פיצוי על אפליית נשים באוטובוס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על אפליית נשים באוטובוס: תביעה לפסיקת פיצויים לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"). התובעת היא תלמידת תיכון המתגוררת בבית שמש. לטענתה בעת שנסעה ביחד עם שתיים מחברותיה בקו אוטובוס שמפעילה הנתבעת 2 (להלן: "סופרבוס") פנה נהג האוטובוס - הוא הנתבע 1 (להלן: "הנהג") אליה ואל חברותיה וביקש מהן לעבור לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס על מנת לאפשר לשני גברים חרדים שעמדו לידן לשבת בקדמתו. בכך, כך לפי הטענה, הופלתה על רקע מין בניגוד לחוק איסור הפליה. בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את טענות התובעת וטענו, בין היתר, כי קו האוטובוס המדובר איננו "אוטובוס למהדרין"; כי הנהג מעולם לא פנה אל התובעת ולא הורה לה לעבור מקום; כי התובעת היא שבחרה לשנות את מקומה על דעתה "כנראה על פי ייעוץ משפטי שקיבלה וזאת למטרת בצע כסף ותו לא". הפרדת נשים בתחבורה הציבורית - הערה מקדימה שאלת ההפרדה בין גברים ונשים בתחבורה הציבורית נדונה זה מכבר בפני בית המשפט העליון (בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה (, 5.1.2011)). בית המשפט קבע כי הפרדה כפויה, על מי שאינם חפצים בה הינה אסורה. כפי שנקבע "מפעיל תחבורה ציבורית (כמו כל אדם אחר) אינו רשאי לומר, לבקש או להורות לנשים היכן עליהן לשבת באוטובוס רק משום היותן נשים ... והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה" (שם, בפסקה י"ט לפסק דינו של השופט רובינשטיין). הדברים ברורים מאליהם. בית המשפט העליון אף הביע תמיהה על כך שבישראל ובימינו יש צורך בכתיבת הדברים. בית המשפט עמד בהרחבה על המלצותיה ומסקנותיה של ועדה "לבדיקת הסדרי ההסעה בתחבורה הציבורית בקווים המשמשים את המגזר החרדי" - שהנחיותיה הפכו להסדר חוקי ומחייב - וסמך ידו על המתווה הכולל עליו המליצה הוועדה לפיו, בין היתר, יחויבו מפעילי תחבורה ציבורית שלא להפעיל כל 'פרקטיקות' של הפרדה או הפליה כנגד נוסעים ויעשו ככל יכולתם למנוע גילויים של כפיה מצד נוסעים (שם, בפסקה י"א). בשולי הדברים עמד בית המשפט - מבלי לקבוע מסמרות בדבר - כי הסעדים האפשריים שיעמדו לנפגע במקרה של פגיעה קונקרטית כוללים, בין היתר, סעדים מכח חוק איסור הפליה ובפרט מכח הפרת הוראת ס' 3(א) לחוק המהווה עוולה נזיקית לפי ס' 5 לחוק (שם, בפסקה ל"ד לפסק הדין). ס' 3(א) לחוק איסור הפליה קובע כי: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". אכן, תכליתו של החוק לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים ציבוריים (ס' 1 לחוק). בכלל זה נועד החוק למנוע הפליה כאמור בשירותי התחבורה הציבורית (ס' 2 לחוק). תכליתו של חוק איסור הפליה, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, היא להתמודד עם התופעה השלילית והקשה של סירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר. החוק נועד לאפשר לכלל האוכלוסייה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב. החוק בא לקדם את ההגנה על כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפליה, בסייגים הקבועים בו (ראה דברי הסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס-2000, ה"ח 2871, 370). לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת כי המעשים המיוחסים לנתבעים באים בגדרו של חוק איסור הפליה ומהווים הפרה ברורה של הוראת ס' 3 לחוק האמור. בסופו של יום - חרף העמדה שהביעו לכתחילה בכתב הגנתם - גם הנתבעים לא חלקו על כך, אף שטענו כי שיעור הפיצוי לו זכאי נוסע בנסיבות מעין אלו הינו בסכום נמוך בהרבה מכפי שנתבע (ע' 6 ש' 20-22 לפרוטוקול). משכך, אין צורך להאריך בדברים בעניין זה. המחלוקת המרכזית שניטשה בין הצדדים היא, אם כן, מחלוקת עובדתית באשר למה שהתרחש באוטובוס הנתבעת בנסיעה הרלבנטית. לכך נפנה עתה. העדויות בדיון שהתקיים ביום 1.7.12 העידו התובעת, אמהּ של התובעת, חברתה של התובעת שנסעה עמה באוטובוס במועד הרלבנטי ונהג האוטובוס. בעדותה תיארה התובעת את מהלך האירועים נשוא התביעה. לדבריה, עלתה יחד עם שתיים מחברותיה על אוטובוס המופעל על ידי סופרבוס בדרכן חזרה מבית הספר. התובעת וחברותיה התיישבו בחלקו הקדמי של האוטובוס. במהלך הנסיעה עלו על האוטובוס שני גברים בעלי חזות חרדית. הגברים נעמדו בחלקו הקדמי של האוטובוס קרוב לתובעת וחברותיה, אך לא בצמוד להן, וזאת חרף העובדה שבאותו זמן היו מקומות ישיבה פנויים בקדמת האוטובוס. כעבור זמן מה, כך העידה התובעת, פנה הנהג אל התובעת וחברותיה וביקש כי יעברו לחלקו האחורי של האוטובוס. בתגובה לבקשתו של הנהג, התובעת וחברותיה עברו לחלקו האחורי של האוטובוס ובשל העובדה שלא נמצאו מקומות ישיבה פנויים הן המשיכו לעמוד עד לסיום הנסיעה. התובעת סיפרה כי דבריו של הנהג גרמו לה לתחושת עלבון וכעס על כך שבשל מינה התבקשה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. לשאלת נציג סופרבוס השיבה התובעת כי עברה לחלקו האחורי של האוטובוס משום שפחדה וחששה כי הנהג "יזרוק אותי מהאוטובוס", אף שהבהירה כי הנהג לא איים עליה ולא אמר לה כי כך יעשה אם לא תעבור לאחור. לשאלה מדוע היא סבורה שהנהג נהג כפי שנהג השיבה התובעת כי היא חושבת שהדבר נעוץ בכך "שהקו הזה אמור להיות קו מהדרין" ו"שכולם יודעים את זה". התובעת העידה עוד כי היא מכירה את המדבקה המודבקת באוטובוס שבה נכתב כי כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר למעט מקומות השמורים לאנשים עם מוגבלויות וכי הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית. אמהּ של התובעת העידה כי עם חזרתה של התובעת לביתה היא הייתה נסערת מאוד, סיפרה לה את שאירע וכי אכן חששה שתורד מהאוטובוס על ידי הנהג. מטעם התובעת העידה גם אחת מחברותיה שנסעה עמה במהלך הנסיעה האמורה. החברה העידה אף היא, כי במהלך נסיעתן עלו על האוטובוס שני גברים בעלי חזות חרדית ונעמדו בקרבה למקום בו ישבו הנערות, וכי אחרי זמן מה פנה אליהן נהג האוטובוס ואמר להן לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. החברה ציינה כי נראה לה ששני הגברים החרדים שוחחו עם הנהג לפני שהאחרון פנה אליהן, אף שלא היתה בטוחה בכך, בשל חלוף הזמן מאז קרות האירוע. גם החברה ציינה בעדותה כי היא מכירה את המדבקה המודבקת באוטובוס ולשאלת נציג סופרבוס השיבה כי היא וחברותיה הלכו לחלקו האחורי של האוטובוס ולא אמרו דבר לנהג "כי זה הנהג" ומתשובתה ניכר כי כל האירוע גרם להן מבוכה רבה. מטעם הנתבעים העיד נהג האוטובוס. הנהג העיד כי שימש נהג בקו נשוא התובענה משך כשנה וחצי. הנהג העיד, כי בעבר קרו הרבה אירועים