלה בתמצית העובדות: א. ביום 10/5/94 חתם העותר, יחד עם אחרים, על כתב ערבות לתשלום דמי שכירות לטובת דייר של משיבה מס' 1 (להלן - עמידר) - מר אברהם אזרד (להלן - השוכר). ב. ביום 16/6/03 הגישה עמידר כנגד השוכר, העותר ושאר הערבים כתב תביעה על סך -.1,939 ₪ בתיק אזרחי, 2279/03 בבית משפט השלום בעפולה בגין פיגור בתשלום דמי השכירות. ג. בהעדר תגובה מטעם העותר, קיבלה עמידר ביום 2/10/03 פסק-דין נגד כל הנתבעים בתיק הנ"ל וביניהם העותר. ד. לאחר קבלת פסק הדין פתחה עמידר תיק הוצאה לפועל כנגד העותר בלשכת ההוצאה לפועל בעפולה. אזהרה על פתיחת התיק הומצאה לעותר ביום 7/11/03 ואושרה בחתימת ידו. ה. ביום 16/12/03 פנה העותר במכתב אל עמידר ואישר כי קיבל את כתב התביעה ואף פנה לשוכר אשר הבטיח לו כי "העניין יסודר". עוד טען העותר, כי חתימתו על מסמך הערבות מזויפת. אם טענה זו נכונה מדוע פנה העותר אל השוכר? ו. ביום 17/12/03 השיבה עמידר למכתבו של העותר בו נאמר כי זהותם של החותמים על הסכמים בחברת עמידר נבדקת היטב בטרם חתימתם וכי על העותר לשלם את חובו. 3. אלה בתמצית נימוקי הבקשה: א. החתימה על מסמך הערבות מזויפת. ב. הערבות היא לשנה אחת בלבד. ג. לא היתה פניה לעותר משום גורם שהוא בטענה כי השוכר אינו ממלא את חובותיו ולא משלם דמי שכירות. ד. עמידר לא הודיעה לכל הערבים החתומים על כתב הערבות אלא פנתה רק אל העותר. ה. עמידר פעלה בדרכים לא כשרות וקיבלה פסק דין ואף פתחה בהליכי הוצאה לפועל כנגד העותר, מבלי להודיעו ומבלי לנסות ולהסדיר את העניין במועד ומול כל הגורמים המעורבים בענין. ו. גובה החוב הושג במרמה למרות הוראות כתב הערבות בענין התשלום, שהוא עבור שנה בלבד. 4. ב"כ המשיבות מתנגדים לבקשה ומבקשים לדחותה על הסף תוך חיובו של העותר בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 5. לאחר עיון בחומר שהובא בפני נראה לי כי אין מקום לקבל את העתירה ואלה נימוקי: א. סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 קובע: "בית משפט לענינים מנהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי כתוספת ראשונה (להלן - עתירה מינהלית)..." העתירה אינה נמנית עם הענינים הקבועים בתוספת הראשונה ומשום כך העתירה שהוגשה אינה בסמכותו הענינית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. בית משפט לענינים מנהליים אינו משמש כערכאת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום. כאמור, ביום 2/10/03 ניתן פסק דין כנגד העותר בבית משפט השלום בעפולה בת.א. 2279/03 שהפך לחלוט ומהווה הוא "מעשה בית דין". לאחר שניתן פסק הדין יכול היה העותר, אם לא הסכים עם התוצאה שנפסקה, לערער על פסק הדין, או לבקש את ביטולו, אולם העותר לא ערער על פסק הדין. יתר על כן, לאחר מתן פסק הדין פנתה עמידר להוצאה לפועל (תיק מספר 2-03-04631-09) והעותר אישר ביום 7/11/03 את קבלת אזהרה בחתימת ידו. גם כאן יכול היה העותר, לו רצה, לערער על הליכי ההוצאה לפועל. ברם, העותר לא עשה כן. ב. לעותר היו, איפוא, זכויות ערעור שאותן לא ניצל. זכותן של המשיבות להנות מהכלל של סופיות הדיון שכן הכלל נועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק. הבטחון המשפטי מצדיק שמשלב מסוים ואילך יהיה בעל דין חסין מפני הטרדתו מחדש, באותו ענין. העותר ישן על זכויותיו ואין לו להלין אלא על עצמו. (לא למותר לציין שעברה חצי שנה מיום מתן פסק הדין של בית משפט השלום בעפולה. הנסיון לערב בית משפט זה כערכאה עוקפת לא יצלח, ענינו של העותר איננו בתחום המשפט המינהלי. ג. לעותר היה יומו בבית המשפט השלום ובלשכת ההוצאה לפועל והוא לא נצל את הליכי הערעור. לפיכך, אין לו להלין אלא על עצמו. עתירה מנהלית