בקו המדובר שבהם נוסעים חרדים התלוננו על כך שנשים יושבות בחלקו הקדמי של האוטובוס. הנהג העיד כי חרדים פנו גם אליו וגם ישירות לנשים בעניין זה. לדבריו, במקרים כאלה השיב לפונים כי "... זה לא בעיה שלי שאני עובד בחברה ציבורית ומה אכפת לי מי ישב ואיפה" ו"זה לא בעיה שלי מי ישב מקדימה ומי ישב מאחורה". אשר למקרה נשוא התובענה העיד הנהג כי אינו זוכר את המקרה, כי אינו זוכר את התובעת וחברותיה, כי לא ייתכן שביקש מהן לעבור לאחורי האוטובוס וכי אפשר שהחרדים הם שאמרו להן לעשות כן. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את העדויות שהובאו בפני ואת טענות הצדדים בקשר אליהן, אני מוצא להעדיף את גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעים. עדותה של התובעת היתה מהימנה עלי. התובעת - תלמידת תיכון כבת 15 שנים - העידה באורח נרגש. ניכר היה כי היא נבוכה וכי המעמד אינו פשוט עבורה. עם זאת, ניכר היה בבירור כי היא מנסה להביא את הדברים בפני בית המשפט כהוויתם, ללא הגזמה או הפרזה. היא לא ניסתה להעצים את סיפורה. היא השיבה בכנות לשאלות שנשאלה, וציינה גם פרטים הפועלים לטובתה של סופרבוס, ובכלל זה כי זולת המקרה הנדון לא היו מקרים אחרים שבהם הורה לה נהג של החברה לעבור לאחורי האוטובוס. בסופו של יום התרשמתי כי עדותה של התובעת היתה עדות אותנטית ומהימנה, כי התובעת אכן חשה עלבון צורב נוכח בקשת הנהג כי תעבור לירכתי האוטובוס אך בשל מינה וכי באמת ובתמים חששה שאם לא תפעל בהתאם תורד מן האוטובוס. דברים אלה יפים גם בכל הנוגע לעדות חברתה של התובעת שאף היא היתה מהימנה עלי ואשר תמכה בבירור בגרסתה של התובעת. בהקשר זה אציין כי אינני רואה מקום לייחס משקל לכך שבעוד שעל פי עדותה של התובעת פנה אליה ואל חברותיה נהג האוטובוס מבלי שקודם לכן שוחח עם הגברים החרדים, חברתה של התובעת העידה כי נראה לה ששני הגברים החרדים שוחחו עם הנהג לפני שהאחרון פנה אליהן, אף שלא היתה בטוחה בכך. בעיני אין באי התאמה זו כדי לגרוע ממשקל העדויות ואפשר להסבירה הן נוכח חלוף הזמן מאז האירוע והן נוכח ההתרגשות הרבה שאחזה הן בתובעת והן בחברתה, שהן נערות צעירות, מעצם המעמד בבית המשפט. הנתבעים טענו כי בנסיבות העניין ניתן היה לצפות כי התובעת וחברותיה - שהכירו את נוסח המדבקה המודבקת באוטובוס וידעו על זכותן לשבת בכל חלקי האוטובוס - יסרבו להישמע לדברי הנהג ולעבור לאחורי האוטובוס, וכי משלא נהגו כך יש בדבר כדי להטיל ספק בעדותן. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת וחברותיה נקלעו לסיטואציה קשה. קשה לכל אדם ולאדם צעיר בפרט. נהג האוטובוס - אדם מבוגר מהן שהוא מבחינתן הגורם האחראי - ביקש מהן לעבור לאחור אך בשל מינן. בנסיבות אלה קל להבין את תחושות העלבון, החשש, הפחד והמבוכה וממילא את הבחירה להישמע לדברים ולא לעורר מהומות. משכך, אין לזקוף עניין זה לחובתן. לפיכך, עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי נהג האוטובוס ביקש ממנה ומחברותיה לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס זמן מה לאחר ששני גברים חרדים נעמדו בסמוך אליהן וזאת בשל מינן. בנסיבות העניין קמה אחריות הן לנהג והן לסופרבוס. באשר לנהג - יש לראות בו אחראי נוכח פנייתו אל התובעת וחברותיה ובקשתו כי יעברו לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. אכן, "הנהג הוא קברניט האוטובוס ועליו להבטיח את זכויותיו של הנוסע" (דברי השופט ג'ובראן, בג"ץ 746/07 הנ"ל, בפסקה 8 לפסק דינו). בענייננו, לא זו בלבד שהנהג לא פעל להבטיח את זכויות הנוסעים כמתחייב הימנו אלא שתוך הפרה בוטה של זכות התובעת וחברותיה לשבת במקום לפי בחירתן, ביקש מהן לעבור לחלקו האחורי של האוטובוס. באשר לסופרבוס - זו אחראית מכח אחריותה השילוחית למעשים שעשה הנהג תוך כדי עבודתו. אפילו אם היו מעשיו בגדר ביצוע לא נאות של עבודתו, ומשברי כי מעשיו של הנהג לא נעשו לקידום מטרה אישית שלו, אין בכך כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של סופרבוס. בעניינה של סופרבוס אציין עוד, כי אכן הוכח בפני כי באוטובוס הנדון הודבקה מדבקה ובה כיתוב המיידע את נוסעי האוטובוס בדבר זכותם לשבת בכל מקום לפי בחירתם (למעט מקומות השמורים לאנשים עם מוגבלויות). אולם בכך לא די. אף שנציג סופרבוס טען כי החברה מקיימת ימי עיון לנהגיה ומקפידה לתדרך ולרענן אותם בדבר חובתם לתת שירות שווה לכל, בפועל לא הוצגו חוברות, אגרות או נהלים כתובים בעניין, לא הובאו ראיות לעניין תוכנן של ההנחיות הניתנות כנטען ולא הוכח כי הנהג הספציפי נטל חלק בהדרכות כאמור או כי העתק של הנחיות או נהלים כאמור נמסר לידיו. בשולי הדברים אזכיר, כי הנהג העיד שבעבר התרחשו הרבה אירועים בקו המדובר שבהם נוסעים חרדים התלוננו על כך שנשים יושבות בחלקו הקדמי של האוטובוס, וכי כאשר פנו אליו בעניין השיב כי "... זה לא בעיה שלי שאני עובד בחברה ציבורית ומה אכפת לי מי ישב ואיפה" ו"זה לא בעיה שלי מי ישב מקדימה ומי ישב מאחורה". למעלה מהדרוש אציין כי התנהלות כאמור אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מנהג אוטובוס ועם חובתו להבטיח את זכויות הנוסעים והנוסעות באוטובוס. תחת שיעמיד את נוסעי האוטובוס על זכותם שלהם - ושל כל יתר הנוסעים - לשבת היכן שיחפצו, יש בתגובת הנהג משום אדישות כלפי הסיטואציה הבעייתית בה מצויים חלק מן הנוסעים - וליתר דיוק הנוסעות. בתגובה כאמור יש כדי לרוקן את ההנחיה הברורה המופיעה על גבי המדבקה והאוסרת על הפליה מתוכן באשר מה ערך יש להנחיה כאשר נהג האוטובוס עצמו מנער חוצנו ממנה ומתעלם מהנעשה באוטובוס כאשר פונים אליו בעניין? סופו של יום - המקרה נשוא תובענה זו נופל לגדר התופעות השליליות אותן בא חוק איסור הפליה למגר. מדובר בהפליה חמורה העומדת בניגוד להוראות חוק איסור הפליה, ואשר מקימה לתובעת זכות לפיצויים וזאת בהתאם להוראת ס' 5 לחוק. אשר לשיעור הפיצוי - מחד גיסא יש להביא בחשבון כי מדובר בהפליה חמורה שהביאה עמה השפלה ופגיעה בכבודה של התובעת. מאידך גיסא, יש לשקול את העובדה כי גם לשיטת התובעת מדובר היה באירוע חד פעמי וכי אין מדובר במדיניות של הנתבעת. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, ואף שלפי חוק איסור הפליה רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעור שלא יעלה על 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק, סבורני כי בנסיבות העניין יש להעמיד את סכום הפיצוי על סך של 12,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים האמורים בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אפשרות לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. פיצוייםהפליה / אפליהאוטובוס